"מדינת ישראל […] תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל". מילים אלה, בליבה של מגילת העצמאות, מהדהדות את התפיסה היהודית והציונית שעל־פיה הקמת המדינה לא נועדה להיות רק פתרון מדיני וקיומי, ואף לא זכות טבעית למולדת ולריבונות בלבד, אלא מסגרת למימושו של חזון, החזון ליצירתה של חברת מופת.
מילות הפתיחה של המגילה – "בארץ־ישראל קם העם היהודי […], בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל־אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי" – רומזות לכך שחברת המופת ההיסטורית, כמו זו הנכספת, אינה תחומה לגבולות המדינה והעם בלבד, אלא שואפת להציע את נכסיה לאנושות כולה.
אתוסים קדמונים, שנגזרו ממילות הפסוקים כ"עם סגולה" או "לאור גויים" (שנשתבש מעט ל"אור לגויים"), תורגמו לחזון של חברת מופת, מתוך תפיסה עמוקה של ברית ייעוד. ודוק: לא "ככל הגויים" אלא "לאור גויים". עם ישראל אינו רק גוף אורגני־חברתי, שחפץ להתקיים, אלא עם שנולד לתעודה.
מילות הנביא ישעיהו "ונתתיך לאור גוים", "ואתנך לברית עם לאור גוים" ו"הלכו גוים לאורך", נתחברו בדעת הוגי ימי הביניים לדבריו המפורסמים על אחרית הימים "ונהרו אליו כל הגוים… כי מציון תצא תורה… לא ישא גוי אל גוי חרב" וגו', והיו לחזון נהדר לעת שיבת עם ישראל לארצו. שיבה רבת רושם, שתפקח את עיני האומות ותהפוך את ציון למרכז רוחני שממנו יוצאת בשורה לעולם כולו.
אור לכריתת ברית הייעוד עִם עם ישראל בהר סיני, שם מעביר הא־ל לישראל את מסר "והייתם לי סגולה מכל העמים", הוא ממשיך ומצווה: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". החכם והרופא האיטלקי, מחבר הספר הפילוסופי "אור עמים", רבי עובדיה ספורנו, חיבר בביאורו למקרא את כל הביטויים הללו יחדיו: "ובזה תהיו 'סגולה', כי תהיו 'ממלכת כוהנים' להבין ולהורות לכל המין האנושי לקרוא כולם בשם ה'… כאומרו: 'כי מציון תצא תורה'". ממלכת הכוהנים שבנה הקב"ה בעמל רב ובשנות דור – מאז בחירתו באברהם והבטחתו אליו ועד הביאו את זרעו לכינון אומת־ברית נאמנה שעתידה לשוב אל ארץ ישראל – לא לעצמה נועדה, אלא להביא בשורה למין האנושי כולו.
תורת ישראל, כדרכה, אינה מסתפקת בהכרזה, ואף לא בעשרת העקרונות שבאו אחריה. בהמשכה היא עתידה לפרוט לפרטים מעשיים את משמעותה של ממלכת מופת זו. בסוף ספר ויקרא, בפרשה בעלת הכותרת רבת המשמעות "בהר סיני", מניחים לרגע להתנהלות ה"כהנית" שמשמעותה עבודת הפולחן, וחותמים את החומש בהתנהלות הכלכלית־חברתית של ממלכת הכוהנים על אדמתה, "כי תבואו אל הארץ". הציוויים המפורטים מבקשים ליצור על אדמת הארץ חברה, אוטופית כמעט, חברת צדק וצדקה, השומטת בעלות על קרקעות, נכסים, חובות ועבדים ומחזיקה במך ובאביון – אח כגר־תושב – לבל ייפולו. חברה שהמערכת הכלכלית שלה נמנעת כאידיאל נשגב מריבית ונשך. חברת חסד שבתשתיתה ביטחון כלכלי, חברתי ונפשי לחבריה.
