קבוצת הווטסאפ שלנו נולדה בדיוק לפני שנה, האפקט היה חזק: מישהו העלה אותנו על מכונת זמן והעיף אותנו ארבעים וכמה שנים לאחור. אמצע שנות השבעים, כפר פינס. מאה אולפניסטיות היינו, שחיו יחד בחדרי פנימייה צפופים, חולקות סודות, מחשבות ותוכניות לעתיד.
בהתחלה העלנו זיכרונות וסיפורים, נזכרנו בעצמנו. חיטטנו ושלחנו תמונות ישנות ודהויות שלנו, לבושות בחולצות משובצות, ישובות על דשא וצוחקות. כשאנחנו מתקרבות לגיל 60 היטבנו להישיר מבט לעיניהן של בנות ה-16 שהיינו. איזו חוויה מוזרה ומרתקת.
אחרי מפגש שנערך בחול המועד סוכות, קבענו מפגש נוסף בביתה של יהודית אופנהיימר, לקראת יום השואה ויום הזיכרון. חברתנו ד"ר מרים עופר (גרסטנפלד) הייתה אמורה להרצות לנו על מחקריה בנושא הרפואה בשואה. ואז הגיעה הקורונה, החלטנו להעביר את המפגש לזום.
טוביק פז הייתה הראשונה להעלות את הנושא. היא שיתפה סרט עדות של אביה מיד ושם. בעקבות הסרטון והתגובות הנרגשות כתבה מרים: "כל פעם אני מופתעת איך לא שוחחנו באולפנה על הורינו כניצולי שואה, ועל חוויותינו כדור שני. לא דיברנו על הדברים שראינו דרך הקעקוע, ומה שמענו בחלום הלילה של ההורים, דמעות שנצנצו בשולחן בחגים, ומה שתקו ורעמו".
ואז הסיפורים הופיעו בזה אחר זה. כאילו מישהו שחרר איזה פקק, או נצרת אקדח. בעיצומו של חול המועד פסח סיפרנו זו לזו סיפורים שלא שמענו מעולם. תוך כדי צפה שוב ושוב השאלה: למה בעצם לא סיפרנו? בשלב מסוים הבנו שיש כאן סיפור שלם, מאפיין, של דור ושל תרבות, סיפור של השתקה וגם סיפור של שינוי.
שולי שריג סיפרה על אבא שלה שהיה מתעורר מחלומות ביעותים שבהם ראה את עצמו חופר באדמה. פעם הביאה הביתה מרק אפונה, ואבא כמעט התעלף. "את לא יודעת שזה מזכיר לו?" אמרה אמא שלה והעיפה אותה, עם המרק, מהבית. יעל הלר סיפרה על האיסור החמור לזרוק אוכל, ועל הגדרת "ראוי למאכל אדם" שהשתנתה בכורח הנסיבות. מיכל ויטשנר סיפרה על מכתבים שמצאו בעלה ואחותו ובהם הוריהם המאורסים לא הפסיקו לשאול זה את זה "האם אכלת?". "האם זה מה שמעסיק זוגות מאורסים?", כתבה לנו מיכל, את חיוכה העצוב יכולנו לראות גם דרך הווטסאפ, "מי כותב כך היום?"
ד"ר מרים עופר: "כל פעם אני מופתעת איך לא שוחחנו באולפנה על הורינו כניצולי שואה, ועל חוויותינו כדור שני. לא דיברנו על הדברים שראינו דרך הקעקוע, ומה שמענו בחלום הלילה של ההורים, דמעות שנצנצו בשולחן בחגים, ומה שתקו ורעמו"
לאורך הזמן גם תהינו מה גרם לכל זה לצוף דווקא עכשיו? האם זו הקורונה, הבידוד, הפחדים שהיא מציפה מהתת-מודע הקולקטיבי והפרטי של כל אחת מאיתנו? הפחד ממחסור? האם זה חג הפסח?
