אחת הפעמים הבולטות שבהן הבנו, תלמידי ישיבת הר עציון, כי עולמו המחשבתי של הרב אהרן ליכטנשטין (להלן הרא"ל) שונה כל כך מזה של הזרם המרכזי בציונות הדתית, הייתה בשיחתו מיד אחרי הנסיגה מלבנון בשנת 2000. "עלינו להודות שהנסיגה, בצורה שבה היא התבצעה, לא הוסיפה לכבודנו", אמר הרב, "אך בעולם הערכים היהודי מעולם לא היוו הגאווה והכבוד הלאומי ערכים עליונים… אין שמירה על הערכה חיצונית רדודה שווה אפילו את חייו של חייל בודד, שהיה ח"ו עלול להיהרג כדי לשמור על 'הגאווה הלאומית'" (עלון שבות בוגרים יד (תשס"א), 188).
הגרסה הגושניקית של ר' אברום
בתור בוגרי בני עקיבא, לא קל היה לגלות בבואנו לישיבה כי הנימוק המרכזי של הרא"ל – אותו הערצנו מהרגע הראשון כענק בתורה ובמידות – המחייב שירות בצה"ל הוא "גמילות חסדים" המינורי וה"גלותי" ולא המצווה הלאומית של "כיבוש הארץ". חובת החסד היא אכן יסוד מכונן בהשקפת עולמו הדתית של הרא"ל, וזו בעצם הייתה דרכו לנסח את השקפתו הציונית, הגוזרת התגייסות למטרות אידיאליסטיות. באחת מתוך אינספור הפעמים שנשאל על אודות טיבה המדויק של השקפתו הדתית־לאומית־הלא־משיחית ענה כי "המדינה היא מפעל החסד הגדול ביותר של העם היהודי. במדינה נעשה קיבוץ גלויות בהיקף עצום. המדינה והיישוב – כולל אלו שלא מניחים תפילין של רבנו תם וגם לא של רש"י – קיבלו על עצמם משא אדיר. הם קיבלו רבבות פליטים מהשואה" (ריאיון לרב חיים נבון ב־2008).
בשיחותיו דיבר הרא"ל לא מעט על "כנסת ישראל", אך בעמדתו העקרונית האדם עומד כפרט מול ריבונו של עולם: "אני לא הורגלתי לדבר על הנשמה הכללית, אלא על נשמות ישראליות, חיים יהודיים" (מבקשי פניך, עמ' 182). ולכן גם ברור מדוע נמנע מהכתרת המדינה בתארים משיחיים: "אם אתה שואל אותי האם אני רואה במדינה ישות דתית במובן הזה כמו שאני מתייחס לבית כנסת, קשה לי לנקוט בניסוח כה מרחיק לכת".
יש לזכור כי לצד רבו המובהק וחמיו, הרי"ד סולוביציק, הרא"ל הושפע רבות גם מהרבנים יצחק הוטנר ואהרון סולוביצי'ק, ומאוחר יותר גם מר' שלמה זלמן אויערבך, אשר השתייכו לעולם החרדי המתון, ובמאמריו הרבים של רא"ל לא נמצא מקבילה של ממש ל"קול דודי דופק" של הרי"ד, אשר יש בו נימה תיאולוגית מובהקת ביחס לציונות.
עם זאת, הרא"ל "הצביע ברגליים"! למרות מעמדו הרם בישיבה־אוניברסיטי הוא עלה עם משפחתו ב־1971 להרי יהודה ומאוחר יותר העיד כי כבר מגיל צעיר, "תחושה זו, כי רצוני לחיות בארץ ישראל, לגדל ילדים בארץ ישראל, להיות מחנך בארץ ישראל, הייתה חדה וברורה מאוד". משנתו "הלאומית" של הרא"ל שידרה מסירות ואחריות גדולה, אך היא לא התמקדה בהפרחת השממה ובחיזוק הריבונות אלא במצבם הרוחני של יהודים כיחידים:
מי שאכפת לו באמת, מי שמושרש בעם ישראל, מי שגורלו וייעודו קשורים עם עם ישראל, מסיח את דעתו מכל החשבונות ומניח אותם בצד…. בים של התבוללות, בים של בורות, בים של ניתוק מכנסת ישראל ומשורשיה, אתה שמסוגל להירתם להוצאת העגלה מן הבוץ, לתת כתף, לרומם את רוח העם, אתה המסוגל להחדיר ערכים, אתה אומר שירה"? ("כי אם החרש תחרישי בעת הזאת", עלון בוגרים אדר תשמ"ט).
