מלחמת העולם השנייה. הנאצים מתחילים להרגיש את תבוסתם קרבה, ומחסלים בשיטתיות אופיינית את מחנות ההשמדה. לאחר שגם תאי הגזים באושוויץ מושמדים ב-2.11.44 האמצעים למימוש מאסיבי של הפתרון הסופי חדלים מלהתקיים. יהודי מחנות ההשמדה נשלחים בצעדות מוות איומות למחנה היחיד שנותר: טרזיינשטט. שם יפגשו את יהודי המחנה/גטו, שם יילחמו על מזון ומקום, לשם יביאו מחלות איומות, שיסכנו את יהודי טרזיינשטט כולם. אבל שם גם תקוותם היחידה כמעט לחיים.
"בשלושת השבועות האחרונים לפני תום המלחמה, מ-20.4.45 ועד יום השחרור, הגיעו לטרזיינשטט גלי משלוחים של יהודי המחנות, מי ברגל ומי ברכבות". מספרת ד"ר מרגלית שלאין, היסטוריונית חוקרת שואה, חברת ועדת מורשת של ארגון יוצאי מרכז אירופה וחברת מערכת יקינתון. בימים אלו מציינים 75 שנה לשיירות המוות האלה, שמעטים מהיהודים שהחלו את המסעות הללו הצליחו לסיימן. התנאים הלא אנושיים, וחיילי המשמר שהתעללו בהם בדרך, הותירו סיכויים קטנים לשרוד את הזוועה. קבוצה אחת הועלתה על קרונות משא פתוחים, ולאחר שהרכבת שלהם הותקפה מספר פעמים מהאוויר על ידי בעלות הברית, המשיכו האסירים את מסעם רגלית.
"הלכנו כמה ימים כהולכים לאבדון, בלי אוכל ורצוצים בכבישי חבל הסודטים. יום יום היו נופלים אנשים על הכביש והיינו משאירים אותם. הד היריות שנשמע אחר-כך היה פסק דין במקום… מתוך 800 איש שיצאו הגיעו בין 200 ל-250 איש לטרזיינשטט", כך תיאר מרדכי שדמי מריגה את צעדת המוות הזאת.
הם יודעים לאן הם הולכים?
"אני לא בטוחה שהם ידעו, כי הגרמנים לא טרחו ליידע אותם. אבל המסע עצמו היה מסוכן ואומלל. מי שהלך ברגל זכה להתנכלויות הגרמנים, ואת הרכבות הפציצו בעלות הברית שלא ידעו מה יש בהן. בעת ההפצצות היו השומרים הגרמנים בורחים לתפוס מחסה ומותירים את היהודים האומללים למות, כלואים בקרונות. תארי לעצמך את המצב של הנוסעים ברכבות האלה, או ההולכים בדרכים. הם היו צל אדם, שלדים, רעבים וחולים. היה למשל משלוח של 2,000 יהודים מבוכנוואלד, שבסופו הגיעו לטרזיינשטט רק 300. וזה היה מצב טוב יחסית, היו משלוחים שהגיעו כשכל הנוסעים מתו בדרך. כמובן שלא ציידו אותם במזון, מים או תרופות. אבל, כשהם הגיעו לטרזיינשטט – זה היה הסיכוי היחידי שלהם לחיים".
88,129 יהודים למחנות מוות
גטו/מחנה טרזיינשטט היה שונה משאר המחנות. הוא פעל בין 24.11.41-8.5.45, הוקם כגטו ליהודי צ'כיה אך מתחילת הקמתו שימש כנקודת איסוף ושילוח יהודים למחנות ההשמדה למזרח. בין 10.1.42-28.10.44 שולחו מהגטו 88,129 יהודים למחנות המוות. אליבא דשלאין, טרזיינשטט נקרה גטו כדי להטעות את היהודים. אבל לא היה זה מקום מגורים, אלא מחנה מעבר וריכוז.
"היו בו קבוצות של פרומיננטים, מיוחסים, שקיבלו טובת הנאה בגלל כל מיני זכויות שהיו שם. חלקם היו שרים בממשלות, אנשי שררה ואנשים מאוד מכובדים שזכו ל"חנינה" בכך ששלחו אותם לטרזיינשטט ולא להשמדה. הייתה במחנה עוד קבוצה של יהודים מהולנד שלהם היו זכויות משלהם. היו גם 8,600 איש שנשלחו לטרזיינשטט לאחר המשלוחים הגדולים, וברובם היו נישואי תערובת (בני הזוג הלא יהודיים), שעד כה היו מוגנים".
