ערב פסח, תש"ף. דרך בן־גוריון, בני ברק. חיילי צה"ל מסייעים לחרדים שמצויים בסגר בשל התפשטות וירוס הקורונה. החיילים מצוידים במילון עברי־יידיש שיאפשר להם לשוחח עם האוכלוסייה שאינה דוברת עברית. באותם ימים, מנהיגים מהציבור הערבי מבקשים לשתף פעולה עם צה"ל כדי להתמודד עם קשיים. גופי המודיעין של צה"ל מסייעים באיסוף מידע בריאותי ובפיתוח וייצור של אמצעים טכנולוגיים לטיפול בחולים. אלה ימי קורונה בישראל. מה היה אומר המנהיג שעל שמו קרוי הרחוב על תפקידו של צה"ל? ברור כי התפקיד המרכזי של צה"ל הוא הגנה על המדינה והבטחת קיומה. אולם לתפיסתו של בן־גוריון, לצה"ל נועדו גם תפקידים חברתיים. נראה כי למרות השינויים שחלו בחלוף השנים, תפיסה זו ממשיכה ללוות את צה"ל ואת החברה הישראלית גם בימינו.
האם הלכה למעשה צה"ל ממשיך למלא תפקידים חברתיים? האם יש לשאוף למימוש מלא של חזונו של בן־גוריון או שיש לצעוד קדימה בדרך שונה? או במילים אחרות, האם הגיעה העת לחזון חדש?
אתגרי הביטחון הלאומי של מדינת ישראל ימשיכו להיות מורכבים גם בעתיד. על בסיס התפיסה שצביונו של צה"ל הוא מרכיב בביטחון הלאומי של ישראל, מעניין לבחון את הקשר של צה"ל לחברה שבתוכה ולמענה הוא פועל. מערכת יחסים זו מושתתת על כמה אדנים מחזונו של בן־גוריון שיורחבו להלן.
בן־גוריון קבע כי על צה"ל להיות שותף מרכזי בתהליך בניין האומה ולכן נועדו לו תפקידים אזרחיים־חברתיים וחינוכיים. במשך השנים השתנו התפקידים (קליטת עלייה, יישוב הארץ) ונוספו תפקידים חדשים. חלק מהתפקידים הופנו כלפי פנים. דהיינו, כלפי החיילים והחיילות. מדובר בתפקידים כגון: גיור, השלמת בגרויות וקידום אוכלוסיות מיוחדות. חלק מהמשימות הופנו כלפי חוץ, מול החברה האזרחית – שימוש במורות חיילות בבתי ספר, סיוע בימי סופה ושלג, כיבוי שרפות ועוד. אלו האחרונים מבוצעים גם על ידי צבאות מקצועיים בעולם ולו בשל העובדה שלרשות הצבאות עומדים משאבים רבים ויכולת לוגיסטית משוכללת.
משימות אזרחיות נוספות שצה"ל נוטל בהן חלק ונכון להשקיע בהן גם בעתיד הן משימות סיוע הומניטרי ברחבי העולם (למשל עקב רעידות אדמה). במקרים אלה לצה"ל יש תרומה בכך שהוא משמש כשגריר של החברה הישראלית וממתג אותה כחלק מ"משפחת העמים", כמודל לחיקוי, כמדינה אנושית ומוסרית שערה למצוקות של אחרים, תוך שהוא מבליט את פניה היפות של מדינת ישראל. יש בכך כדי לתרום להרחבת הקשרים של ישראל עם מדינות אחרות.
נראה כי בשנים האחרונות, המשימות שנשאו בעבר אופי חברתי־חינוכי כלפי החברה התקבלו בישראל כמשימות בעלות נופך פוליטי. משימות אלה נחלו כישלון במקרים רבים. בד בבד, צה"ל צמצם את רמת מעורבותו בנושא. בראייה עתידית, נכון לצמצם עוד יותר את המשימות בעלות האופי חברתי־חינוכי כלפי החברה ולו כדי להימנע ממחלוקות פוליטיות. לעומת זאת, על צה"ל לסייע לחברה במשימות בעלות אופי אזרחי, להעמיד לרשותה את יכולותיו בעיקר בעת משבר, אך אל לו לנהל אותם. משבר הקורונה ממחיש זאת והוא מהווה אבן דרך לקראת אירועי חירום אזרחיים אחרים בעתיד.
בן־גוריון ראה בצה"ל "צבא מאחה קרעי שבטים". הוא סבר כי צה"ל יהיה הגורם שילכד ויאחד חברה רבת פנים ושבטים לכלל אומה. גם בחלוף השנים, עדיין רווחת בחברה הישראלית ובצה"ל ההנחה כי לצה"ל יש כלים לבניית קולקטיב משותף ושביכולתו לגשר על פני שסעים חברתיים ולמתן אותם. זאת חרף השינויים שחלו במציאות הישראלית ולמרות שבשנים האחרונות צה"ל הפך לעיתים למוקד לקונפליקט. יש לזכור כי שני מגזרים משמעותיים לא משרתים בצה"ל – חרדים וערבים.
