לפני יותר מחצי שנה, שבוע לפני ראש השנה תש"ף, התקיים בהיברו יוניון קולג' בירושלים ערב לציון מלאת תשעים שנה לפרופ' אליעזר שביד, חתן פרס ישראל לחקר מחשבת ישראל בשנת תשנ"ד (1994). יוזמי הערב היו שניים מתלמידיו המובהקים: פרופ' יוסי טרנר ופרופ' יהוידע (יוקי) עמיר. היה זה אירוע יפה, מרגש ומכבד, ובכל זאת יצאתי ממנו בתחושה של חמיצות. אחרי יותר משבעים שנות פעילות נמרצת בתנועת "המחנות העולים" ובתנועה המאוחדת, במערכת החינוך, באקדמיה, בהכשרת מורים וקצינים ובמסגרות חברתיות ותרבותיות נוספות, רק מוסד מכובד אמנם אך שולי לחלוטין במערכת האקדמית והתרבותית בישראל ייחד ערב לכבוד אלי שביד. מה מלמד הממצא הזה עליו? על הגופים והמוסדות שבמסגרתם פעל? על החברה הישראלית בכללה? האוטוביוגרפיה שכתב שביד מספקת חלק מן התשובות לשאלות המטרידות הללו.
גילוי נאות: למדתי אצל אלי שביד לפני יותר מארבעים שנה באוניברסיטה העברית ובמכון "כרם", והוא היה מן הדמויות המשפיעות ביותר על עיצוב עולמי הרוחני ועל זהותי. כל מפגש עמו מאז ועד היום הוא חוויה משמחת בעבורי.
ציונות צינית
בספר עב הכרס הנדון כאן סקר שביד וניתח את תולדות חייו, את האירועים המכוננים שבהם נטל חלק ושהשפיעו על עולמו ועל מעשיו. סיפור חייו הוא הרבה מעבר לסיפור אישי, שכן שביד היה שותף פעיל במפעלי עשייה חשובים מאוד, ויש אפוא בסיפורו גם ממד ציבורי ולאומי, וכלשונו: "כלוחם במלחמת העצמאות, כמקים יישוב משלט, כמחנך וכראש מחלקת הדרכה של תנועת נוער חלוצית בשנות ראשית המדינה, זכיתי להיכלל בעילית החברתית־תרבותית שחוללה את התמורה ההיסטורית שקבעה את גורל העם היהודי בין העמים בדורות הבאים" (93).
שביד גדל בבית עני בחומר ועשיר ברוח בירושלים המנדטורית, ומגיל צעיר היה תאב דעת, בעל משמעת עצמית חמורה וביקורתי. תקופה קצרה אחרי מלחמת העצמאות חי בקיבוץ צרעה שהיה בין מקימיו, אך כעבור שנים ספורות חזר לירושלים ובה הוא חי עד היום.
היו תקופות שכתב יומן, ובספרו הביא קטעים ממנו. לנתון זה חשיבות גדולה, שכן משמעו שאמנם הספר בכללו הוא פרי עטו של איש מלומד, הכותב ממרומי גילו וניסיונו, אולם חלק מן התובנות אינן מאוחרות וכתובות במבט רטרוספקטיבי, אלא התגבשו כבר סמוך להתרחשות האירועים. הנה דוגמה קשה ונוקבת: "עזבנו את כפר בלום ועברנו, כמחלקת פלמ"ח ניידת, למשטרת ראש פינה. באשמורת הלילה האחרונה הופקדתי לשמירה ברום מגדל התצפית של המשטרה, והנה עם שחר ראיתי גוש ענק של בני אדם נע על דרכי העפר בעמק החולה. הסתכלתי במשקפת והבחנתי שאלה כפריים ערבים, גברים צעירים וזקנים, נשים וטף, גולים מכפריהם ופניהם אל גבול הלבנון. שאלתי בקשר לפשר המראה הזה, והתברר כי יגאל אלון, מפקד חטיבתנו יפתח, נתן את ההוראה לגרש את כל ערביי עמק החולה ללבנון. ביומני כתבתי אז: 'הפכנו ממגורשים למגרשים ועוד נשלם על כך מחיר כבד'. בערב שמענו סיפורים על הדרך שבה הניעו את האיכרים לנטוש את אדמתם ואת בתיהם: שרפות ומכות" (83).