אבל התפנית המעניינת בהיסטוריה של המקום החלה כאשר ב-1943 נשלחו למחנה 500 יהודים מדנמרק. בניגוד למדינות אירופאיות אחרות, דרשה ממשלת דנמרק ביקור של נציג הצלב האדום במקום, כדי לוודא שזכויותיהם של האסירים נשמרות. כך קרה, שמשלחת של הצלב האדום ביקרה המחנה.
הנאצים ניצלו את ההזדמנות בצורה מקסימלית: על מנת להזים את השמועות שנפוצו אודות ההתעללות שלהם ביהודים, נצבעו בתי הגטו ושופצו, נפתחו חנויות ובתי קפה דמה, והחדרים של האסירים בהם ביקרה המשלחת רווחו כך, שלא גרו בחדר יותר משלושה יהודים. העובדה שבמחנה היו כלואים אנשי תרבות רבים תרמה אף היא, והמבקרים זכו לצפות באופרה.
לאור ההצלחה המסחררת, החליטו הנאצים להפיק סרט תדמית של "כפר היהודים טרזיינשטט" ובו נראית תרבות משגשגת וחיים נוחים של היהודים תחת השלטון הנאצי. שחקני הסרט והבמאי שלו הוצאו להורג זמן קצר לאחר הפקתו. שלאין ממשיכה: "אבל מה שמיוחד זה כשהיו גירושים גדולים מהמחנה למחנות ההשמדה, כמו למשל זה של אוקטובר 44, מי שלא נשלח היו דווקא הזקנים. זה המקום היחידי שבו שרדו 5,000 זקנים".
למה לא שלחו את הזקנים? הרי הם היו הראשונים להישלח.
"אני חושבת שאולי הם רצו להשתמש בהם לצרכי תעמולה. לאחר הביקור הראשון של משלחת הצלב האדום, היה ביקור שני, באפריל 45, שחודש לפני תום המלחמה ניסו עדיין הנאצים להשלות את העולם ולהראות לו שיש עדיין זקנים. להימלר היו רעיונות משונים. הוא גם החזיק שבויים בטרנישטט בשביל להחליפם עם בעלות הברית".
נחזור לצעדות המוות. שרידי השרידים של יהודי אירופה מגיעים לשערי המחנה ומתקבלים בשמחה?
"זה לא היה פשוט. לא היה מקום עבורם. הודיעו לזקן היהודים במחנה רק יום קודם שעתידים להגיע יהודים מהמחנות, והיה מעט מאוד זמן להתארגן וכמעט לא היו משאבים. הגרמנים לא הקצו בעבורם קסרקטינים, והיה צריך לצופף יהודים, שחיו גם ככה בצפיפות איומה, כדי לפנות מקום לבאים". אך כשאלה הגיעו יום למחרת, ההרגשה במחנה היתה אקסטטית, כפי שתיארה ביומנה עליזה אהרמן: "השמועה פרשה כנפיים ברחבי הגטו: 'אנשים ממחנות!'. כאשר חלפו על פני כרתה (גן הירק) קראו: 'אושוויץ', 'בירקנאו', 'האנובר', 'בוכנוואלד'… אז עמד לב העיר מלכת".
למרות ההתרגשות, המצב הפיזי במחנה הלך והחמיר ככל שקצב המשלוחים גבר. "המפונים התבקשו לישון בחוץ או במעברים התת-קרקעיים שליד החומות. המפונים התנגדו בתוקף להיכנס למעברים הללו. הם היו בטוחים שהולכים להרוג אותם בגז שעות מעטות לפני השחרור, ומאותה סיבה סירבו גם להיכנס למתקני החיטוי והרחצה. היה צריך הרבה מאוד מאמצי שכנוע כדי שהם יבינו שזו באמת רחצה ולא מקלחות גז". כל ההסדרים שנהגו במחנה עד כה התמוטטו, והמצב גבל באנרכיה.