צה"ל היה ונשאר גם כיום הזירה המרכזית שבה מתקיים מפגש בין השבטים השונים של החברה הישראלית. למעשה, צה"ל הוא המוסד הרב־תרבותי ביותר בישראל. אולם הגיעה העת להיפרד מהיומרה הלא ריאלית שרואה בצה"ל כור היתוך. צה"ל לא יכול להיות מכשיר הבונה סולידריות חברתית וגם לא המקום שיצמיח קשרים חברתיים מסוג חדש. במקום זאת, ניתן לראות בצה"ל נקודת מפגש שמטרתה היכרות בין כלל המגזרים בחברה הישראלית, תוך הכרה בשונותם התרבותית, שמירה על ייחודיות ופיתוח סובלנות הדדית.
בן־גוריון סבר כי המסגרת הצבאית היא המסגרת היחידה שבה נעלמות כל המחיצות העדתיות והמעמדיות ו"כל חייל שווה לשני". הוא ראה בצה"ל מנגנון למוביליות חברתית עקב המפגש חסר המחיצות בין הקבוצות השונות בחברה. כך נוצר במשך השנים האתוס של צבא שוויוני. נכון אמנם שבמצבים מסוימים צה"ל עדיין מהווה מכשיר יעיל לניעות חברתית. אולם בחלוף השנים קיימת בצה"ל הסללה בשירות והפרדות. כך נוצר מצב שלא רק שהשירות הצבאי לא מבטל את ההפרדה בין המעמדות בחברה הישראלית, לעיתים הוא אף מנציח אותה וצורב תודעה מעמדית של צעירות וצעירים שיוצאים ממנו לגבי מעמדם בחברה.
מובן שקשה עד מאוד להגיע לשוויון בין כלל המתגייסות והמתגייסים, אולם ניתן לחתור אליו. לשם כך יש לפתח שיטות שמסייעות לאוכלוסיות ממעמד סוציו־אקונומי נמוך, ובכלל זה לאמץ גישה של העדפה מתקנת במשורה. בו זמנית, וללא סתירה, להמשיך לטפח את המצטיינים, בהתאמה למגמת ההתמקצעות והדיפרנציאליות שמתפתחת בצה"ל בשנים האחרונות. גם סוגיית מעמדן של נשים בעקבות אופי השירות שלהן בצה"ל ראוי לדיון בהקשר זה. עם כל ההתקדמות שחלה בנושא, נראה כי צה"ל עדיין מקבע את מעמדן ולעיתים אף מחלישו עם יציאתן לאזרחות.
בן־גוריון קבע כי צה"ל יהיה צבא אזרחים. מקום המדינה ועד היום צה"ל פועל לפי מודל גיוס חובה, אולם מלכתחילה היו במודל פערים גדולים כאשר ערבים, חרדים ונשים דתיות פטורים מחובת הגיוס. במהלך השנים חלה ירידה הדרגתית ועקבית בשיעור הגיוס לצה"ל. השיח על אודות הירידה בשיעור הגיוס מלווה לעיתים קרובות בדרישה להמרת מודל גיוס החובה בצבא מתנדבים/מקצועי. אולם בטווח הנראה לעין, צה"ל לא יוכל להפוך לצבא מסוג זה. בלי להיכנס לעומקם של השיקולים, הרי שלאור כוח האדם הרצוי עקב המציאות הביטחונית, והתמיכה של רוב הציבור במודל השירות הקיים, לא נכון ללכת לפתרון שנמצא על הצד השני של הסקאלה. מתווה אפשרי לשינוי הוא דרך ביניים שבמרכזה מודל שירות חובה בררני. לפיו, חובת הגיוס חלה על הכול אבל המדינה היא זו שבוררת את כוח האדם שהיא זקוקה לו, כאשר כל האחרים תורמים בדרך אחרת של שירות אזרחי.
נראה כי אותם אדנים שתוארו לעיל ימשיכו לשמש בעתיד גם נוכח האתגרים הביטחוניים המשתנים, אולם הם ילבשו ויפשטו צורה חדשה. המודל העתידי של מערכת היחסים בין צה"ל לחברה הישראלית יושתת על התפיסה שלפיה הצבא פועל כמגן על החברה למענה ומתוכה, נותן יד ומסייע לחברה במשימות בעלות אופי אזרחי בעת הצורך, יוצר נקודת מפגש בין כלל המגזרים בחברה הישראלית תוך פיתוח סובלנות הדדית, חותר לשוויון תעסוקתי בין כלל המתגייסות והמתגייסים ופועל בהתאם למודל שירות חובה בררני.
ד"ר ציפי ישראלי היא חוקרת בכירה במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS). ראש התכנית לחקר דעת קהל וביטחון לאומי, ומרצה בתכנית לתקשורת פוליטית למנהלים בחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל-אביב. מתמחה בתחומים: יחסי צבא-חברה, תקשורת, ביטחון לאומי, חוסן חברתי, שכול ונפגעים ומחאה
