הספדים רבים נשמעו ונכתבו על מרן הראשון לציון והרב הראשי אליהו בקשי דורון, שנפטר בחול המועד פסח. מנעד ההספדים סיפק את הרושם שמדובר בדברי פרֵדה ממספר רבנים שונים. דוברי האגף השמרני־חרדי הדגישו את גדלותו התורנית, את ספריו הרבים (שו"ת בניין אב), את מסירותו להוראה ולהקמת ישיבות ובתי כנסיות ואת פעילותו הרבנית. לעומתם, דוברי האגף הדתי־ליברלי הדגישו את המקרים שבהם נקט קו עצמאי בטיפול בבעיות הלכתיות קשות ואת הצעותיו המהפכניות להסדרת יחסי דת ומדינה. בין לבין נשמעו סיפורים רבים שהעלו על נס את צניעותו ואת רגישותו האנושית ואת היותו רודף שלום.
מי היה אפוא הרב בקשי דורון?
בשורות הבאות אנסה לשרטט בקצרה את דמותו המורכבת ואת השפעתו על עולם הרבנות הישראלי. איני מתיימר להיות מומחה לתורתו או להנהגתו ולצורך כתיבת מאמר זה שוחחתי עם רבים ממקורביו ונעזרתי בדברים שאחרים כתבו על אודותיו. הטענה המרכזית שלי הינה שסיפורו של הרב בקשי משקף בתמצית את סיפורה המורכב של הרבנות בכלל ואת השינויים שעברו על הרבנות הספרדית בפרט. זהו גם סיפורה של של הציונות הדתית שלא השכילה להכיל בתוכה רבנים מסוגו, והזניחה, לפחות ברמה הפוליטית, את זירת חיי הדת במדינה. במובן זה, השורות הבאות לא נועדו רק להאיר את דמותו של אדם גדול שהלך מאיתנו אלא גם להוות הצעה לדיון מעמיק על סוגיות רלוונטיות מתמיד.
מנהיגות על־מגזרית
הרב אליהו בקשי דורון נולד בירושלים בשנת 1941 למשפחה ציונית דתית ספרדית. בצעירותו למד בישיבת הדרום אצל הרב יהודה עמיטל ושימש לתקופה קצרה מדריך בתנועת הנוער בני עקיבא (לימים הספיד הרב בקשי דורון את הרב עמיטל במילים מרגשות בישיבת הר עציון). בשנות התיכון בחר לעזוב את המסלול הציוני דתי לטובת ישיבת חברון, מישיבות הדגל הליטאיות־אשכנזיות. לאחר שנות לימוד ארוכות בחר במסלול הרבני־קהילתי ושימש כרב הערים בת ים וחיפה.
בגיל צעיר נוצר קשר עמוק בינו לבין הרב עובדיה יוסף, שהעריך אותו מאוד, ולאחר פרישתו הכפויה מכס הרבנות הראשית בשנת 1983 הציע הרב עובדיה את הרב בקשי, שהיה אז רק בן ארבעים ושתיים (!), כמועמד להחלפתו. באותה שנה לא צלחה מועמדותו והרב מרדכי אליהו נבחר לתפקיד. עשור לאחר מכן, בשנת 1993 ובהיותו עדיין צעיר למדי, בן חמישים ושתיים בלבד, מונה מטעם המפלגות החרדיות, יחד עם הרב ישראל מאיר לאו יבל"א, לרב הראשי לישראל.
כיום, לאחר שלשה עשורים של שליטה חרדית ברבנות הראשית, קשה להבין את גודל המהפך שהתגלמה בבחירתם של הרבנים בקשי ולאו. במשך כשבעים שנה, מאז ימי הראי"ה קוק ועד שנות התשעים, שלטה הציונות הדתית ברבנות הראשית. מרבית הרבנים הראשיים והמנגון הממסדי היו מזוהים עם הציונות הדתית. אלא שהתעצמותו הפוליטית של המגזר החרדי בשנות השמונים, יחד עם נסיגתה של הציונות הדתית מהתחומים הדתיים לטובת ההתמקדות במפעל ההתיישבות, הביאה להשתלטות חרדית על הממסד הרבני הממלכתי של מדינת ישראל.