חברות מופת אידיליות – דתיות, פילוסופיות או אזרחיות וכלכליות – זכו לאורך הדורות לתיאורים בהגות ובספרות העמים. למין ה"פוליטאה" של אפלטון המציגה את "העיר הטובה", ו"עיר האלוהים" האוגוסטינית, דרך ספרו של תומאס מור האנגלי על "האי החדש אוטופיה" ו"אטלנטיס" של פרנסיס בייקון ועד ולס והאקסלי ורבים אחרים. רוב היצירות שלאחר אפלטון מציגות חברה דמיונית למדי, על דרך הביקורת ואף הסאטירה. אף ספרות המדרש הציעה חברה אוטופית־דמיונית באמצעות דמותו של אלכסנדרוס מוקדון המבקר במלכות קציא שמאחורי הרי החושך.
מייסד הציונות המדינית וחוזה המדינה בנימין זאב הרצל, שהגה ומימש רעיונות מעשיים שלא נותרו עוד כתפילות וכחלומות וכצפצוף הזרזיר בלבד, טבע את חזון חברת המופת המבוססת על ערכי צדק ושוויון כדוגמה לאנושות כולה כבר בספרו המוקדם "מדינת היהודים", שהיה למסמך היסוד של התנועה הציונית. גם ברומן האוטופי פרי עטו "אלטנוילנד", ישראל העתידית היא חברת שוויון זכויות וצדק חברתי, דמוקרטית, מודרנית ומשגשגת.
כל אבות הציונות שאחריו – הוגים, רבנים, סופרים, מנהיגים ומדינאים – כולם ראו את ייעוד התנועה הציונית ביצירתה של חברת מופת במדינה ריבונית בארץ ישראל. מטבע הדברים, מעבר להסכמה בסיסית זו ראה כל אחד ואחד מהם את תמונת חברת המופת שבחזונו באור אחר. בין תחרות לשוויון, בין סוציאליזם לקפיטליזם, בין נביעה מן המקורות לבין יצירה כלל אנושית.
בבסיס ההתגוששויות האידאולוגיות שאינן נותנות כאן מנוח, מעבר לתשוקות ולפחדים קיומיים ומעבר ליצרים ולבקשת מדון, מפכה עדיין יסוד חיוני פורה, נובע ובועט, פורץ וחסר נחת, שאינו נכון לזנוח את חזון חברת המופת לטובת חיי ביטחון ורווחה גרידא, שאין עמם ייעוד. הכוחות האידאולוגיים הנאבקים, מבעד למעטה הכוחנות ולקליפת השטחיות, מתמודדים ומושכים זה בכה וזה בכה למימוש חזונם לדמות הראויה למדינת ישראל, כחברה מתוקנת לעצמה וכמופת למשפחת העמים.
*
כמאה עשרים וחמש שנים לאחר ראשית הפצת רעיונותיו של הרצל ובמלאת שבעים ושתיים שנים להקמת פרי חזונו, מדינת ישראל – ברוב אתגרים וקשיים, זמן מלחמות ומגפה, לצד הישגים כבירים, משגשגים ונוסכי גאווה – חשבנו לעורר מחדש את הדיון על חברת המופת הישראלית הרצויה. לא במסגרת דיונים היסטוריים, ולאו דווקא במונחים שבהם דיברו אבות הציונות על חזונם, אלא במבט צופה פני עתיד ומתוך פירוט לתחומי עשייה שונים: תעשייה וכלכלה, חברה ותקשורת, צבא וביטחון, מדיניות חוץ, תרבות ויצירה, עמיות יהודית ועוד. את האתגר הנחנו בפני אנשי רוח ועשייה, מומחיות ומומחים בתחומים השונים, ודבריהם הלוא הם כתובים לפנינו.
חג עצמאות שמח!
מיכל חמו לוטם // הגדלת הטוב המשותף – אתגרי הנהגה בעולם ממהר
יצחק (בוז'י) הרצוג // "כל ישראל ערבים זה בזה" – אתגר הערבות ההדדית
בנימין איש שלום // שירה חדשה – אתגרי מהפכת התרבות היהודית־ישראלית
אליס ברזיס // "חברות זקוקות לשוויון" – אתגר ההזדמנות השווה
מיכל חטואל־רדושיצקי // תיקון עולם – אתגרי הדיפלומטיה הישראלית
יובל אלבשן // סימני שאלה ולא סימני קריאה – אתגר השיח הציבורי
ציפי ישראלי // "צבא מאחה קרעי שבטים" – אתגר השירות הצבאי
