בתחילת העשור הרביעי למאה השבע עשרה היכתה מגפת דבר עזה בצפון איטליה וקיפחה את חייהם של המונים, בהם רבים מתושביהן של ערים כוונציה, מנטובה ופדובה, נוצרים ויהודים כאחד. כמה יצירות עבריות נתחברו בידי מי שהיו עדים לאימי הימים ההם, ומהן ראויה לציון מיוחד הכרוניקה "עולם הפוך" לרבי אברהם קטלאנו איש פדובה, רופא ומלומד שנמנה עם מנהיגי הקהילה בתקופת המגפה. את החיבור הזה, שנשתמר בכמה העתקות, פרסם ההיסטוריון היהודי־אנגלי בצלאל (ססיל) רות לפני כשבעים וארבע שנים ב"קֹבץ על יד", כתב העת הותיק והיוקרתי של חברת מקיצי נרדמים, המוקדש ל"דברים שבכתב היוצאים לאור בפעם הראשונה".
"עולם הפוך" מצייר תמונה מרתקת ורבת פנים של התמודדות קהילה יהודית באיטליה של העת החדשה המוקדמת עם משבר רדיקלי המזעזע והופך סדרי עולם. רב עניין הוא השילוב בין אמונתו הדתית העמוקה של המחבר לבין דבקותו העקבית בחשיבה מדעית מבוססת ניסיון אמפירי. בתחילת החיבור מוצגת המגפה כעונש מיד הא־ל, פועל יוצא של זעמו הקטלני העלול להתפרץ לפתע ("כי זה אלקים אלקינו יבער כמעט אפו ואין מידו מציל"). הנצחת מוראותיה בכתב אמורה לעורר אפוא את קוראי החיבור לתקן את דרכיהם ולשוב ממעשיהם הרעים: "והחי יתן אל לבו, לכלה פשע ולהתם חטאה, פן תדבקנו הרעה ובחטאתו ימות".
ואולם, בעיקרו של דבר נתפסת כאן המגפה כביטוי להפכפכותה של המציאות הטבעית, לכך ש"עת ופגע יקרה בעולם ההנהגות": תופעת טבע מסוכנת שיש להתמודד עימה על פי התבונה והניסיון המצטבר ולפעול כמיטב היכולת על מנת להיחלץ ממנה "בדרך טבע". מצד זה, מטרת החיבור היא להורות לדורות הבאים "לא בלבד את כל אשר נעשה, כי גם את אשר היה ראוי להיעשות להינצל מצרה זו", ובכלל זה הפקת לקחים אף מן המחדלים והטעויות ("ויתחכמו אחרים בהוללות זולתם").
סכנת ההדבקה
באבחנות קליניות ואפידמיולוגיות שונות הפזורות בכרוניקה, ניכרת היטב עינו החדה והביקורתית של רופא המצוי בקו החזית של המאבק בחולי. לדוגמה, קטלאנו נוכח כי התרופות הנהוגות כלל לא הועילו למי שביקשו להיעזר בהן בעת המגפה, ולפיכך נמנע מלהזכירן בחיבורו אף שהיה אמון עליהן ובקיא בהן היטב ("גם כי נתעטרתי בכתר הרפואה ואדע מה בפי הרופאים בדבר הזה"): "ואנוכי הרואה, רבים אשר זה דרכם כל הימים, וימותו בנפש מרה, ורבים אשר לא לקחו מאומה, לא הוכו, או הוכו ונתרפאו, והנגע לא הבחין בין אלו לאלו".