במשך ארבע שנות האולפנה שמרה אנה גולדמן את סיפור משפחתה בסוד. היא הייתה בטוחה שהיא היחידה בכיתה שהוריה ניצולי שואה, וחששה לדבר על כך. איכשהו, אמרה, הנושא אף פעם לא עלה. נילי קרדש התביישה לספר שהיא נולדה במקום שבו נולדה גם אנה פרנק. "תמיד חשתי כמו מעין גלגול שלה" כתבה לנו. אמא של ציפי וייס גילתה לה רק בבגרותה, שחלון ביתם בחיפה, עם הנוף למפרץ, הזכיר לה מדי יום את משרפות אושוויץ המעשנות, ואת הסלקציה שהפרידה אותה מאחיותיה הבוגרות.
גם ציפי דויטש הייתה בטוחה שרק ההורים שלה באו "משם". ערב חתונתה נודע לה שאביה היה נשוי לפני השואה לאחות אימה והיו להם שני ילדים. רק כשילדיה של ציפי הצטרפו למסע לפולין, סיפרה להם אימא שלה, איך אחותה וילדיה נלקחו לצד ההוא באושוויץ. אביה של ציפי לא הכיר את בתו שנולדה אחרי שנלקח למחנה עבודה. אחרי מות אימם, מצאו ציפי ואחיה תמונה שלה אוחזת בידו של אחיינה (אחיהם למחצה) ושל אביו (אביהם). באותו מקום גם נמצא תיליון עם תמונת התינוקת שנספתה.
גם אביה של אנה גולדמן היה נשוי לפני השואה והיו לו שתי בנות. הוא מעולם לא דיבר על משפחתו הראשונה. ואימא שלה ספרה לה על כך רק אחרי שהתחתנה. בדבריה מנסחת אנה מאפיינים שחזרו על עצמם בסיפורים רבים: "גדלנו בצל סיפור שלא סופר, היינו שותפות לסוד שלא רצו לפתוח, הם לא רצו להכאיב לנו ואנחנו לא רצינו להכאיב להם בשאלות חופרות ומכאיבות… בכל שנות חייהם, חשתי צורך רק לשמח אותם ולהביא להם נחת אחרי כל מה שעברו. מתוך לויאליות עמוקה להורים, לא דיברנו 'עליהם', לא הוצאנו את סודם החוצה".
"חיינו זו ליד זו עשרים וארבע שעות ביום, שבעה ימים בשבוע, וכמה מעט ידענו על הסיוטים של כל אחת מהבית", כתבה יהודית אופנהיימר כשהסיפורים המשיכו להציף את הקבוצה. לא הצלחנו להיזכר אפילו בטקס יום שואה אחד שנערך באולפנה. האם הדבר ייתכן? ואמנם, ככל שרבו הסיפורים צצו גם השאלות. איך יתכן שמעולם לא דיברנו על זה. הרי יכולנו לחלוק את המטענים שכל אחת מאיתנו נשאה על גבה. למה ציפי וייס לא סיפרה מעולם על החלום החוזר שבו היא מבשלת מרק ירקות עשיר ומבריחה אותו לגטו? למה רחלי שפירא לא סיפרה על אמא שלה שחוגגת כל שנה בפרשת 'ויחי' את הצלת משפחתה? בזכות חסיד אומות העולם ששירת כסגן קונסול במרסיי, הצליחה המשפחה להשיג אשרות כניסה לאמריקה, ואחרי מסע מפרך עלו על האונייה האחרונה מנמל ליסבון.