סיפורו של הרב בקשי דורון משקף את כישלונה של הציונות הדתית להתרחב אל מעבר לשורותיה האידיאולוגיות הצרות. הרב למד אמנם בישיבות חרדיות, אך שמר על קשר חם והדוק עם משפחתו הרחבה הציונית דתית ועם רבנים ומוסדות ציונים. הוא אף העיד על עצמו כי "אני רואה את עצמי ציוני בדיוק כמו הרב גורן, הרב עובדיה והרב שפירא
דווקא על רקע זה בלטה מנהיגותו העצמאית והעל־מגזרית של הרב בקשי. בין העדויות שאספתי לצורך מאמר זה, שמעתי רבות על חוסר נכונותו לקבל את ההגמוניה החרדית בתחום מינוי דיינים, הקצאת משאבים וכן הלאה. הרב בקשי ראה את עצמו כרב של עם ישראל ולא כשליח של מגזר זה או אחר. אחת הדוגמאות הבולטות הייתה חוסר נכונותו להשלים עם הוראת הרבנים הליטאים לבטל את היתר המכירה בשנת השמיטה תש"ס. הלחץ שהופעל עליו היה חסר תקדים, עד כדי איומים בחרם עליו ועל בני משפחתו. למרות כל זאת לא ביטל הרב את היתר המכירה מתוך דאגתו לפרנסת החקלאים ולקיומה של החקלאות בישראל.
מהפכת גיור שקטה
תרומתו הגדולה של הרב בקשי, והפחות ידועה, הייתה בתחום הגיור. בלעדיו, ספק אם היה כיום גיור ממלכתי במדינת ישראל. הצעד הראשון שנקט בהקשר זה היה הפקעת סמכות הגיור של רבני הערים. סמכות זו הוענקה לרבנים על ידי הרב גורן באמצע שנות השבעים, כדי להקל על תהליכי הגיור בישראל. אלא שלצערנו, ולתשומת לבם של אלו המבקשים כיום להחזיר סמכות זו למקומה, היו רבנים שניצלו זאת לרעה. סיפורי שוחד מילאו את דפי העיתונות ומספר רבנים אף הורשעו וישבו במאסר בעקבות שחיתות בתחום רגיש זה.
במקביל החליט הרב בקשי להקים מחדש את מערך בתי הדין המיוחדים לגיור שהוקמו בשעתו על ידי הרב גורן. בתי דין אלו הידלדלו במהלך השנים בעיקר בשל מתקפות חסרות רסן מצד העיתונות החרדית. כך נוצר מצב שעם העלייה ההמונית מבריה"מ לא סיפקה הרבנות מענה לעלייה הלא־יהודית הגדולה שהחלה להגיע ארצה. בראיונות לעיתונות התקופה יצא הרב בקשי נגד רבנים שטומנים ראשם בחול ומתעלמים מהבעיה. לעומתם החליט הוא להיענות לאתגר ההיסטורי ולהקים מחדש את מערך הגיור המיוחד.
האופן שבו בחר לעשות זאת היה מקורי. במקום להקים את בתי הדין המיוחדים בתוך הממסד הרבני, הוא הפקיד את מלאכת הגיור בידי מכון צומת, מכון ציוני דתי מובהק. גם מרבית דייני הגיור מונו מקרב רבני הציונות הדתית. כמו הרב גורן בשעתו, הרב בקשי הבין שדייני הממסד אינם מסוגלים לטפל באתגר הגיור ברגישות הראויה. שלא במפתיע, גם במקרה זה ספג הרב בקשי ביקורת רבה. הפעם הביקורת הגיעה לא רק מהצד הדתי־חרדי אלא גם מהכיוון הליברלי והחילוני שדרש, כאז כן היום, להקל יותר בגיור. למרות שבכתיבתו ההלכתית לא היה הרב בקשי בין המקילים בגיור, בכל הנוגע לעולי בריה"מ אמר ש"אנחנו מנסים, עד כמה שהדבר אפשרי, לנהוג כבית הלל ולהקל יותר בגיורם של עולי רוסיה". עם זאת, הוא הדף את הדרישה מהרבנות ל"הציג את היהדות למכירה בזיל הזול… את זאת אנחנו בשום אופן לא נעשה".
