מחבר ה"בית יעקב", רבי יעקב ליינר, היה הרבי השני לשושלת איזביצה־ראדזין, שושלת שנוסדה על ידי ר' מרדכי יוסף בעל "מי השילוח", תוך פרישה דרמטית מרבו וחברו הגדול, הרבי מקוצק. הגותו עמוקה וחריפה, ולפעמים גם בלתי קונבנציונלית ומפתיעה. כאן נסתפק בכמה מניצוצותיה שבאו לידי ביטוי בפרשת הנגעים. ר' יעקב מבסס את דבריו על דברי הזוהר בעקבות הפסוק: "אָדָם כִּי יִהְיֶה… בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת". הזוהר טוען שמתוך השמות נרדפים הקיימים ל"אדם" (איש, אנוש, גבר), שם זה ("אדם") הוא הנעלה שבהם, כנאמר "כִּי בְּצֶלֶם אֱלוֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם".
בעקבות הזוהר, מדגיש הבית יעקב שהשם אדם "רומז על שלמות צורת האדם", דהיינו על מה שניתן לכנות ה'אנושיות' שבו, המתבטאת מעל הכול בחופש ובחירות: "[האדם] חופשי ובן חורין בבחירה חופשית להתייצב לנוכח השם יתברך". האדם איננו חיה ואיננו רובוט, ואף לא מלאך. רק הודות לחירותו יש משמעות למעשיו, ומתוך חירות זאת עליו לשאוף לשלמות המוסרית. שלימות זאת מאופיינת, לפי הבית יעקב, במושג היהודי 'עין טובה', המנוגד ל'עין הרעה' האלילית. כך למדנו בפרקי אבות (ה, יט): "עַיִן טוֹבָה, וְרוּחַ נְמוּכָה, וְנֶפֶשׁ שְׁפָלָה – מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. עַיִן רָעָה, וְרוּחַ גְּבוֹהָה וְנֶפֶשׁ רְחָבָה – מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע". 'רוּחַ גְּבוֹהָה' – היא הגאווה, 'נֶפֶשׁ רְחָבָה' – התאווה. וה'עַיִן רָעָה', או בלשון אחר, 'צרות העין', פירושה אי הנכונות לשתף את האחרים בעושר ובאושר, וכנגדה אמר החכם (משלי כב, ט): "טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ כִּי נָתַן מִלַּחְמוֹ לַדָּל".
להזהיר אחרים מטומאה
בבית מדרשו של ר' ישמעאל, אחד מגדולי התנאים, למדנו שצרעת הבתים היא הייצוג של צרות העין (ערכין טז, ע"א). בתיאור נגע זה נאמר: "וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת". "אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת" – פירושו "מי שמייחד ביתו לו" לעצמו, ואינו משתף אחרים במה שבידו. נגע ה"שלי שלי" נראה בהרבה בתים. בטקס הטהרה מזה הכהן על הבית כדי לסמל את החובות המוסריות המוטלות על כולנו והבית המסוגר בגין הנגע יכול עתה להיפתח לבעליו, אך גם לסובלים ולנזקקים.
אולם הבית יעקב ממשיך וטוען שיש גם 'עַיִן רָעָה' או 'צרות עין' קשות יותר: "שאם ירע לו [לאדם] אזי מצפה שירע גם לאחרים ויקרה להם כאשר קרה לו". כשמדברים על צרה, נוהג היהודי לומר את ראשיתו של הביטוי באיכה (א, יב): "לוֹא אֲלֵיכֶם כָּל עֹבְרֵי דֶרֶך", והבית יעקב מפרש: "אם חס ושלום יקרה למי שיבוא עליו הרע, אזי הוא צופה ומזהיר לאחרים שעל כל פנים הם יזהרו בנפשם שלא ילכו בדרך הזה". דבר זה בא לידי ביטוי באחד הציוויים המוטלים על המצורע: "וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא". מפרשת המצורע, הרחוקה לכאורה מאתנו, לומדים אנו חובה מוסרית יסודית ביותר, רלוונטית מאוד עבורנו: על האדם להזהיר את האחרים שלא ייטמאו בו או לא יידבקו ממנו. וכך, על נשאי וירוס הקורונה מוטלת החובה למנוע הדבקה ולהסתגר, וגם חולי איידס חייבים ליידע את הבאים בקשר קרוב אתם.