גם אביה של רוחי קובלסקי ניצל בזכות חסיד אומות העולם. השגריר היפני בליטא הנפיק אשרות בניגוד לעמדת הממשל היפני שהיה בן ברית עם הגרמנים, וכל ישיבת מיר יצאה לדרך ברכבת הטרנס-סיבירית ליפן אחרי כן גלו לשנחאי ומשם אחרי המלחמה לצפון אמריקה. אף פעם לא שאלנו, היא מוסיפה, כדי לא להכאיב. המשפט הזה חוזר שוב ושוב בדברי החברות כמו גם השאלה איך נשארנו נורמליים. והרי רבים יצאו מהמלחמה עם רוח שבורה. הוריה של יהודית אופנהיימר עזבו את גרמניה הנאצית, כמו רוב הייקים, עוד לפני המלחמה, אבל סבא שלה הספיק לעשות "סיבוב קטן" בבוכנוואלד אחרי ליל הבדולח. זה לבד שבר את רוחו. כמה מאיתנו חיו עם הורים שרוחם הייתה שבורה? מה מרוחנו שלנו נשבר כתוצאה מכך? האם באמת היינו "נורמליות"? החרדות, היחס לאוכל, האם כל זה היה באמת נורמלי? (השהות שלנו בפנימייה, מעירה מרים, האם היא הייתה 'נורמלית'?)
אנה גולדמן: "גדלנו בצל סיפור שלא סופר, היינו שותפות לסוד שלא רצו לפתוח, הם לא רצו להכאיב לנו ואנחנו לא רצינו להכאיב להם… בכל שנות חייהם, חשתי צורך רק לשמח אותם ולהביא להם נחת אחרי כל מה שעברו"
אני נזכרת במשוגעים שהציפו את תל-אביב. כמה שכיח היה מראה אדם מבוגר שמדדה ברחוב, מדבר מילים לא מובנות, לעיתים זוכה ללעג ולקריאות מילדים קטנים, שבדרך כלל גם פחדו ממנו. לא כולם יצאו נורמלים. זה בטוח.
משום מה, אחד הסיפורים שהכי שובר את לבי הוא הסיפור של אימה של שאולה בן-אברהם שהמלחמה הפרידה אותה מאימא שלה. בגיל 4 וחצי היא נלקחה מגרמניה לאנגליה במסגרת הקינדר-טרנספורט, גדלה עם אחיה במוסדות, הוריה לא הצליחו לקבל אישור כניסה לאנגליה וגם לא אחר כך לארצות-הברית. רק בגיל 12 לאחר גלגולים רבים, התאחדה עם משפחתה. עד מהרה גילתה שאין לה שפה משותפת לדבר בה עם אימה דוברת הגרמנית, שפת האוייב. שנתיים לאחר מכן, נפטרה האם, ממחלה ממארת.
בקבוצה התעורר ויכוח סביב השאלה – האם חשנו שיש עלינו "מטען", אני טענתי שלא. ילדים רגילים למציאות חייהם, כתבתי. הם לא חושבים שאפשר אחרת. לכן גם לא סיפרנו זו לזו את הסיפורים. כי מה יש לספר, בעצם? משפחתו של אבא שלי נדדה בערבות רוסיה, סבלה רעב ומחלות, ושרדה. מעולם לא חשבתי שאבא ואחיו הם 'ניצולי שואה' כי הם לא היו במחנות ריכוז.
לא נכון, היה מטען, טענו כנגדי. חלק ממנו בא לידי ביטוי בחלומות ובסיוטים. מאז הפכה לאם חלמה שולי חלום קבוע. בחלומה יש סל אדום – שכמוהו מעולם לא היה לה – ובו דברים נחוצים למקרה שתאלץ לעזוב בפתאומיות את הבית. בביתה של ציפי קלר נושא השואה לא דובר עד שמלאו לה תשע עשרה ובכל זאת לאורך כל שנות ילדותה היו לה סיוטים. לצד השתיקה בבית היא חקרה את הנושא בעצמה, בקריאה, צפייה ולימוד. את ציפי דויטש ליוו חרדות של הוריה המבוגרים, שהרשו לה להצטרף לטיולי בני עקיבא, למרות הכול.
