אחד הדיונים המרתקים שנערכו לאחרונה, בצל מגפת הקורונה, נסב על האפשרות לעשות שימוש בתוכנת "זום" לעריכת ליל סדר "משותף". מסמך רבני שצידד להתיר, כלל – בין השאר – התייחסות לדעת אותם חכמי ספרד שהתירו בשעתו הדלקת חשמל וכיבויו ביום טוב. רבנים שהתנגדו לאותה הוראת היתר – כולל כותב שורות אלה – נימקו זאת במגוון רחב של טעמים. אחדים מהמתנגדים – לא כולל כותב שורות אלה – שבו על אמירה מתנשאת, פוגענית ומשוללת יסוד, שאותם חכמי ספרד פשוט "לא הבינו" מה הוא חשמל, ולכן כשלו בפסיקתם. טענה כזו חוזרת ונשנית לצערנו שוב ושוב, ואף קנתה לה שביתה בספרים ובמאמרים לא מעטים.
טענה זו קלוטה מהאוויר, אין לה לא ידיים ולא רגליים – היא פשוט מופרכת. אדרבה, במקרים רבים השכלתם המדעית־טכנולוגית של לא מעט מרבני צפון אפריקה עלתה על זו של עמיתיהם המזרח־אירופאים. לא זו אף זו, ההנחה שרק רבנים ספרדים צידדו בהיתר זה אין לה על מה שתסמוך. רבים יודעים שדעתו של ערוך השולחן – האשכנזי, כמובן – לא הייתה רחוקה מכך. פחות יודעים שגם רבה האשכנזי של ירושלים, הרב צבי פסח פרנק, חשב בכיוון דומה, כפי שגם עולה מהחיבור שלפנינו. החיבור שלפנינו מצרף לכך עוד רב אשכנזי: הרב יהודה יודל רוזנברג, שהקדיש לנושא קונטרס מסועף.
הרב אוירבך נעלב
הרב רוזנברג היה תלמיד חכם מרתק ומקורי. הוא נולד בפולין בשנת תר"ך (1860) וכיהן שם כרב בכמה קהילות. בערוב ימיו היגר לקנדה, ושם נפטר בשנת תרצ"ו (1936). הוא היה מחבר פורה שהוציא מתחת ידיו חיבורים למדניים והלכתיים, תרגם את ספר הזוהר לעברית, ושלח ידו גם בפרסום ספרי מעשיות – חלקם מתמיהים למדיי, כדוגמת ספרו על הגולם מפראג. גם הגדה של פסח שאותה ייחס למהר"ל עוררה תהיות וביקורת. הספר שלפנינו – "אומר ודעת" – על שני חלקיו, הוא החיבור שעליו שקד בערוב ימיו, והוא רואה אור עתה בההדרה חדשה, מקיפה ונאה.
נושא החשמל ביום טוב היה כנראה בנפשו. עובדה היא שבספר שלפנינו כלולות התייחסויות שלו לנושא זה שוב ושוב, משנות השלושים של המאה שעברה. צריך לומר ביושר שהרב רוזנברג נכנס לעובי הקורה בעל כורחו. הוא מתאר מצב שבו "העם" מקל בדבר, ולדידו אם נאסור זאת הרי שזו תהיה גזרה שאין הציבור יכול לעמוד בה. בשורה התחתונה הוא מתיר הן את הדלקת החשמל ביום טוב והן את כיבויו. נימוקיו כרוכים באפיון ההדלקה והכיבוי כ"גרמא", בהגדרת הבערה ביום טוב, בעובדה שאין חשמל בלא "חברת החשמל", בכך שזו "אש" שלא הייתה במשכן ועוד. בשל כך הוא מכריע "ללמד זכות על המדליקים ומדעיכים מאור האלעקטרין ומאור הגאז ביום טוב לכבוד יום טוב… ואם אין ישראל נביאים בני נביאים הם… להמליץ בעד כלל ישראל". לא למותר לציין שלימים כתב הרב עוזיאל שבתשובתו – המקילה אף היא – הוא נסמך על קונטרסו של הרב רוזנברג.
מאמרו של הרב רוזנברג הגיע בשנת תרצ"ה (1935) לידיו של הרב שלמה זלמן אוירבך. אמנם הרב אוירבך היה אותה שעה עול ימים (כבן 25), אך הוא כבר עסק רבות בנושא והתמחה בו. הוא שלח אפוא לרב רוזנברג את קונטרסו שבנדון, בצירוף שני מכתבים שכללו לא מעט הערות והשגות. מכתבים אלה לא היו מוכרים עד לאחרונה, ובחיבור שלפנינו הם מודפסים לראשונה, כולל צילום כתבי היד. מהם אנחנו למדים שאומנם "בירושלים נהגו עד עכשיו איסור" בדבר, וש"רוב הרבנים דעתם נוטה לאיסור", ואולם רב העיר – הרב צ"פ פרנק – "התחיל לצדד בזה בכוחא דהיתרא".