פעולות מסוימות שנקטו מקצת בני הקהילה על מנת להגן על עצמם אף עלולות היו להשפיע לרעה, לדעתו. כך היו מי שהקפידו לשאת אתרוג על פניהם, כעין מסכה או מטהר אוויר בנוסח הימים ההם ("תמיד האתרוג תחת אפם לעכב האדים הצואים"), אך קטלאנו הסתייג מכך: "אמרתי בלבי גם זה הבל, ומי יודע אם הריח הטוב ההוא, המעורר שאיפת האויר, גורם היכנס האדים ההם בנחיריים". לעומת זאת שבה ומודגשת בדבריו חשיבותו של מה שבימינו אלה מכונה "בידוד" ו"ריחוק חברתי": "אל ישבו שנים יחדיו, פן יינגף האחד ויזיק לרעהו".
בסכנות ההדבקה נוכח קטלאנו גם מניסיונו האישי המר. בביתו שירתה משרתת־אומנת שחלתה, ובעקבות זאת דאג להעבירה לחדר מבודד בעליית הגג: "ויבוא אביה לכלכל אותה ואסגר אני בביתי". משהחלימה, הפציר בו האב להשיב אותה לעבודתה בבית וטען כי לא לקתה במגפה ("ויישבע אביה בחי העולם כי לא נראה בה אות דֶּבֶר"). קטלאנו העדיף להמשיך את הבידוד למספר ימים נוספים, אך כיוון שנדרש "לפקח על עסק הדֶּבֶר" בקהילה, ניאות לבסוף להשיב אותה אל המרחב המשפחתי המשותף.
לאחר ימים אחדים חלתה בתו, הושמה בבידוד עם אותה משרתת והלכה לעולמה. במבט לאחור נתברר לו ש"חלי המשרתת חלי רע היה, כי אחרי רדתה מהעלייה קפצו עליה ילדותיי, כאשר הורגלו": התרפקותן של בנותיו על האומנת האהובה ששבה אליהן היא שהביאה אפוא להידבקות הבת ולמותה במגפה. מאוחר יותר מתו עליו בת נוספת וכן אשתו שרה, שסעדה את הבת בחולייה.
"גם בשירים מודגש הכורח בבידוד חברתי ובהקפדה על כללי היגיינה לשם מניעת ההידבקות. קטלאנו האב, הרופא, נמנע מלציין תרופות כלשהן על שום ספקנותו בדבר תועלתן, אך דווקא בשירי קטלאנו הבן מודגשת נחיצותה של "רפואה לביית, כלומר מחזקת הלב"
השתלשלות העניינים הנוראה מתוארת בענייניות כמעט יובשנית, כשכאבו של המחבר כמו נותר כבוש בין השיטין. בנקודה זו משולב ברצף הכרוניקה שיר מספד ארמי קצרצר שבו פונה אברהם קטלאנו אל שרה, רעייתו שהלכה לעולמה, ומביע את כמיהתו לשכון לצדה לנצח, כאברהם אבינו הנם בחיקה של שרה אמנו בקברם המשותף שבמערת המכפלה (על פי בבלי בבא בתרא נח, ע"א): "אצלי למיעל לותך תדירא… כאברם דגאני בכנפי דשרה".
אפשר שנוכל לזהות כאן רמז למשאלת מוות סמויה, אולי בלתי מודעת, שהיכתה במי שכילה את כל כוחותיו במאבק בחולי הקטלני, והנה נגבה ממנו המחיר הגבוה מכול. מכל מקום, שש עשרה מילות השיר הזה הן בבחינת מעט המחזיק את המרובה, חרך הצצה צר ונדיר אל נפשו הכאובה של המחבר, שבחיבורו כמעט אינו מתייחס לרגשותיו הכמוסים, מתוך שהוא נצמד לנקודת המבט של מי שעוסק בצורכי ציבור באמונה ומבקש להועיל גם לבני הדורות הבאים. אכן, לא בכדי תואר אברהם קטלאנו בשיר שנחקק על מצבת קברו כמי ש"הוּקַם בְּמוֹ גֻבְרִין (=בין אנשים) לְרַב חוֹבֵל / לִשְׁמֹר אֳנִי (=אוניית) עַמּוֹ בְּשֹׁד וָשֶׁבֶר".