כזכור, כל השיח הזה ביננו התנהל בעיצומו של חג הפסח. פסח, מתברר, מאוורר בוידעמים ושולף מהם זיכרונות נסתרים. בליל הסדר האחרון, נזכרה אימא של עידית הוכמן בסדר האחרון והעצוב בביתה ואמרה לה משהו שמעולם לא אמרה קודם: "אין יום מאז שאני לא חושבת עליהם". שרה רוזנפלד מספרת על הגדה של פסח, שאביה כתב בסיביר בכתב ידו, ועוברת במשפחה עד היום. סבתה שגידלה אותה, ניצלה בנס מצעדת המוות. לאחר שאימה של ציפי קופלד איבדה את הכרתה באירוע מוחי מצאו הילדים מכתבים בעברית שאותם ייעדה לילדיה ונכדיה ובהם סיפרה בקצרה על שעברה. המכתבים נכתבו תמיד סביב יום השואה. הכתיב ששימר את הגיית המילים במבטא ההונגרי, היה מתנה. הם ממש "שמעו" אותה מדברת שוב.
"המשמעויות העולות מהדברים הם יותר מסך מה שרמזנו…" כותבת מרים עופר נוכח הסיפורים המציפים בערב שבת חול המועד. "בעיניים נוצצות מדמעה, במבט על הנוף הגלילי מחלוני, וחיבוק אוהב, אברך בשבת שלום". סבא שלה, שהיה רב ושוחט, לימד את קהילתו בדרך ברכבת הלכות קידוש השם. כשהגיע לאושוויץ גילחו את זקנו, והוא פצח עם ילדיו בשירה מעין עולם הבא. אימה בת ה-17 אחזה את שני אחיה הקטנים, שנקרעו בגסות מזרועותיה.
"נראה לי שעניין הקורונה הציף אצלנו דברים בנוסף ליום השואה המתקרב", כתבה שרי ניומן. "אני מוצאת עצמי חושבת מה יהיה אם זה ייקח שש שנים. אולי גם הסבים והסבתות שלנו חשבו שזה משהו קצר ותכף זה נגמר".
אביה של ציפי קופלד התחיל לדבר רק לפני חמש עשרה שנה. הוא סיפר על גרמני שבאחד המסדרים במחנה הריכוז אמר: "אתם יהודים ארורים חולמים על ירושלים, את ירושלים תראו דרך הארובות". והנה, דווקא בזיקנתו מגיל 70 ועד 83 זכה אביה לעבוד במנהרות הכותל, והוא ראה בזה זכות וסגירת מעגל. גם אני, היא מוסיפה, שגרה בירושלים שבין החומות, מרגישה שאני מגשימה חלום שלהם ושל דורות.
גם גילה הלפגוט שהצטרפה לקראת סוף השיחה, סיפרה סיפור על תיקון: אביה סיים את המלחמה כמוזלמן במשקל 36 קילו. הוא לא יכול היה להחזיק את גופו בעמידה ולכן זחל על הרצפה. הדבר הראשון שקנה לעצמו בכסף הראשון שקיבל במחנה העקורים היה תפילין קטנות שעד היום שמורים במשפחה. שמיעתו נפגעה בקרב במלחמת השחרור, הוא עבד בבני-עקיבא והיה ממקימי ניר-עציון לאחר חורבן כפר-עציון. למרות שלא למד לימודים מסודרים, היה האב מנהל בנק בחדרה ואחר כך בירושלים. בכל פעם שגילה הייתה הולכת איתו לתפילת יום העצמאות היה אומר לה את הפסוק: "מקימי מעפר דל ….להושיבי עם נדיבים…". מזחילה על עפר – זכיתי לשבת עם נדיבים. את הפסוק הזה הם כתבו על קברו.
השיח המרתק שלנו אישר את מה שבעצם ידענו עוד קודם: העולם היום בשל יותר להקשיב. הוא מכיר בערך החשיפה והשחרור, ולא אוהב הדחקות והסתרות. גם לרשתות החברתיות ולנוכחות שהן מייצרות יש תפקיד בשיח הזה. השיח בקבוצה שלנו הוא דוגמה טובה.