מן המכתב השני אנחנו גם למדים שהרב אוירבך "נעלב מאוד" מן העובדה שהרב רוזנברג השיב לו חזרה את קונטרסו… ועוד מתפרסם כאן לראשונה מכתבו של הרב רוזנברג לרב קוק, מכתב שבו הוא מעדכן אותו על השגות הרב אוירבך, מבהיר בתמצית את משנתו־הוא, וכותב בלא כחל וסרק כי "אם יגזר עלי עונש גיהנם בעבור זה, מוטב לי להיות בגיהנם יחד עם רבבות אלפי ישראל המדליקים ומכבים מאור האלעקטרי ביו"ט, מלהיות בגן עדן עם יחידי סגולה שתחת אהבת צדק בחרו באהבת רשע"!
למען הסר כל ספק צריך להדגיש שמימיו ועד ימינו חלו הרבה מאוד שינויים, ויש להניח שגם הרב רוזנברג לא היה מתיר זאת כיום. לא בכדי – דומני – כיום אין ולו פוסק משמעותי אחד שמורה היתר לכתחילה בהדלקה או כיבוי חשמל ביום טוב.
טבילה במערכת המים העירונית
גישתו זו של הרב רוזנברג, לעשות מאמץ ולסנגר על הנהגות רווחות, היא במידה רבה קו בולט בחיבורו. כאמור, גישה זו באה לידי ביטוי בנושא הדלקת חשמל וכיבויו ביום טוב, וכך היא באה לידי ביטוי גם בנושאים הלכתיים נוספים. כך, לדוגמה, בשאלה מה דינו של המניח תפילין של ראש לא בדיוק במקום הנכון. אחת מיצירותיו הראשונות של הרב קוק הייתה הספר "חבש פאר". תמצית דבריו באותו ספר היא שהתפילין חייבים להיות מונחים בשלמותם "במקום תפילין", ומי שאינו מקפיד על כך הרי הוא כמי שלא הניח תפילין כלל וכלל ועונשו גדול. הרב רוזנברג חולק וסובר שרק רוב "הקציצה צריכה להיות שם", לא כולה, ובוודאי שלא "התיתורא", שהוצאתה חוץ ממקום שיער כשרה אפילו לכתחילה.
ועוד דוגמה, מרחיקת־לכת ביותר: מקוואות. הרב רוזנברג מתאר מצב שבו נשים נמנעות מטבילה במקווה, הן בשל מצבם הסניטרי־היגייני של המקוואות והן בשל ריחוקם ממקומות מגורים, בעיקר מקומות מגוריהם של עשירים. הוא מעלה אפוא הצעה שכל אדם יתקין בביתו מקווה פרטי קטן. ומהיכן יגיעו המים – וכי לכל אחד יש "אוצר מי גשמים"? כאן מגיעה הצעתו "הדרמטית": ניתן לעשות שימוש – במגבלות ובהתניות כאלה ואחרות – במערכת המים העירונית! לא זו בלבד שהוא מתיר מקוואות כאלה, הוא מעודד זאת. את ההצעה הוא העלה עוד כאשר גר בלודז' שבפולין, ושב אליה שוב אחר שהיגר לקנדה. מיותר לומר שהיו שיצאו נגדו חוצץ וראו בו ראביי רפורמי, אך לא פחות חשוב לציין שהוא גם קיבל תמיכה לא זניחה מרבנים שחטפו בשל כך איומים ובליסטראות. הוא גם לא יחיד בהיתרו־זה, ופוסקים נוספים – כרב משה פיינשטיין, ועוד – כתבו דברים דומים.
חשוב לציין את הערת המהדיר – נין המחבר, הרב יהושע בן מאיר – שהצעה זו אינה יכולה להיות תקפה לימינו, כאן בארץ ישראל, בשל שלל טעמים: כיום המים עוברים דרך "מונה" – מד מים; במקומו דובר על מים שמגיעים מנהר (בפולין היה זה נהר הוויסלה), מה שאינו נכון בארץ ישראל; כיום המים עוברים דרך מתקני טיהור וסינון, ועוד. זאת ועוד, הרב קוק הדגיש לא פעם שדעתו אינה נוחה מפתרונות שכאלה, "ולכתחילה צריך להדר בטהרתם של ישראל בכל ההידורים האפשריים". דיון זה נותר אם כן – גם הוא – בבחינת "הלכה ואין מורין כן", ברם הוא שב ומשקף את גישתו למיצוי מקסימלי של אפשרויות היתר, כל עוד אלה אכן קיימות.