בעיה אקוטית נוספת הייתה המזון. הנאצים לא העלו את מכסת המזון למחנה, למרות שמספר האסירים בו גדל. המפונים הגיעו מזי רעב, והתנפלו על האוכל. "הם רצו אוכל. הם התנפלו ורצו יותר אוכל. זה יצר הרבה מתח בין המפונים לבין האסירים המקוריים של המחנה, מתח הסלים לעימות. ב-2 במאי בשעות הערב והלילה פרצו כמה אנשים מקרב המפונים למטבח והרסו אותו, השמידו את בית המרקחת, שדדו את חדר קבוצת הניקיון, דרשו אוכל, ולא האמינו לאף אחד, כשאמרו להם שהם מקבלים מנות מזון כפולות לעומת האסירים הוותיקים ו"אלה שמאמינים, רוצים מנות משולשות… הם מצפצפים על הצדק. הם רוצים לאכול. אנחנו יודעים בקשר לשוקולד שלכם. לא רוצים אותו, אלא תפוחי אדמה", ככה הם אמרו. למחרת פתחו בשביתת רעב. "איש לא מעז לצייץ. מיד יש מכות". הם האשימו את הנהגת המחנה היהודית, בשיתוף פעולה עם הגרמנים, "וכי יהיה עליהם לתת עליו את הדין על כך כשיגיעו הרוסים", כפי שכתבה בייאוש עליזה אהרמן: "אי-אפשר היה לשכנע את מי שאיבד את אמונו באדם". מתארת שלאין את המצב הכאוטי ששרר בגטו. "כשהגיע נציג הצלב האדום הוא זרק להם קופסאות שימורים, כמו בגן חיות. הזדעזעתי", היא מוסיפה.
"הרבה אנשים בכו משמחה"
מוניק קאופמן, שהגיע לטרזיינשטאט שבועיים לפני השחרור, תיאר את קבלת הפנים והרגשת הביטחון שחש במחנה: "קשה לתאר את הרושם שעשה עלינו המראה הראשון של היהודים, נשים וילדים יהודים. הרבה אנשים בכו משמחה… קיבלו אותנו בחביבות ומהרגע הראשון התחילו לטפל בנו… אם ברגע הראשון התייחסו אלינו כאל בני אדם, אחרי כמה שעות היו צריכים לשנות את היחס… כי כל אחד מאתנו היה חיה המוכנה לטרוף בעבור פירור לחם. כמה כוח ובריאות היו צריכים לגלות היהודים בטרזין על מנת לשמור בינינו על הסדר… למרות שעד השחרור, היו עוד שבועיים, לא ראינו את אנשי ה-ס"ס והרגשנו יותר בטוחים מאשר בטרנספורט".
למתח העצום במחנה על רקע חלוקת המשאבים המוגבלים בכל מקרה התווספה העובדה, שבין אלה שפונו לטרזיינשטט היו גם פושעים פליליים גויים, שבמחנות הריכוז וההשמדה שימשו כבעלי תפקידים ב-ס"ס ולא היה שום אימה או מרות עליהם. היו צריכים לגייס גברים מתנדבים להגן פיזית על אסירי המחנה, בעיקר על הנשים. "כן, המתח היה קשה ביותר, ועדיין, אנשים הבינו שרוב הבאים הם יהודים ויש לנהוג בהם כאחים. הם גם חיפשו ביניהם אנשים שהם מכירים, אולי קרובי משפחה, והם גם נתנו להם סיוע רפואי ובוודאי סיוע במזון. הערבות היהודים הייתה למופת".
אבל בכך לא הסתיימו הצרות. מפונים רבים נשאו עימם את מחלת הטיפוס, מגפה נוראה המתבטאת בחום גבוה, כאבי ראש ופריחה. המחלה מועברת לאדם ע"י כינים וקרציות והיא מדבקת מאוד. הפחד של תושבי המחנה היה, שהמפונים ידביקו את כל תושביו במחלה. "הם נקטו בצעד דומה מאוד לצעד בו אנחנו נוקטים היום, במגפת הקורונה, אם כי באופן קיצוני ביותר: הם בודדו את החולים וכלאו אותם בין גדרות תיל. המצב היה קשה כל כך, שאפילו לא היתה אפשרות להחליף את הקש הנגוע בכינים ובקרציות עליו ישנו החולים. לא היה כלים להתמודד עם המחלה הזאת פרטלבידוד, עם כל הצער. אם הם היו מתערבבים עם האוכלוסיה הקיימת – הם היו הורגים את כולם. בתחילת מאי 45 – 40% מאסירי המחנה היה נתון בבידוד. בכל זאת, היה צוות רפואי ומתנדבים שנכנסו לטפל בהם", מסבירה שלאין.