שביד דן באריכות בסכסוכים הפוליטיים והאידאולוגיים במפלגות הפועלים אחרי מלחמת העולם השנייה ובנזקים החמורים שחוללו, בין השאר בתנועות הנוער ובתוכניות החינוכיות שלהן. אחת התוצאות הקשות ביותר הייתה השטחת הזהות היהודית של חניכיהן כבר באמצע שנות הארבעים של המאה העשרים, וכך "הציניות הצברית […] הייתה ציניות אותנטית. הדור של ילידי הארץ לא חווה את הכרחיותה של הציונות מפני שלא הפנים את מורשת היהדות, שהציונות נבעה ממנה. הוא לא חווה גם את הסבל המעמדי שהוליד את הסוציאליזם" (79), ולכן "הנוער הצברי שלחם וניצח במלחמת העצמאות לא הזדהה עם המניע להקמת המדינה – ולא עם תכליתה" (81).
התרוקנות ערכית
כתלמיד מובהק של אהרן דוד גורדון, חיים נחמן ביאליק וברל כצנלסון, סבר שביד מנעוריו כי המרכיב היהודי הרוחני־תרבותי חיוני לביסוס הזהות הציונית ולהצדקת קיומה של מדינת ישראל כמדינת לאום דמוקרטית, והוא מממש זאת בחייו עד היום, והקורא בספר יתוודע למקצת מופעיו. שביד מציג כבר עשרות שנים תפיסה מורכבת ומחויבת כלפי התרבות היהודית, המאתגרת דתיים וחילונים כאחד.
במקומות רבים בספר מותח שביד ביקורת קשה על מגמת הממלכתיות שהחלה ביוזמות של דוד בן־גוריון ועליה כתב: "הציונות הממלכתית של דוד בן־גוריון הייתה, למעשה, המהלך הפוסט־ציוני הראשון" (302). ומדוע? מפני שלדעתו, מעת שהריבון ניכס לעצמו את הציונות הוא פטר את המסגרות החברתיות האורגניות מלעסוק בה ולהיות מחויבים כלפיה, וכוונתו בעיקר למשפחה, לתנועות הנוער ולקהילות הוולונטריות השונות (גאוגרפיות ורעיוניות כאחת). הטענה אינה ארגונית־פורמלית, אלא מביעה עמדה עקרונית כלפי מעגלי השיוך והפעולה הטבעיים של היחיד, ובמילותיו: "חיי משפחה וקהילה הן מטלות של הגשמה עצמית התנדבותית. התברר כי זהו מקור הקושי לשקם קהילה חילונית, כי הקהילה, במובנה היהודי, היא חברה ייעודית הלכתית־דתית" (549).
עוד ביקר שביד במקומות רבים את הוויתור על ערכי הערבות ההדדית, העדפת הקפיטליזם ומגמת ההפרטה הנובעת ממנה: "האתוס של חברה צרכנית, אנוכית־תחרותית, תפס את מקומו של אתוס החלוציות והגבורה" (347). יתרה מזו, "הניאו־קפיטליזם הניאו־ליברלי של כלכלת השוק החופשי הוא אנטי־לאומי. הוא חותר לפרק את מדינות הלאום ולהפעיל תחתיו תאגידים כלכליים תחרותיים בין־לאומיים" (384). והתוצאה? "החילוניות הפוסט־מודרנית הזדהתה עם ערכי הציוויליזציה הטכנולוגית המתוחכמת: התועלתנות, החומרנות והאנוכיות התחרותית. מנקודת הראות של אורח החיים היהודי, המשפחתי־קהילתי, שבתותיו, חגיו ומועדיו, זוהי התרוקנות גמורה" (398).
מאז מלחמת יום הכיפורים, לפני כמעט חמישים שנה, נחלשת הזהות הלאומית, וככל שהלכי רוח פוסט־מודרניים רווחים יותר היא נתפסת כ"הבניה" קולוניאליסטית ואימפריאליסטית, פרי תפיסות מן המאה התשע־עשרה שעבר זמנה ויש להתנער ממנה. שביד סבור ההיפך ורואה אסון בגישה כזו. לדעתו, "הלאומיות היא ישות קיבוצית טבעית ולא המצאה פוליטית של הזמן החדש, היא מבוססת על לשון ועל זיכרון תרבותי וגורל היסטורי ייעודי" (551).
זהות שטחית
שביד אינו רק "נאה דורש" אלא גם "נאה מקיים". שביד ורעייתו סבינה היו מן האבות המייסדים של מכון "כרם", מכון לחינוך הומניסטי־יהודי שהחל פועל בירושלים בשנת 1975, ולדעתי יש לראותו כאחת התגובות האזרחיות העמוקות למלחמת יום הכיפורים. זכיתי להימנות עם בוגרי המחזור השני שלו וכעבור שנים גם ללמד בו. "כרם" חולל מהפכה כפולה: מדעי הרוח ובתוכם מדעי היהדות נתפסו כאשכול אורגני אחד, וכך הוכשרנו ללמדם.