מנגד, דוגמה מופלאה ל'עַיִן טוֹבָה' באה לידי ביטוי בהפטרה לפרשת מצורע (מלכים ב, ז ג־כ). צבא ארם צר על שומרון ורעב איום תוקף את העיר. בשער העיר שוהים ב"בידוד" ארבעה מצורעים הסובלים גם הם מרעב. בייאושם, מחליטים הם להתגנב למחנה האויב כדי למצוא שם אוכל. להפתעתם הם מגלים שבדרך נס נבהל האויב ועזב מאחוריו את כל אשר לו, "וַיָּבֹאוּ הַמְצֹרָעִים… וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם כֶּסֶף וְזָהָב וּבְגָדִים וַיֵּלְכוּ וַיַּטְמִנוּ". הם הצליחו, אך מצפונם מתעורר: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ לֹא כֵן אֲנַחְנוּ עֹשִׂים. הַיּוֹם הַזֶּה יוֹם בְּשׂרָה הוּא וַאֲנַחְנוּ מַחְשִׁים… וּמְצָאָנוּ עָווֹן. וְעַתָּה לְכוּ וְנָבֹאָה וְנַגִּידָה בֵּית הַמֶּלֶךְ". המצורעים, הדחויים על ידי החברה, היושבים מחוץ למחנה, עושים חסד עם העם ומודיעים להם שהישועה התרחשה וגם הם יכולים ליהנות ממנה.
החינוך לפרגון
את המצווה להילחם בצרות העין ירש הבית יעקב מאביו, ר' מרדכי יוסף. במי השילוח כותב הוא על שלוש מדרגותיו של האדם המוסרי. המדרגה הראשונה היא זו של האדם המודרך על ידי ערך השוויון, המבקש טובה עבור כולם. השנייה היא זו של האדם המסוגל לבקש טובה לחבירו, למרות שברור לו שבעקבות כך יתרחש "מעט צמצום" במה שיגיע לו. את השלישית אגדיר בלשונו של הבן, בעל הבית יעקב: "כי בכוח האיש הישראלי לתת לחבירו טובה אף אם לא יישאר לו עוד, והוא ייהנה ממה שטוב לחבירו, ומי שהגיע למדה זו הגיע לתכלית השלמות".
קשה לדרוש מהאדם להגיע לדרגה השלישית, אך גם שתי המדרגות הראשונות אינן מובנות מאליהן. האמנם מסוגלים אנו "לפרגן" לזולת, שגם לו יהיה, ואפילו אם מתוך כך יהיה לנו קצת פחות? החינוך לפרגון הוא אחת המטרות החינוכיות הקשות ביותר וזאת יודע כל הורה. הקנאה מילאה, מאז קין, דפים טרגיים רבים בהיסטוריה העולמית. אך על יד פשעיה הכבירים של הקנאה, אורבים חטאיה האפורים והיומיומיים של צרות העין.
גם הממשל והבירוקרטיה חוטאים בכך. עליהם מתריעים הפסוקים הקלאסיים שבספר משלי (ג, כז־כח): "אַל תִּמְנַע טוֹב מִבְּעָלָיו בִּהְיוֹת לְאֵל יָדְךָ לַעֲשׂוֹת. אַל תֹּאמַר לְרֵעֲךָ לֵךְ וָשׁוּב וּמָחָר אֶתֵּן וְיֵשׁ אִתָּךְ". האם מסוגלת הבירוקרטיה ליידע את האדם הקטן על זכויותיו, וזאת לא בעגה טכנית הכתובה באותיות מיקרוסקופיות? האם ייתנו לו את המגיע לו, עוד טרם תבע זאת? האם אי פעם תסכים צרות העין לשביתת נשק במלחמת ההתשה של ה'לֵךְ וָשׁוּב', מלחמה שבה תבוסת האדם הקטן ברורה מראש?
האמנם תיתכן ישועה מנגעי 'חוסר הפרגון'? בעקבות הזוהר, הרבו החסידים להדגיש את התרגום הארמי של המילה צרעת: "סְגִירוּ". הבית יעקב (ח"ג, 137) מסביר זאת: "העניין הוא כי נגע מתרגמינן סגירו, היינו שהאדם נעשה מוסגר ומיואש שנדמה לו בדעתו שאין עבורו ישועה". הדברים מתקשרים עם הנאמר בפרשת בהעלותך על ההזדמנות השנייה הניתנת למי שלא הצליח להקריב את הפסח בי"ד בניסן, בגלל היותו "טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה". והבית יעקב מוסיף: "כל עוד שאין האדם מתייאש ומצפה עוד לישועה, זה לא נקרא עוד בדרך רחוקה".