באופן אישי אני סבור כי בתי הדין המיוחדים היו ועדיין יכולים להקל יותר בגיור, אולם בצד הביקורת ברור לי שלולא הרב בקשי ספק אם מישהו אחר בצמרת הרבנות היה מקים את מערך הגיור המיוחד. במובן זה נזקפים לזכותו של הרב בקשי קרוב למאה אלף איש (!) שגוירו במסגרת בתי הדין שהקים.
תיקון שירותי הדת
במהלך כהונתו העלה הרב בקשי כמה הצעות מפתיעות ומרחיקות לכת. הוא ביקש לערוך רפורמה מקיפה במועצות הדתיות ולצמצם את זיקתן הפוליטית, אשר פוגעת במתן שירותי הדת לציבור. זיקה פוליטית זו מביאה למינויים של אנשים בלתי ראויים ולהגדלת נפח המשרות באופן המסיט חלק גדול מדי של התקציבים לתשלום משכורות.
הרב בקשי אף הציע לבטל את כפילות התפקידים של הרבנים האשכנזים והספרדים, וטען שכל רב יכול להורות לשואליו האשכנזים והספרדים כאחד. גם במקרה זה טען שהמינוי הכפול מביא לפוליטיזציה של המערכת ולהסטת המשאבים למשכורות במקום לשירותי הדת. "כל רב עיר כזה שווה מבחינת משכורתו ארבעה רבני שכונות. אם היו חוסכים את זה, היה ניתן להקצות לכל שכונה או קהילה את הרב שלה", הסביר. באצילותו אף הציע להתפטר מתפקידו כדי לשמש דוגמה לכך שבישראל יהיה רק רב ראשי ורק רב עיר ושכונה אחד.
הצעות אלו נפלו על אוזניים ערלות. הפגמים שחשף במערכת היו בדיוק הסיבות שגרמו למושכים בחוטים להמשיך את קיומה של המערכת. מימוש הצעותיו היה מחזק את שירותי הדת אך מחליש את עוצמתם של הפוליטיקאים ואת יכולתם לדאוג למקורביהם. אלא שללא תמיכה פוליטית לא היה סיכוי להצעות אלו. בניגוד לשמיטה ולגיור שהינם בסמכות הרב הראשי, שינוי מן היסוד של מנגנון הרבנות היה, ועודנו, מסור לחברי הכנסת והשרים הרלוונטיים. לרבנים הראשיים כוח מוגבל, וכדי לערוך רפורמות משמעותיות הם נזקקים לקואליציה פוליטית וציבורית רחבה. בהקשר זה עמדה לו עצמאותו של הרב בקשי לרועץ. הרב נבחר אמנם מטעמה של תנועת ש"ס אך לא היה מחובר למנגנון המפלגתי שלה, לא בזמן כהונתו ולא לאחר פרישתו. גם המפלגות הציוניות דתיות לא תמכו בו ולא הצליחו להפריד בין המסגרת הפוליטית לבין עמדותיו הממלכתיות.
עם זאת, נדמה לי שהרב בקשי הבין את הצורך בשמירה על בסיס התמיכה הפוליטי, ולו לצורכי שלום בית. דווקא בנקודה זו אירעה אחת מנקודות הכשל הגדולות שלו שהסתיימה בהרשעתו במעשה של מרמה והפרת אמונים. בפרשה זו, הידועה בשם "תיק הרבנים", הואשם בכך שאפשר מתן תעודות רבנות לאנשי קבע בשירות הבטחון. למרות שהללו לא עמדו ברף הידע הנדרש, התעודות שקיבלו תורגמו לתוספות שכר נדיבות במשכורותיהם. מבלי להכנס לעומקה של פרשה כואבת זו חשוב להדגיש כי אין ספק שמלכתחילה הרב בקשי היה "איתן בדעתו כי מסלולים אלה אינם ראויים והוא המשיך לפעול לסיכולם" וכן "אין חולק כי הנאשם לא קיבל פרוטה לכיסו" (מתוך פסקי הדין), אולם הוא הואשם בכך שהעלים עין ממתן התעודות כדי לסיים את העניין ללא עימותים נוספים.