בשנת 1980 עלו סבינה ואלי לקריית שמונה לשנת שבתון. היו אלה ימים מתוחים, טרום מלחמת "שלום הגליל" (מלחמת לבנון הראשונה), ושניהם השתלבו במערכות החינוך וההוראה בעיר ובסביבתה. ומדוע? "חשבתי שאיני רשאי עוד להסתפק בהתראותיי המילוליות ושעליי לחזור אל חובת ההגשמה העצמית, שעליה התחנכתי" (382). כמה פרופסורים בוחרים לממש בדרך זו את שנת השבתון שלהם?
דווקא כבעל תפיסה לאומית מובהקת ביקר שביד חריפות את המסעות לפולין, בייחוד של תלמידי תיכון: "על השאלה: מה יניע את הנוער להתגייס לצה"ל? השיבה המערכת הפוליטית בהקניית תודעת השואה לנוער, שאותה ביקשו להקנות בזול ובקיצור על ידי החוויה הטראומטית של הביקור השנתי במחנות ההשמדה בפולין ומסע החיים מן המחנות הללו […] זהות לאומית חיובית אי אפשר להקנות על ידי טראומה. לדעתי, הביקורים במחנות ההשמדה ותהלוכות החיים תורמים דווקא לבריחה מזהות יהודית אל זהות ישראלית שטחית ובלתי מחייבת" (496), ובלשון כללית יותר, "זהות לאומית, היוצרת מחויבות לעם ולמדינה, אינה נקנית על ידי פחד מפני אסון" (580).
הספר כולל פרטים היסטוריים רבים מאוד, משלל תקופות, ואעיר כאן בקצרצרה על טעויות נקודתיות אחדות שדורשות תיקון: ספר הזוהר נכתב בספרד במחצית השנייה של המאה השלוש עשרה ולא במחצית הראשונה שלה (עמ' 139); "גוש אמונים" קם אחרי מלחמת יום הכיפורים וכתגובה לה ולא אחרי מלחמת ששת הימים (עמ' 277); תיכון "פלך" לבנות נוסד כבר ב־1967 ולא ב־1978 (עמ' 341); ניר עציון הוא מושב שיתופי ולא קיבוץ (עמ' 357); לוי אשכול ביטל את הממשל הצבאי ב־1966 ולא בגין (עמ' 358־359, 384); הטרנספר בין טורקיה ליוון אחרי מלחמת העולם הראשונה היה כפוי ולא מרצון (עמ' 419).
תודעת שליחות
אליעזר שביד רואה עצמו כמורה־מחנך, כהוגה דעות ציוני, כאיש ציבור, ולעיתים הוא נדמה גם לנביא מוכיח. שביד הוא אכן דמות רבת־פנים ורבת מעש, הפועל מתוך תודעת שליחות למעלה משבעים שנה. תודעה זו היא דלק איכותי שהניבה יצירה ספרותית עשירה, מגוונת ומאתגרת, ובה בעת הניעה אותו לפעילות בחיים הציבוריים בהיבטים מגוונים. אך מה מידת השפעתו של שביד? ומה עוצמתה? בפסקה החותמת את ספרו כתב:
ובכן, 'הכול צפוי' ומכאן הפסימיות העמוקה שלי, אך למרות זאת 'הרשות נתונה', ומכאן גם האופטימיות הזהירה שלי, השואבת מן הפסימיות את תודעת האין בררה, המוכרחה לחולל, כך אני מקווה, את נס הרצון להשתמש ביכולת האנושית האדירה לטובת העמים והאנושות כולה. על כך מתווספת אמונתי העל־רציונלית בנצח ישראל, אשר לא שיקר ולא ישקר. היא מחייבת אותי להמשיך בשליחות שקיבלתי על עצמי כל זמן שעומד לי כוחי ולעורר את תלמידיי שימשיכו בדרכי (595).
גם מי שאינו מסכים עם הניתוח שניתח אלי שביד תהליכי עומק בעם היהודי ובחברה בישראל ואינו מקבל את מסקנותיו, ראוי שיתמודד עימם. מכל האמור עד כה מתברר כי הכותרת שבחר שביד להעניק לספרו היא מדויקת וקולעת: הספר מביא את סיפור הגשמתו את הציונות ואת היהדות במדינת ישראל, בתודעתו ובמעשיו. הסיפור האישי מצומצם בספר, ולטעמי גם חסר מעט. שביד כתב מעט על התפתחות הקשר בינו לבין סבינה, על טיולים שקיימו בחו"ל עם חלק מילדיהם ובלעדיהם, וכן הביא את יומנו מימי מלחמת ששת הימים, שבה לא היה מגויס, לצערו. תודעת השליחות והיותו מגויס למשימות חינוכיות לאומיות דחקו את סיפורו של אלי שביד איש המשפחה אל שוליים צרים מדי, לטעמי. מצד אחר, יש בכך שיקוף נאמן של תודעתו. הוא אכן בראש ובראשונה מגשים נמרץ ומסור של ציונות ויהדות במדינת ישראל.