וכך הוא מעלה פתרון להוצאת עגלות תינוק (מסוימות) לרשות הרבים בשבת; מענה לטבילה עם סוגים שונים של שיניים תותבות ושל סתימות, שלא ייחשבו "חציצה"; הוא סבור שקטן שהגיע לגיל חינוך יכול לקרוא בספר תורה בציבור, ואפילו אותן קריאות שהן מדאורייתא (להוציא מקרא מגילה), ואדרבה "מוטב שיקרא קטן היודע לקרות בדקדוק ובטעמים, משיקרא גדול הצולע עם שיבושים וטעותים"; הוא פוטר את השו"בים מבדיקת בני מעיים של כבשים, ועוד.
עם זאת חשוב להדגיש שהוא אינו "מֵקל סיטונאי". כאשר הוא מגיע למסקנה שאחר הכול אסור ואי אפשר, הרי שכך הוא מכריע. כך לדוגמה הוא שולל לחלוטין כל שמיעת תקיעת שופר על ידי רדיו ורמקול; שולל עריכת חליצה על ידי שליח; ואינו נרתע מהוצאת כרוזים: "לאפרושי מאיסור חילול שבת" וכן "אזהרה לשוחטי עופות".
אמונה חמורה מהלכה
אלה אם כן מקצת משלושים הנושאים שנדונו בחלק "יחוה דעת" של החיבור. חלק נוסף של החיבור – "יביע אומר" – מכיל חמישים דרשות הגותיות. הדרשות עוסקות בענייני שבת ומועד, נישואין, קבלת רבנות, סעודת חברה קדישא, תלמוד תורה, יובל השבעים, סיום ספר תורה ועוד. חלק זה כולל גם קובץ חידושים בש"ס ופוסקים, עיונים בהלכות ברכת הגומל, ברכת ברוך שפטרני ועוד ליקוטים שונים.
ראוי לעמוד על נקודה מעניינת שנוגעת ל"הסכמה" על הספר. בהקדמתו מסביר המחבר שככלל קיימת בעיה עם מתן "הסכמות" בימינו. הכול יודעים שמסיבות שונות "הסכמות" מוענקות גם ל"בעלי מחברים שהחזירו עטרה ליושנה – כלומר הנייר בא מן סמרטוטין והוחזר לסמרטוטין"… מצד שני פטור בלא כלום – הוצאת חיבורים תורניים ללא כל בקרה – גם כן אי אפשר. לכן הוא מציע שספרי הלכה יעוטרו ב"סמיכת הוראה" שקיבל המחבר משלושה "גדולי הדור מפורסמים", מה שיעיד שהמחבר הוא בר הכי.
בהתאם לכך, הוא מעטר את חיבורו ב"סמיכת הוראה" שקיבל משלושה "גדולים שבגדולים": הרב שניאור זלמן (פרדקין) בעל ה"תורת חסד" מלובלין, הרב ש"ז קלעפפיש שהיה ראב"ד בוורשה (ואשר הסכמתו מעטרת את המשנה ברורה), וכן האדמו"ר רבי מאיר יחיאל (הולשטוק) מאוסטרובצא בעל ה"מאיר עיני חכמים". כך הוא מציע לנהוג ביחס לספרי הלכה. לעומת זאת, "ספר שידובר בו ענייני אמונה, ודאי שאין להביט בו אם לא נמצא עליו איזה הסכמות מן גדולי הדור המפורסמים לצדיקים, כי אולי נסתר בדבריהם ארס של נחש הקדמוני אשר נפרץ מאוד בזמננו". אמור מעתה, חיבור שעניינו אמונה טעון בקרה מחמירה הרבה יותר מחיבור שעניינו הלכה!
לבסוף, חובה להזכיר את מהדירי החיבור, שנתנו לו ממש פנים חדשות. יישר כוח לנינו של המחבר, הרב יהושע בן מאיר, שטרח רבות להוציא את הספר לאור בצורה מכובדת ומתוקנת. הוא גם צירף לספר הערות רבות, הקדמות ואף מבואות מקיפים – לדוגמה קונטרס ארוך שמקדים את נושא המקוואות הנ"ל. סייעו לו הרב אליעזר זאב הלפרין, הרב יהושע מגנס, הרב משה בארי, וכן הרב אחיקם קשת. עתה צריך לראות אם חיבור זה, על חידושיו המופלגים, ימצא מקום ראוי בשדה הספרות התורנית.
אומר ודעת – ב' חלקים, הרב יהודה יודל רוזנברג, מוסד הרב קוק, תש"ף, 360 + 708 עמ'
