בחיפוש אחר חוקיות שמאפיינת את הסדר הבינלאומי ניתן לומר שמדי פעם חלים אירועים "מחוללי זעזועים", שבעקבותיהם המערכת מארגנת את עצמה מחדש. רשימה חלקית מהמאה האחרונה כוללת את שתי מלחמות העולם, את המשבר הכלכלי הגדול של 1929, את התפרקות בריה"מ, את מתקפת הטרור על ארה"ב (9/11), וייתכן שגם את התפרצות נגיף הקורונה, שאת השלכותיה עדיין מוקדם להעריך.
אירוע בולט בעקבות אבן הדרך הראשונה הינו נאום 14 הנקודות של נשיא ארה"ב וודרו וילסון, שעל חורבות מלחמת העולם הראשונה קבע שהדיפלומטיה תחדל להתקיים במחשכים ותהיה נתונה לביקורת ציבורית. בנקודה זו החל השינוי שהפך את הדיפלומטיה מאיטית, סודית והיררכית לפרקטיקה מבוזרת ומרושתת עם יכולת השפעה גדלה לאזרחים ופעילים חברתיים־פוליטיים.
מדינת ישראל, שבצדק מייחסת חשיבות רבה למעמדה בזירה הבינלאומית, מצליחה לזהות ולשלב שינויים אלה במדיניות החוץ שלה. דוגמה היסטורית הינה הקמת מש"ב (מרכז לשיתוף פעולה בינלאומי) של משרד החוץ, כביטוי למחויבותה של ישראל לערך היהודי "תיקון עולם" וכגורם שמאחד אינטרסים מדיניים, כלכליים ותדמיתיים של המדינה עם מניעים הומניטריים. דוגמאות עכשוויות כוללות את זניחת תפיסת "או"ם שמום", מטבע לשון מבית היוצר של בן־גוריון, לטובת מדיניות פרואקטיבית, הרואה את ישראל כחברה מן המניין במשפחת העמים המבקשת (ומצליחה) להשפיע על החלטות במוסדות בינלאומיים, חותרת לפירוק בריתות ישנות שפועלות נגד ישראל ומסתייעת בחכמה בכוח אזרחי במאבק על תדמיתה של המדינה בזירה הבינלאומית.
בהסתכלות קדימה, שלושה תחומים מרכזיים דורשים קשב ממסדי והתוויית אסטרטגיה מחודשת בדרך להפוך לעם מופת, עם מדיניות חוץ הולמת לעם שכזה. התחום הבסיסי והדחוף ביותר לטיפול הינו תשתית מערך החוץ הישראלי. בעידן שבו אזרחים ממדינות שונות מקיימים תקשורת רציפה בינם לבין עצמם, פעילי חברה אזרחית משתתפים במושבים של גופים שונים באו"ם ומנהיגי מדינות פונים ישירות לאזרחים במדינות זרות באמצעות המדיה החברתית – נוצר רושם כלל־עולמי מוטעה שתפקידם של דיפלומטים מקצועיים מצטמצם. בישראל, הוקמו משרדים ממשלתיים שלהם סמכויות שנוגסות באלה של משרד החוץ – דבר שמייצר פרגמנטציה של המוסד הדיפלומטי המרכזי במדינה, ומוביל לבזבוז כספי ציבור ופגיעה בהתמחות. כך למשל, המשרד לנושאים אסטרטגיים ומשרד התפוצות מטפלים שניהם בהיבטים שונים של אנטישמיות, דה־לגיטימציה ויחסי ישראל עם קהילות יהודיות בתפוצות, למרות שבמשרד החוץ קיימת חטיבה שמטפלת ביהדות התפוצות, ועל אף יתרונו המבני הברור בטיפול בסוגיות הללו – בשל פריסת שגרירויות ישראליות ברחבי העולם.
בשל הקשב החשוב שלו זוכים הנושאים השונים המטופלים במשרדים הללו, במקום למזגם אל תוך משרד החוץ ניתן לשאוף לחלופה בת־ביצוע שבה שלושת המשרדים יזכו להובלה משותפת של אותה שרה או שר, ומשם הדרך לשיתוף פעולה ביניהם תיסלל. הדבר יאפשר סביבת עבודה הטרוגנית – אשר תפיק תועלת מקסימלית מהתשתיות שכל משרד הניח בנפרד ואשר תשלב ניסיון מעשי רב־תחומי ורב־זירתי תוך צמצום עלויות וייעול מיטבי של כוח אדם איכותי, מיומן ומקצועי שנמצא כיום בשלושת המשרדים.
בנוסף, במדינת מופת ששואפת לבטא את הקול המוסרי שלה, תוך שילוב במשפחת העמים, יש חשיבות עצומה לכך שלמערך החוץ יהיה תקציב הולם. מעבר לביצוע משימות שוטפות, תקציב זה ישמש לטפח יצירתיות בפתרון סוגיות מורכבות שמאפיינות את הזירה הדיפלומטית העכשווית, ליזום פעילויות שייטיבו עם ישראל בזירה זו שנים קדימה ולפתח נוסחאות להתמודדות מיטבית עם דילמות הדורשות איזון בין האינטרס לקיים מערך קשרי חוץ ענף עם רוב חלקי העולם לבין הצורך להביע לעיתים עמדות ערכיות שמנוגדות לאינטרס המיידי – נגד אידאולוגיות קיצוניות ומסוכנות.