עם זאת, חשוב לציין, כי בעקבות ההידרדרות במצבו הבריאותי של הרב בקשי דורון החליט בית המשפט העליון (ע"פ 7535/17, 2021) לבטל את ההרשעה שכן מצבו הבריאותי של הרב לא אפשר לו להגן על עצמו בהמשך המשפט.
במידה מסוימת פרשה זו חשפה היבט נוסף באישיותו שזכה, ובצדק, להבלטה משמעותית בהספדים שנשמעו בימים האחרונים: רגישותו החברתית והאנושית. גם במקרה זה, כנראה, אחת המוטיבציות שלו היתה לסייע לאנשי קבע שאינם קצינים ושלא נפתחו בפניהם מסלולי קידום נוספים. ואכן, רבים הם הסיפורים על ענוותנותו, על מעשי הצדקה הרבים שלו ועל מסירותו לפשוטי העם. הרב סייע לארגונים חברתיים ולמפעלי חסד רבים, הרחק מאור הזרקורים. אחד הסיפורים שנגע לליבי היה כיצד הגיע במהלך השבת לביתן של משפחות רבות ששכלו את יקיריהן בפיגוע הנורא בקו 20 בירושלים. הרב צעד ברגל לבית כל המשפחות וחיזק אותן באבלן הכבד.
התנגדות לכפייה
עם פרישתו מכס הרבנות הראשית הדהים הרב בקשי את עולם הרבנות כאשר התבטא בפומבי בעד ביטול המונופול האורתודוקסי בתחום הנישואין ובעד הנהגת נישואין אזרחיים. במאמר שכתב בנושא ("חוק נישואין וגירושין – היצא שכרו בהפסדו?", תחומין, תשס"ה) הסביר שהחוק הפך ללא רלוונטי בעקבות האפשרות החוקית שהוענקה לנישואין אזרחיים בחו"ל ובעקבות ההכרה בידועים בציבור. הרב טען כי במצב הנוכחי החוק מביא למכשלות שכן "חלק גדול מהנישאים על פי החוק אינם שומרי תורה ומצוות ואינם מקפידים על איסור אשת איש", דבר היוצר בעיות עגינות וממזרות שראוי היה למונען מלכתחילה.
הרב התנגד נחרצות לפרקטיקה ידועה שלפיה נהגו רבנים למנות עדים פסולים בחתונות שבהן סברו שבני הזוג עלולים שלא להקפיד על איסור אשת איש. לדבריו, מנהג זה "שהרב גונב דעת ומרמה את הזוג – יש בכך חילול השם בעצם המעשה… חס וחלילה להורות כן למעשה, שרבנים ירמו דעת הבריות, ויעשו ההיפך מהמוטל עליהם, גם אם כוונתם לשם שמים".
פסיקה זו הביאה עליו ביקורת חריפה לא רק מצד רבנים חרדים אלא גם מצד רבנים ציונים דתיים, שהדגישו את הערך העליון שבשמירה על צביונה היהודי של מדינת ישראל. הרב בקשי לא נרתע מהביקורת והוא היה אחד התומכים בהצעת החוק של ברית הזוגיות. בראיון עמו הוא הדגיש את התנגדותו לכפייה דתית המובילה לשנאה ולהתרחקות מהדת. בתשובה לשאלה "האם הרב תומך בהפרדת הדת מהמדינה", השיב "זה ודאי שלא… לא אנו (הדתיים – נ"פ) צריכים את זה אלא המדינה צריכה את זה, האחרון שבחילונים צריך פה מדינה יהודית ולכן אנחנו צריכים לרחם עליהם ולסבול ולהתפשר במה שאפשר מפני שיש לנו אחריות לכלל ישראל".
גישתו הפשרנית באה לידי ביטוי גם בתמיכתו במסקנות ועדת צמרת, שהחליטה לאפשר את המשך הנסיעה בכביש בר אילן בירושלים בחלק משעות השבת. על פי עדותו של ד"ר צבי צמרת, ראש הוועדה, הרב הדגיש שהסולידריות הכלל יהודית מהווה ערך חשוב לא פחות מסגירת כביש לנסיעה בשבת.
מחיר ההימנעות מפוליטיקה
מה ניתן ללמוד מדברים קצרים אלו על הרב בקשי ועל מצב הרבנות בישראל?