כורח בבידוד
בדרך כלל תיאר אברהם קטלאנו את אימי המגפה שהיכתה בקהילת פדובה, ובכלל זה אף בביתו שלו, בנימה אנליטית ומאופקת, מפרספקטיבה של רופא ומנהיג ציבור המבקש לתעד ולבחון במבט לאחור את מהלך המאורעות, "דברים כהווייתם". אך בנקודות מפתח אחדות בחיבורו באה לידי ביטוי סערת הנפש שעוררו בו המאורעות:
ויהי בעלות להב־הדבר ותהום כל חצר הגיטו, וכי נפל למשכב איש, או נודע כי הוכה, ורעיו נדדו ממנו, וקרוביו מרחוק עמדו, ויאחזמו מגור מסביב, והמוכה עצור ועזוב, מתעצב אל לבו, כי ראה כי יבוא יומו, אוי לעיניים שכך רואות… ויהי בשומעי את פעמון העגלה מקשקש, ואשא עיני ואראה הבריאים המובאים על העגלה, בוכים למשפחותיהם, והמוכים אשר אין רוח בם כשה לטבח יובלו, נכמרו רחמי אליהם ותקצר נפשי.
קטעים אלה מתעלים לכדי פרוזה אמנותית עזת מבע בנוסח מעין מקראי, ובדין ציין רות כי "אי אפשר לאמר שבזמן כתיבת החיבור הזה היתה העברית לשון מתה".
על חיותה של העברית כלשון ספרות באותה עת מעיד אף צרור שירים בתבנית האוקטבה שחיבר משה קטלאנו, בנו של אברהם, כאשר שהה בכפר קורטה (Corte) הסמוך לפאדובה בעת המגפה, ואביו צירפם כמין נספח ל"עולם הפוך". בניגוד לכרוניקה, השירים אינם מתעדים את פרטי המאורעות, אלא מנסחים דרכי התמודדות עם הסיטואציה המשברית, תוך הטעמת ההכרח בפעולה מהירה, שהרי כל השתהות עלולה לגבות מחיר כבד בהמשך ("וְאִם בַּשַּׁחַר לֹא תִּפְתַּח עֵינַיִם / תְּמַשֵּׁשׁ בַּאְפֵלָה בַּצָּהֳרַיִם!").
גם בשירים מודגש הכורח בבידוד חברתי ובהקפדה על כללי היגיינה לשם מניעת ההידבקות. קטלאנו האב, הרופא, נמנע כזכור מלציין תרופות כלשהן על שום ספקנותו בדבר תועלתן, אך דווקא בשירי קטלאנו הבן מודגשת נחיצותה של "רפואה לביית, כלומר מחזקת הלב" (כלשונו של חיבור רפואי המיוחס לרמב"ם): תזונה מתאימה ("מַאֲכָל לִבִּיִּי תִּתֵּן אָכְלְךָ") ואף עיסוי החזה ב"מְשִׁיחָה לִבִּיִּית". את ההמלצות הללו לחיזוק הלב (במובנו הגופני) סמך המשורר בכוונת מכוון אל הקריאה לכוון את הלב (במובנו הרוחני) בתפילה ובתשובה כלפי שמיא: "וּלְנֶגֶד בּוֹחֵן כְּלָיוֹת וָקֶרֶב (=לפני הא־ל) / יְהִי לִבְּךָ אַךְ לֹא בִּגְדָךְ קָרוּעַ" (על פי יואל ב, יג).