תחום שני הדורש קשב והתוויית אסטרטגיה בדרכנו להיות עם מופת הינו הסכסוך הישראלי־פלשתיני, שלעיתים כבר נדמה שאינו פתיר. בהקשר זה חשוב לזכור שמחוללי הזעזועים השונים שהובילו להתאמות בסדר הבינלאומי גם הובילו לכך שכיום, בהשוואה לתחילת המאה, ירדה קרנו של כוח צבאי כאלטרנטיבה לפתרון סכסוכים. כאשר, בלית בררה, מופעל כוח כזה, לרוב מתלווה לו תג מחיר בזירה המשפטית והתקשורתית־תדמיתית הבינלאומית – כך ששימוש בכוח צבאי לפתרון בעיות בזירה אחת לעיתים מייצר בעיות אחרות בזירה אחרת. מעבר לשיקולים מוסריים, הכרה במצב עניינים זה, בשילוב עם הרצון לשמור על אופייה היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל והבנת כוחם העולה שלשחקני חברה אזרחית בזירה הדיפלומטית הבינלאומית, מובילים למסקנה החד משמעית בדבר הצורך למצוא פתרון מהיר ובר־קיימא לסוגיית הסכסוך.
אין בכך כדי לבטל את הפערים העמוקים בנושא בין ההנהגה הישראלית לפלשתינית, או כדי לומר שהדבר אפשרי בטווח המיידי. אך מדיניות חוץ בחברת מופת תהיה כזו ששומרת את אלטרנטיבת פתרון הסכסוך בראש סדר עדיפויותיה, מתוך ידיעה שישראל לעולם לא תממש את הפוטנציאל העצום שלה בזירה הבינלאומית כל עוד הסכסוך מתנהל. מתוך הכרה זו, מערך חוץ במדינת מופת יהפוך כל אבן, ידבר עם כל גורם שיוכל לסייע להגיע למטרה, יגביר את מערך הדיפלומטיה הציבורית הפונה לציבור הפלשתיני ויפתח ארגז כלים ייחודי, שיכלול הרבה מעבר לשיטות הסברה מתוחכמות, כדי להציע לדרג המדיני דרכים מעשיות למנף הזדמנויות בזירה הבינלאומית – לא רק לצבור נקודות לישראל כחלק ממשחק סכום אפס עם הפלשתינים, אלא להיחלץ מהסכסוך ולשנות את הפרדיגמה כולה.
יתרון משמעותי נוסף של מדיניות חוץ המעוצבת לאור גישה פרואקטיבית החותרת לפתרון הסכסוך הינו תרומתה לנושא השלישי המצריך תשומת לב ממסדית בדרכנו להיות עם מופת: יחס המדינה ליהדות התפוצות, שמהווה כיום כחצי מכמות היהודים בעולם כולו. עם קום המדינה, יחסי ישראל־יהדות התפוצות הוגדרו באופן תועלתני על ידי מגילת העצמאות שקראה "אל העם היהודי בכל התפוצות להתלכד סביב היישוב בעלייה ובבניין". שבעים שנה לאחר מכן, חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי (2018) שינה גישה זו בקביעתו שלי שלישראל יש אחריות לשלומו ולביטחונו של העם היהודי בתפוצות, ושמוטלת עליה האחריות לשימור המורשת היהודית התרבותית, ההיסטורית והדתית של יהדות התפוצות.
ברקע, העם היהודי היושב במדינת ישראל עובר תהליכי צמיחה ופיתוח בכיוונים שונים ואף מנוגדים לקהילות יהודיות שחיות בתפוצות בעיקר בשני צירים: תפיסות דתיות – הממסד הדתי האורתודוקסי הדומיננטי במדינת ישראל מייצג זרם קטן יחסית בקרב יהדות התפוצות; ועמדות פוליטיות – בעיקר בפערי התמיכה בפתרון שתי המדינות כמתווה מועדף לפתרון הסכסוך על ידי יהדות התפוצות. למרות ההבדלים הללו, ואולי בגללם, על מדינת ישראל לקיים דיאלוגרציף עם קהילות יהודיות בתפוצות, וללמוד על האופנים הרבים שבהם התנהלותה משפיעה על חייהם. שני צעדים מבורכים שמקדמים נושא זה הינם שילובם התפיסתי של יהדות התפוצות בפסיפס הישראלי באמצעות מונח "השבט החמישי" שטבע הנשיא ריבלין, וההחלטה שמשואה אחת בטקס הממלכתי ביום העצמאות תודלק על ידי נציג יהדות התפוצות.
בהסתכלות קדימה אל עם המופת, שהתגלמותו מקבלת ביטוי במדיניות החוץ של מדינתו, שלושת העקרונות הללו – חיזוק מערך החוץ הישראלי, אימוץ גישה מעשית ופרואקטיבית לפתרון הסכסוך הישראלי־פלשתיני באופן שישרת את החזון הציוני, ותכנון מהלכים אסטרטגיים תוך התחשבות בעם היהודי כולו – יובילו למענה יעיל יותר כלפי אתגרים בזירה הבינלאומית, יתרמו לתדמית ולאשראי הדיפלומטי של ישראל ויבטיחו את המשך קיומה כמדינת הלאום של העם היהודי היושב בציון ומחוצה לה.
ד"ר מיכל חטואל־רדושיצקי היא עמיתת מחקר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) ומרצה למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב, באוניברסיטת חיפה ובמכללת ספיר. עוסקת באתגרי ישראל בזירה הבינלאומית וכן במעמדה של ישראל באו"ם ובסיקורה בתקשורת הבינלאומית