נראה שהרב בקשי השתייך לזן נכחד של רבנים, בעיקר ספרדים, הרואים עצמם כרבנים של כלל ישראל. באישיותו ובאורחותיו ייצג רבנות על־מגזרית וא־פוליטית, אשר אינה כבולה לאידיאולוגיות גדולות. כדוגמה לכך נציין שהרב שימש נשיא קרן פיצ'וטו שהעניקה מיליוני שקלים לבניית בתי כנסת בכל המגזרים, החל מהדתיים "הלייטים" וכלה בליטאים ובחסידים. גישתו ההלכתית והרבנית אופיינה בענייניות פסיקתית ובניסיון מתמיד לפתור בעיות קשות ככל שיהיו.
בעולמו של הרב בקשי, הקלה הלכתית לא היתה "ליברליות", מונח שהיה זר לעולמו הרוחני והדתי, אלא קביעה האומרת שהדבר מותר מבחינה הלכתית. לכן, ושלא במפתיע, הוא היה מחמיר לעצמו ומקל לאחרים, אך לא היסס לפסוק גם לחומרה. אחת הדוגמאות המפורסמות הייתה החלטתו לאסור את השימוש במצה עשירה בפסח, כנגד דעתו של הרב עובדיה יוסף שהיה חתום בעצמו על ההכשר. סיפורו של הרב בקשי מבטא את שקיעתה של הרבנות הספרדית הקלאסית שהולכת ומאמצת כיום את הנוקשות האידיאולוגית, את ההחמרה לשמה ואת המגזריות המאפיינת את ההנהגה הרבנית והפוליטית האשכנזית הנוכחית.
סיפורו של הרב בקשי משקף גם את כישלונה של הציונות הדתית להתרחב אל מעבר לשורותיה האידיאולוגיות הצרות. הרב בקשי למד אמנם בישיבות חרדיות, ואליהן שלח גם את בניו, אולם הוא שמר על קשר חם והדוק עם משפחתו הרחבה הציונית דתית ועם רבנים ומוסדות ציונים דתיים אחרים. בשעתו הוא אף העיד על עצמו כי "אני רואה את עצמי ציוני בדיוק באותה מידה שהיו הרב גורן, הרב עובדיה יוסף והרב שפירא", אולם גישתו ההלכתית והרבנית היתה שונה מהאידיאולוגיה הציונית דתית הרשמית. הוא לא קידש את המדינה אלא פעל לסייע ליהדות וליהודים. קיום התורה, שמירת המצוות וסיוע לכל יהודי עמדו במרכז הווייתו, ולא האידיאולוגיה הציונית.
למרבה הצער, הציונות הדתית לא השכילה לאמץ אותו ורבנים אחרים כדוגמתו, ובכך נשארה מגזרית והשפעתה נותרה מצומצמת וחלקית. העובדה שהציונות הדתית גם לא הצליחה למנות ולו רב ראשי אחד במשך שלשה עשורים (!) משקפת את התעלמותה הכללית מעולם הדת והמדינה.
בהיבט המנהיגותי, מסתבר שדווקא גישתו העל־מגזרית של הרב בקשי הרחיקה אותו מכס ההנהגה הציבורית. כרב ראשי הצליח הרב בקשי לעשות שינויים חשובים, אולם בחירתו להימנע מפוליטיקה לאחר פרישתו מנעה ממנו את היכולת לקדם שינויים גדולים נוספים. עצמאותו ואמירותיו החדשניות בנושא הנישואין האזרחיים, המועצות הדתיות ועוד ראויות להערכה אך הן לא יכלו להתממש בפועל. מסתבר שגם ברבנות יש צורך "ללכלך את הידיים", לכרות בריתות, להקים "חצר" וליצור כוח פוליטי, כדי להוביל יוזמות משמעותיות. מנהיגות נמדדת לא רק ביכולת לבטא עמדות עצמאיות אלא גם ביכולת להוביל ולסחוף ציבור רחב. לשם כך המנהיג נדרש לשלם מס שפתיים, לרדת אל העם, ואף לשלם מחירים שהרב בקשי סירב לשלמם.
ד"ר נתנאל פישר הוא מרצה במרכז האקדמי שערי מדע ומשפט ומומחה לדת ומדינה.