"ב-9 במאי, הגיעה מחלקה רפואית של הצבא האדום עם ציוד רפואי והצטרפה לצוות רפואי מפראג כדי לטפל בכ-500 חולי הטיפוס שאובחנו עד ה-6 במאי; וב-2,950 חולים נוספים שאובחנו עד ה-19 במאי. מגפת הטיפוס החלה לסגת רק לאחר שכל חולי הטיפוס בודדו בבית חולים. ב-13 ביוני 1945 פסקה המגפה. 920 איש שילמו בחייהם וכתריסר רופאים ואחיות מהמחנה שהתנדבו לטפל בהם", כותבת ד"ר שלאין במאמר שפורסם ב"דפי קשר", כתב העת של בית טרזין. כלומר, למרות שהצבא האדום שחרר את המחנה כבר באמצע מאי, תושביו היו נתונים בהסגר חודש נוסף, מחשש להדבקת הציבור בטיפוס.
שלאין מתעקשת שטרזיינשטט הייתה תקוותם של השורדים. "בסופו של דבר, מתוך כ-13,000 המפונים שהגיעו למחנה, רובם המכריע, 12,000 שרדו. אילו לא היו נשלחים לטרזיינשטט – ברור שסיכויי ההישרדות שלהם היו נמוכים ביותר. בתקופה שלפני סגירת ברגן בלזן, למשל, לא נתנו לאנשים אוכל כלל, ומי שלא מת מרעב מת מהתעמרות הגרמנים בו. היו גם מקומות שהשומרים חיסלו את כל מי שנותר. אני לא רוצה לעשות ספקולציות, אבל עצם העובדה שהם הגיעו למחנה הזה, הציל אותם".
את מי לשאול
במשך קיומו של גטו / מחנה טרזיינשטט עברו בו כ-140 אלף יהודים ממרכז אירופה וכ-13-14 אלפי יהודים מצעדות המוות. ביום השחרור היו בו כ-30,000 יהודים.
ביום השואה כולנו עוסקים בהשמדת יהודי אירופה, אבל את עוסקת בזה כל יום כבר שנים רבות. מה משך אותך לעסוק בנושא כה קשה?
"זאת שאלה שגם אני שאלתי את עצמי. אני ילידת תל אביב. למדתי היסטוריה בבגרות מורחבת ולא למדתי מילה על השואה. גם כשלמדתי היסטוריה של עם ישראל לא נגעו בעניין. אפילו כשהגעתי ל-MA בכלל לא חשבתי לעסוק בשואה. כנראה שהתשובה לשאלה הזאת נעוצה בהיסטוריה המשפחתית שלי.
"הוריי עלו לפני השואה, אבל כל המשפחה של אבי – נספתה. בבית הנושא היה טאבו, למרות שברור לי שלהורים שלי היה אכפת ממשפחתם ושהיה להם הרבה מה להגיד. לאט לאט, אחרי משפט אייכמן, כשכולם התעוררו וגם אני, רציתי לדעת את קורות המשפחה, אבל לא היה את מי לשאול. מצד אבי לא הצלחתי לדלות הרבה מידע, ומצד אימי הייתי צריכה לעסוק במחקר אמיתי, כדי לגלות מה היה שם. כך התחלתי לעסוק בכך. ראיינתי המון ניצולים, ורציתי לעזור להם לספר את סיפורם, גם בגלל הפן האישי, בגלל שלא ידעתי על המשפחה שלי. אני חושבת שכל מי שנולד בישראל, השואה היא חלק מה DNA שלו, ולא חשוב באיזה מקום הוא גדל או איפה הוא ממוקם בקשת הפוליטית. זה מחלחל אלינו בכל דרך".
ואיך נראה הבית שלך, את "מביאה את העבודה הביתה"? מדברת על השואה בארוחות ערב משפחתיות? יש אצלכם בדיחות שואה?
"בדיחות שואה? לעולם ומעולם לא. העדויות להן הייתי חשופה היו כל כך קשות, שקשה לי מאוד עם בדיחות שואה. אני לא יודעת להתבדח על זה. האם אני מביאה את העבודה הביתה? כמה שאני משתדלת שלא – הם טוענים שכן", צוחקת שלאין.
