בהרצאה שנשא ח”נ ביאליק בעיר קובנה שבליטא בשנת 1930 על תחיית התרבות בארץ ישראל, הלין בצער כי “…בימינו, כשיהודי מתחיל חושב על ה’תרבות’, מיד הריהו מצמצם את חוגה ואופקה. …יהודי בן הגלות בעל כורחו מצמצם מושג זה, הואיל וכל המרחבים של תרבות הסביבה אינם שלו. הם הוקמו ונבנו על ידי אחרים… הכלכלה לא שלו היא, הממלכתיות לא שלו, השפה, הספרות, הכול לא שלו… בתשעים וחמישה אחוזים הריהו שותף לתרבות זרה… ה’תרבות העברית’ בשבילו עניינה רק לימודי היהדות ולא יותר”. ואולם, מוסיף ביאליק ואומר, בארץ ישראל מתרחש חידוש בתחום זה ש”אין לו באמת שם אחר אלא ‘מהפכה’”, שכן, “אותה שעה שהיהודי עולה לארץ ישראל, מיד נעשה אצלו המושג ‘תרבות’ רחב ומקיף לאין שיעור…”.
תשעים שנה חלפו מאז נשא ביאליק את הרצאתו. הגלות אינה עוד אותה גלות והיא ודאי אינה עשויה מקשה אחת: יהודים במדינות שונות מעורבים במידות שונות בתרבות הסביבה כיוצרים וכשותפים, יותר או פחות בהתאם לנסיבות ולתנאים. אך גם ארץ ישראל אינה עוד אותה ארץ ישראל, במובן זה שעל אדמתה כוננה מדינה יהודית עצמאית אשר בה חי הקיבוץ היהודי הגדול ביותר כציבור ריבוני במולדתו.
עתה, מפרספקטיבה של יותר משבעים שנות עצמאות מדינית, יש מקום לשאול האם עדיין יש תוקף לדבריו של ביאליק. האומנם בארץ ישראל מתרחשת “מהפכה” תרבותית? ומה טיבה של ההבחנה בין “תרבות” במשמע המצומצם לבין “תרבות” במשמע “רחב ומקיף עד אין שיעור”? בדברים הבאים אבקש לטעון כי בישראל אכן קיימת הזדמנות ייחודית למהפכה תרבותית, אך היא מותנית בהתרחשותו של שינוי תודעתי עמוק. לאמור: מכלול היצירה של היחיד ושל החברה בכלל תרבות הם. יש להם ממדי עומק והם ראויים להתכוונות ולעיצוב מדעת. ההיתכנות לרנסנס יהודי תרבותי כולל, רחב ומקיף “עד אין שיעור” הוא אתגר היסטורי העומד לפתחנו.
למה מתכוונים כאשר מדברים על תרבות במשמע מצומצם? בדרך כלל משמש המושג “תרבות” כדי לציין תחומי יצירה, המכונים לעיתים “תרבות גבוהה” או לעומתה “תרבות פופולרית” או “תרבות המונים”, והכוונה היא לתחומי היצירה הספרותית, התיאטרון והקולנוע, המוסיקה והספורט או האמנות החזותית. במקרים רבים משמש המושג “ציוויליזציה” כדי להרחיב את ההתייחסות לממדים נוספים של יצירה, בעיקר לתרבות החומרית והטכנית, ליצירה המדעית והטכנולוגית, לאדריכלות וכיו”ב.
ואולם, המושג “ציוויליזציה” שימש אחדים מהוגי הדעות כדי לציין את מכלול הממדים של היצירה האנושית. בתפיסתם, תרבות במשמע הרחב כוללת ידע, אמונות, אמנות, מוסר וחוק, מנהגים, יכולות והרגלים, אך גם מערכות משמעות המגולמות במוסדות ובסמלים, בטקסים ובמסורות, שתכליתם לשמור על המשכיות ולפתח ידע ותפיסות של בני אדם ביחס לעולם.
בנקודה זו אני מבקש לחזור לשאלת האתגר העומד בפנינו בתחום התרבות היהודית-ישראלית. לראשונה מזה אלפיים שנה נתונה בידינו הזדמנות היסטורית, לעצב יהדות כ”תרבות עם” מקיפה ורב ממדית. הזדמנות ייחודית זו נתונה לנו מכוח קיומה של ריבונות יהודית. “ריבונות” היא כמובן בראש ובראשונה קטגוריה מדינית-משפטית, אך אני מבקש לראות בה גם קטגוריה תרבותית-ערכית מפני שהיא בלבד מאפשרת מימושה של תרבות יהודית בכל מלאותה. היא בלבד מטילה עלינו אחריות מסוג שכמותו לא ידענו זה אלפיים שנה, אחריות של עם ריבוני המעצב חיים לאומיים ריאליים בהשראת מורשתו התרבותית כשותף אחראי במשפחת העמים.