בדומה ל"עולם הפוך", גם בשירי קטלאנו הבן שלובות גישה מדעית מפוכחת ודבקות באמונה הדתית. מעניין במיוחד בהקשר זה הוא אחד משיריו המתפלמס ישירות עם הנמנעים מלנקוט את אמצעי הזהירות הרפואיים הנדרשים בזמן המגפה: מי שבוטח שהא־ל יושיעו בכל מקרה ("יֹאמַר אֱלֹהִים לִי מָגֵן וָסֵתֶר"), גם "אִם בְּעַד נַפְשׁוֹ אָדָם אַיִן", כלומר מבלי שיפעל כנצרך על מנת להגן על עצמו. האדם הפועל כך מתואר כמי שנוהג "מִבְּלִי סֵדֶר / וּבְלִי הַשְׂכֵּל, כְּמוֹ שִׁכּוֹר מִיַּיִן", וסופו יהיה רע ומר: "הֲלֹא עַיִן רוֹאָה, אֹזֶן שֹׁומַעַת / כִּי יֹאבַד כְּטִפֵּשׁ נִבְעָר מִדַּעַת". השיבוץ מלשון המשנה (אבות ב, א: "דע מה למעלה ממך, עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים") ניתן להתפרש כרומז לכך שהא־ל עצמו מעניש את הנמנעים מלהישמר לנפשותיהם באורח תבוני; אך אולי אין כאן אלא קריאה להסתמך על השכל הישר ועל חוכמת הניסיון, שאמיתן ברורה לעינו הרואה ולאוזנו השומעת של כל בר דעת.
תחושת בהלה וטלטלה
את החרדה שעוררה המגפה בעירו מתאר קטלאנו האב כך: "אז נבהלו עיר ויושבי פאדובה, נמוגו כל בני עמנו ויאמרו כולנו מתים", תוך שימוש בלשונה של שירת הים המקראית: "אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם, אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד, נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן, תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד" (שמות טו, טו־טז). לשונם של פסוקים אלה משמשת גם את קטלאנו הבן, בשיר הקורא להקפדה על חובת הבידוד: "בְּנֵי בֵיתְךָ תַּבְדִּיל וְתֶחְדַּל וַעַד … כִּי אִם לְאֶחָד יֹאחֲזֵהוּ רַעַד / תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד". כאן מציין הרעד שבפסוק את הצמרמורת האוחזת במי שחום גופו יעלה – ובעקבותיה יחרדו כל מי שנמצאו במחיצתו, שמא גם בהם יכה החולי.
נקיטתם של תיאורי בהלת אויבי ישראל בעת יציאת מצרים מחדדת את המבוכה וחוסר האונים שמטילה המגפה בבני הקהילה ובבני הבית, את תחושת הטלטלה ושינוי הסדרים, בבחינת "עולם הפוך". כך גם בניסוחם מחדש, על דרך ההיפוך, של הפסוקים הידועים "הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד" (תהילים קלג, א), ו"לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ" (בראשית ב, יח), שהרי בעת הזאת דווקא הריחוק מבורך, ומן הקרבה יש להימנע: "יֵשֵׁב יְחִידִי אִישׁ, יַשְׂכִּיל לָדַעַת / כִּי לֹא טוֹב אָז שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד".
בסדרת האוקטבות "על דבר הנגף" למשה קטלאנו מגויסת השירה העברית למאבק בהתערערותן של מסגרות החיים המוכרות בעת משבר ולחתירה ליצירתן של סדר ומשמעות גם בנסיבות כאלה. לא רק בתוכני השירים כשלעצמם ניכרת כאן חתירה זו, אלא גם מצד עיצובם התבניתי הסדור למשעי ובמחלצותיהם הרטוריות המלוטשות. לצד הנחיותיו ואזהרותיו הנמרצות, שסכנת המוות המרחפת ניכרת בהן בעליל ("בְּרַח אוֹ הִסָּגֵר כִּבְבֵית כֶּלֶא / פֶּן תָּמוּת אָז וְתִסָּגֵר בַּקֶּבֶר!"), מקפיד קטלאנו הבן לנסוך בנמעני שיריו את התקווה, הנחוצה כל כך, שיוכלו לצלוח בשלום את הזמנים הקשים, אם אך ישכילו להישמר מן הסכנות ולהיערך כנדרש – ובד בבד לדבוק באמונתם: "הִבָּדְלוּ אִם כֵּן וְאַל תִּירָאוּ / וְעֵינֵיכֶם לַשָּׁמַיִם תִּשָּׂאוּ".