נוכחות של אדם כזה מקשה לעיתים על הסובבים אותו, בהציבו אמות מידה תובעניות שאינם יכולים או אינם רוצים לעמוד בהן, בוודאי לא עשרות שנים באופן כה אינטנסיבי. שמא יש בזה תשובה או מקצת תשובה לשאלות שהצבתי בראשית המאמר. עבורי ועבור רבים משמשים אלי שביד, הגותו ואורחותיו, אתגר ומקור השראה.
הגשמת יהדות וציונות במדינת ישראל: אוטוביוגרפיה
אליעזר שביד
כרמל, תש"ף, 595 עמ'
לוחם וחולם
מגדולי אישי הרוח שלנו ומהאנשים שבזכותם אנחנו חוגגים את עצמאותנו / צבי צמרת
לא מכבר, תלמידיו של פרופ' אליעזר שביד חגגו עימו את יום הולדתו התשעים. נער הייתי וגם זקנתי ומעולם לא זכיתי לראות חגיגה הדורה כל כך, שנטלו בה חלק כמאה וחמישים נשים וגברים, בני תשחורת ולבני שֵׂער, חלקם תלמידים ישירים ואחרים שניזונו מכתביו המרובים. הם באו מכול קצות הארץ, כולל מהגליל והנגב. למעלה מתריסר מהם התבטאו וסיפרו בשתיים־שלוש דקות מה למדו ממורם־רבם, מגדולי אישי הרוח שלנו. איש מהם לא הזכיר – ורבים כנראה אינם יודעים – על שביד הלוחם, איש הפלמ"ח, שבזכותו ובזכות חבריו אנו חוגגים בכל שנה את עצמאותנו.
באוטוביוגרפיה של שביד ישנו פרק המוקדש למלחמת הקוממיות. כן, "מלחמת הקוממיות", כניסוחו של "הזקן", כיוון שבנינו כאן קומה נוספת, בית שלישי אחרי הבית הראשון והשני שחרבו. בפרק זה הוא מספר על "אסון נבי יושע", שנבע לדעתו מ"יומרנות נחושה, חסרת אחריות… גם מטורפת" של מפקדיו; על שחרורה של צפת ש"היה, לכאורה, הצלחה מזהירה"; על כיבוש לוד, שאחרי כיבושה הכוח הישראלי היה שבוי בעיר הערבית שכבש. חיילי הלגיון הוסוו כאזרחים וצלפו עליו מחלונות הבתים והיה הכרח לגרש את כל התושבים.
כבר בראשית שנות החמישים יצא שביד בחריפות מרובה נגד הסופר ס' יזהר, שבסיפורו "חירבת חיזעה" היה מראשוני המחבלים בכרמינו. לטענתו, שנוסחה בכאב ובזעם, תגובת יזהר הייתה "צדקנית ופחדנית גם יחד והיא העידה על חוסר יושרה ואומץ לב מוסרי". לדבריו הסיפור – שעד היום הוא אבן־יסוד בתוכנית הלימודים בספרות עברית – נכתב "כדי לעורר תשומת לב ציבורית לעצמו כמספר וכאיש רוח מקורי ולא קונפורמי, ובכך גם לשדרג את מעמדו הפוליטי". שביד מעיד על עצמו, וממילא גם על חבריו: "הייתי שם, אבל ידיי לא שפכו את הדם הזה שעיניו ראו".
בילדותנו אהבנו לאחוז בזכוכית מגדלת, להציבה מול השמש ולהצית בעזרתה אש. שביד הוא מעין זכוכית מגדלת שבעזרתה הוצתה אש באלפי לבבות: אש יהודית־ציונית של ידע, של תרבות, של מסורת, של אכפתיות. עלילות חייו של הלוחם־החולם והמורה־המחנך הגדול – שאמר ואומר תמיד את דעותיו בלהט וללא חנופה – מלמדות הרבה על תולדות ארצנו, תולדות תנועת הפועלים, התנועה הקיבוצית, האוניברסיטה העברית, ועוד. כדאי להכירן ולהרהר בהן.
ד"ר צבי צמרת הוא תלמיד-חבר של פרופ' אליעזר שביד החל משלהי שנות השישים