כדי לבטא את הרעיון שהיהדות אינה מתמצית במונח “דת” ואף לא במושג “לאום”, ואף לא בצירוף בלבד של שני ממדים אלה, אני מעדיף את הביטוי “תרבות עם” במשמע הכולל את ההיבטים והמרכיבים של ציוויליזציה מקיפה. תרבות עם במשמע זה אינה מצמצמת את המושג “תרבות” לתחום המובחן של יצירה רוחנית, אינטלקטואלית ואסתטית בלבד – שהוא אמנם מבטא את שאר הרוח המאפיין את האדם כיוצר – כי אם מרחיבה את תחולתה של “תרבות” גם לממד הערכי והדתי, המוסרי והאתי של האדם, כמכונן חברה מונחית ערכים וכפועל מתוך שיקול דעת מוסרי בכל אורחותיו.
חברה המכוננת כלכלה לאומית לאורם של ערכים מוסריים, המפעילה את עוצמתה הצבאית על פי נורמות מוסריות ברורות, המקיימת יחסים בין לאומיים המושתתים על עקרונות אתיים, כללו של דבר – חברה השואפת להבטיח את ביטחונם, רווחתם וכבודם של כל אזרחיה ושל בני האדם כולם ללא הבדל ומבקשת לקדם ולהעשיר את רוח האדם, את פוטנציאל היצירה שלו, את רמתו המוסרית ואת שאיפתו המתמדת להיטיב ולהתקדש; חברה המאפשרת לכל יחיד את חירותו אך גם מאתגרת את אחריותו – היא היא חברת מופת. חברה כזו ראויה לכינוי “חברה תרבותית”, באותו מובן המשמש לציין ביחס ליחיד מידות טובות, שאיפות נאצלות, כישרון ומסוגלות.
בהקשר זה חשוב להעיר עוד כי בזמננו מקובלת על רבים ההנחה כי החופש האמנותי עומד מעל כל ערך אחר, ולאמיתו של דבר הוא פטור מהחובה המוסרית. לאור דבריי לעיל, מובן כי עמדתי שוללת רעיון זה מכול וכול. בעיניי, האדם מאופיין לא בכושר היצירה בלבד כי אם גם בחופש הבחירה, במודעות להבדלי ערך ועל כן גם בחוש האחריות המטיל עליו חובה מוסרית מוחלטת. לאמור: החובה המוסרית איננה עניין נורמטיבי בלבד, היא לאמיתו של דבר מגדירה זהות. זהותו של האדם כאדם, המובחן מבעלי חיים אחרים, מתבטאת במידה שבה הוא פועל מתוך שיקול דעת מוסרי ולא מתוך דחף או יצר הישרדות בלבד. באותה מידה זהותו של עם נתונה ביחס של הפריה ועיצוב הדדיים עם מורשתו התרבותית ועם ערכיו.
תפיסת היצירה היהודית לדורותיה – המקרא והמדרש, התלמודים וספרות הפרשנות והפסיקה, התפילה, הפיוט והשירה, החזונות האסכטולוגיים והשאיפה המשיחית, הרעיון של תיקון עולם, של בריאת אדם בצלם אלוהים ושל אחדות האנושות היונקת מאמונת האחדות, האמונה בא-ל אחד, ההגות הפילוסופית והמיסטית, הקבלה והחסידות, הרעיון הציוני והקמת מדינה יהודית ריבונית – תפיסת כל אלה כאחד כתרבות יהודית מקיפה וכוללת עשויה להוות מעיין בלתי נדלה של השראה ליצירה היהודית ישראלית המתחדשת.
התייחסות כזאת – גם ליצירה התורנית הדתית – בקטגוריות תרבותיות תאפשר לפתח שפה תרבותית משותפת ליהודים בעלי אמונות והשקפות עולם שונות. היא עשויה להצמיח שיח תרבות מקורי, רנסנס יהודי כולל ורב ממדי במציאות ריאלית של קיום קולקטיב יהודי ריבוני. זהו אתגר תרבותי גדול לעם היהודי ולא פחות מכך גם תרומה רבת משמעות לאנושות כולה. כל חזון, וודאי הגשמתו, יסודם בחלום. “בשוב ה’ את שיבת ציון היינו כחולמים”. אך שבי ציון הם היכולים לחדש שירה – “שירה חדשה שיבחו גאולים”.
פרופ' בנימין איש שלום הוא פרופסור למחשבת ישראל. לימד באוניברסיטה העברית בירושלים ובאוניברסיטת בר־אילן. נשיא מייסד של בית מורשה בירושלים, יו"ר מייסד של "נתיב – המרכז הלאומי לזהות וגיור". שימש כראש הקתדרה לציונות ולישראל המודרנית ב־Yeshiva University בניו יורק