בדומה קצת לר' אברום שפירא במרכז הרב, אך בגרסה 'משכילית' והומניסטית יותר, דמותו של הרא"ל הוכיחה לנו כי אין צורך במהפכות תיאולוגיות על מנת להיות ציוני־דתי. המחיר הוא היעדר להט אידיאולוגי סוחף, התמורה היא "ציונות דתית של מבוגרים". אחרי הכול היה זה הרא"ל שנתן את הצידוק המקיף ביותר לישיבות ההסדר במאמרו המפורסם, שבו טען כי גם הנשיאה בעול הביטחון השוטף דוחה זמנית את מצוות לימוד תורה ולא רק ההשתתפות במלחמה עצמה: "בעמדו בדמעות על פסגת הר הזיתים, כשהמראה העגום של 'כל המקודש מחברו חרב יותר מחברו' משתרע לנגד עיניו, מה היה הרמב"ן נותן לעמוד בראש ישיבת הסדר? ("זאת תורת ההסדר", תחומין ז (תשמ"ו), 329). וכבר נתקלתי במספר בוגרי ישיבות חרדיות, המגששים את דרכם לישראליות ללא המטען הרומנטי של "תחיית האומה", ומוצאים עניין רב בהשקפתו של הרא"ל.
הלימוד הנשי ותורת ארץ ישראל
הרא"ל לא אהב לדבר סרה באופן מפורש במשנתו של הרב קוק, אך כשדחקנו בו, וכן נוכח גילויי מהפכות אנטי־הלכתיות שזיהה לפעמים בשמו, ציטט לנו את דברי הרב יצחק הוטנר (שהיה כידוע תלמידו של הרב קוק בעצמו בתקופה מסוימת): "הרב קוק היה בקיא בכל העולמות… חוץ מהעולם הזה". לרב סבתו סיפר כי אמר לרב הוטנר: "אורות של הרב קוק נראה לי אופטימי מדי", והלה הגיב בהסכמה: "לא מספיק מרור…" (מבקשי פניך, עמ' 147). בריאיון לרב נבון אמר מפורשות: "אני סבור שראייה היסטורית לא הייתה הצד החזק שלו", ובכך מיצב את עצמו כ"מתנגד הבכיר" מבין רבני הציונות הדתית לדרך "מרכז" והימין הדתי.
אך גם כאן התמונה מורכבת יותר. בעוד בנושא הריבונות, הכרוכה כמובן בהפעלת כוח צבאי ומשטרתי, הרא"ל אכן נמנע "מכל האלהה וגלוריפקציה" ובכך התקרב לזרמים חרדיים נוסח הרש"ר הירש ואף הרב שך, בתחומים מסוימים נראה כי דווקא הוא תרם באופן קצת אירוני למהפכת "קידוש החולין" של הראי"ה הרבה יותר מאשר חוגי "מרכז".
ראשית, האופן הפשוט שבו שילב את עולם מדעי הטבע והרוח – כידוע היה דוקטור ומרצה לספרות אנגלית – עם אהבתו והתמסרותו לתורה ומושגיה היווה השראה לדור שלם של אנשי תורה אשר לא נרתעים מהאתגר האקדמי. שנית, האופן שבו התייחס לספורט, תרבות, אסתטיקה, כלכלה, אתיקה ו"דרך ארץ" בכלל הדגים בפועל כיצד "אסור לה ליראת שמיים שתדחק את המוסר הטבעי" ואת "הנורמליות של החיים" בארץ ישראל. כתלמידים בישיבה, התברר לנו לא פעם שדווקא תחת שרביטו של הרא"ל התגבשה לה הוויה דתית־לאומית ברוחו של הרב קוק, המרימה ביודעין "מספר דגלים בו זמנית", כדברי הרא"ל, וכפי שראינו למשל בעניין ישיבות ההסדר. לעיתים מדובר ביישומים חדשים של אותה רוח. האם מהפכת לימוד התורה לנשים, שהרא"ל היה אחד ממחולליה הראשיים בלי הצהרות תיאולוגיות גדולות, ושהשפיעה גם על השיח התורני כולו, אינה ראויה להיחשב כחלק מ"תורת ארץ ישראל" (מושג שהרא"ל הסתייג ממנו מאוד!) בחזרת השכינה למקומה?
אחד החידושים הגדולים של הרא"ל, אשר התחיל בהם הרי"ד, הוא היחס הרציני והאמפתי, אך לא המיסטי והנבואי, לחלק מעולמות החולין: "ישנם ערכים נוספים חוץ מהשכלה תורנית, יעדים אנושיים ויהודיים, שיש צורך להוסיף אותם על מנת להגיע להסתכלות שלמה על האדם" (מתוך מאמרו "ושמרו דרך ה'").
מעבר לתחום הלאומי, החשוב מאוד כמובן, בעולמה של "מרכז הרב" ובנותיה, מורשתו הכתובה של הראי"ה על אודות "הקודש שבחול" לא השכילה דיה לבוא לידי מעשה, ונשארה בתחום הקודש. נראה כי דווקא יחסו המתון ו"המינורי" של הרא"ל – ועמו ישיבת הר עציון בכללה – למרחבי החולין הוא זה שאפשר להם להכות שורש במציאות של לומדי תורה רבים, ובכך תרם את חלקו לשלב הראשון וההכרחי של "תורת ארץ ישראל".