שלוש אוקטבות "על דבר הנגף" למשה קטאלנו
כל אחד משישה עשר השירים "על דבר הנגף" למשה קטלאנו מעוצב בתבנית האוקטבה, שישה טורים הנחרזים לסירוגין באותם שני חרוזים, ולאחריהם צמד טורים חותם בעל חריזה עצמאית. כפי שציין דן פגיס, "בשיר קצר, אשר כולו אוקטבה אחת, מציגה השישייה מצב, בעייה או הנחה, והצמד המסיים מביא תפנית, פתרון או מסקנה; בגלל קיצורו של הצמד נשמע הסיום מחודד מאוד, בדומה לצמד המסיים בסונט שייקספירי". השירים שקולים בשיטה ההברתית הפונטית: אחת עשרה הברות לטור הכוללות גם שוואים נעים ולא רק תנועות מלאות. שלושת השירים הראשונים נדפסו לראשונה ב"מבחר השירה העברית באיטליה" לחיים שירמן (הוצאת שוקן, ברלין תרצ"ד) וכלל שירי הסדרה נדפסו בלא ניקוד וחילופי נוסח כנספח ל"עולם הפוך" מאת אברהם קטלאנו במהדורת בצלאל רות. שלושת השירים דלהלן נדפסים כאן לראשונה בניקוד ובנוסח מבורר ומתוקן על פי כתבי היד הנגישים במקוון.
בני ביתך תבדיל
בְּנֵי בֵיתְךָ תַּבְדִּיל וְתֶחְדַּל וַעַד
כִּי זֹאת דְּבַר אֱמֶת, מִבְּלִי כַּחַד
יֵשֵׁב יְחִידִי אִישׁ, יַשְׂכִּיל לָדַעַת
כִּי לֹא טוֹב אָז שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד
כִּי אִם לְאֶחָד יֹאחֲזֵהוּ רַעַד
תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד
הִבָּדְלוּ אִם כֵּן, וְאַל תִּירָאוּ
וְעֵינֵיכֶם לַשָּׁמַיִם תִּשָּׂאוּ
אמת כי אין נסתר
אֱמֶת כִּי אֵין נִסְתָּר מִנֶּגֶד עַיִן
יוֹשֵׁב בְּסֵתֶר וְרוֹאֶה כָּל סֵתֶר.
אָכֵן אִם בְּעַד נַפְשׁוֹ אָדָם אַיִן,
וְיַחְפּוֹץ לָמוּת שָׁם מִבְּלִי סֵדֶר
וּבְלִי הַשְׂכֵּל, כְּמוֹ שִׁכּוֹר מִיַּיִן
יֹאמַר, אֱלֹהִים לִי מָגֵן וָסֵתֶר
הֲלֹא עַיִן רוֹאָה אֹזֶן שֹׁומַעַת
כִּי יֹאבַד כְּטִפֵּשׁ, נִבְעָר מִדַּעַת
הישמר בשלושה דברים
הִשָּׁמֵר בִּשְׁלוֹשָׁה דְּבָרִים אֵלֶּה
וְאִי אַתָּה בָּא לִידֵי חֳלִי דֶּבֶר:
קְרָא נוֹרָא תְהִלּוֹת עוֹשֵׂה פֶלֶא
יַצִּילֶךָ מִדֵּי שֶׁבֶר עַל שֶׁבֶר
בְּרַח אוֹ הִסָּגֵר כִּבְבֵית כֶּלֶא
פֶּן תָּמוּת אָז וְתִסָּגֵר בַּקֶּבֶר
וּכְסֵדֶר מִחְיָתְךָ וְכָל צָרְכֶּךָ
קַוֵּה לַאדֹנָי וּשְׁמֹר דַּרְכֶּךָ בית הכנסת בפאדובה, איטליה
