נדמה שסופרים מעטים בלבד בספרות העברית זכו לקוראים רבים כל כך ולאהבתם כמו גלילה רון פדר עמית. היא סופרת חרוצה, שכתבה כ־400 ספרים ונראה שכתיבתה הקיפה את החברה הישראלית מכל הזוויות האפשריות: מילד האומנה שחי בביתה, עבור דרך ג'ינג'י, נדיה ועוד רבים וטובים וכלה בספרים שכתבה למבוגרים כמו "העורג" שבמרכזו סיפור חייו של א"ד גורדון.
למרות שכתבה ספרים למבוגרים רון פדר עמית מזוהה בעיקר כסופרת לבני הנעורים. במרכז ספרה הראשון "אל עצמי" הציבה את דמותו הבלתי נשכחת של ציון כהן, שבספר הנוכחי היא מספרת על הנסיבות שבהן נולדה דמותו הספרותית. בריאיון שערכה עמה שיר זיו ("ישראל היום", 17.10.2017) אמרה עליו: "ציון כהן לא היה ולא נברא. אין ציון. הוא דמות שהמצאתי אחרי שערבבתי את כל עשרת הילדים שהיו אצלי עם החלומות שלי".
ואכן, נראה שרון פדר עמית היא בעיקר מערבבת גדולה של חלומות עם מציאות, אישה בעלת יכולת הזדהות עצומה עם מי שניצב מולה וסופרת שאינה נחה לרגע. כישרונה להזדהות עם גיבורים בשר ודם, לאהוב ולהעניק, בא לידי ביטוי לא רק בכתיבתה, אלא גם בחייה: היא הייתה אם אומנת לעשרה ילדים שחיו בביתה תקופות שונות, חלקם במשך שנים ארוכות, והיא טיפלה בכולם במסירות.
מלמדת ילדים לעשן
גלילה עצמה לא חוותה מחסור מעולם. היא נולדה בשכונת אחוזה בחיפה כבת זקונים להורים מבוגרים ומבוססים, שהעניקו לה ולשתי אחיותיה הגדולות מכל טוב. הן לא רק נעטפו במנעמים שהכסף יכול לקנותם, אלא גם זכו בהשכלה משובחת ובתשומת לב רגשית רבה. משחר נעוריה גילתה רון פדר עמית אמפתיה רבה כל כך לסובבים אותה, עד שממש נטמעה בהם. בתחילה בחייהם של שכניה ואחר כך, לאורך כל הדרך, בחייהם של גיבוריה.
כילדה לא רק דמיינה דמויות, אלא גם קראה רבות, וההזדהות שלה עם הדמויות הספרותיות גם היא הייתה מלאה, כמו למשל ההזדהות העמוקה שחשה עם ג'ו מארץ' מ"נשים קטנות". ההזדהות שלה התבררה כדו כיוונית: היא לא רק ראתה בדמויות ספרותיות דמויות בשר ודם, אלא גם בדמויות בשר ודם ראתה דמויות ספרותיות.
התאהבתי בילדה־בן שהייתה רון פדר־עמית. היא נראתה לי הרפתקנית, בעלת רגשות עמוקים, אוהבת, אמיצה בכל המובנים וגם שובבה גדולה: "בבוקר, כשאבא שלה ששב הביתה בשלום, מעיר אותה, מבטו חמור. 'תגידי', הוא נשמע רע, 'זה נכון מה שהשכנים מדווחים לי?'. 'מה השכנים מדווחים לך?' היא שואלת. 'שאת מספרת לילדים הקטנים סיפורים מבהילים על שודדי ים ומלמדת אותם לעשן?'" (עמ' 59). קשה שלא להתאהב בילדה כזאת, שנראה שלא תמיד היא מבדילה בין מציאות לדמיון והיא סוחפת אחריה רבים. ממש כפי ששכנעה את ילדי השכנים להצטרף להרפתקאות הדמיוניות שלה, כך היא מצרפת אליהן גם את קוראיה, באופן שמתקבל יפה גם על לבות הקוראים הצעירים, ואולי גם המבוגרים.
התנכרות לסופרת ה"ימנית"
רון פדר עמית היא אדם פוליטי מאוד ומעולם לא הסתירה את נטיותיה הפוליטיות. היא גדלה אמנם בבית מפא"יניקי, אבל כשהייתה רק בת 10 (היא ילידת 1949) התבררה לה אמת מרה: בעקבות המהומות שפרצו בוואדי סאליב אמר לוי אשכול, שהיה אז שר בממשלת ישראל, שהיה צריך להעלות את העולים ממרוקו עלייה סלקטיבית. האמירה הזאת מכה אותה בתדהמה ולא פחות מזה האמירה שעל פיה יש להעלות רק את מי שיכול להתפרנס ולתרום, ולא את מי שעלול ליפול לנטל, כי ככה, לדברי אשכול, יהפוך המקום הזה לג'ונגל. אוטומטית היא מתייצבת לצד העשוקים.
בהמשך היא קוראת את "המרד" של מנחם בגין ואחרי כן נודע לה שהמחתרות השונות שפעלו במרחב לפני קום המדינה נלחמו זו בזו, וחברי ההגנה הלשינו על חברי האצ"ל והלח"י והביאו למאסרם ולעיתים גם למותם. דומה שהמידע הזה, בנוסף לחולשתה המובנית של רון פדר עמית לחלקים החלשים בחברה, גרם לה לפנות ימינה מבחינה פוליטית, ולפחות בדמיונה להתאהב באחד מפעילי המחתרת: "ההתאהבות פורצת ממאגרים לא מוכרים, סוחפת אותה ומגמדת כל מה שהיה לפניה. הוא מבוגר ממנה בשלוש שנים, רזה, שערותיו שחורות ועיניו כחולות… היא לעולם לא תשכח את הרגע שראתה אותו לראשונה מופיע בקצה השביל שהתפתל בין שיחי אלת מסטיק סבוכים, שולח את ידו קדימה ודוחף את השער החלוד" (עמ' 85).
מתברר שחיוניות כתיבתה של רון פדר עמית הפילה אותי בפח. שוב ושוב נאלצתי להזכיר לעצמי שהמחברת היא ילידת 1949 ולא ייתכן שהתאהבה בחיים האמיתיים בגלאון, חבר האצ"ל שנפל בקרב בפריצה לכלא עכו. מדי פעם נאלצתי לשוב אחורה כדי להזכיר לעצמי שכל רומן ההתאהבות כולו הוא פרי דמיונה, לא היה ולא נברא, כולל כל עלילותיו של גלאון וסיפור אהבתם, כמו גם מותו בקרב בסופו של דבר. רון פדר עמית יודעת לסחוף את הקורא שלה למחוזותיה והיא עושה זאת בכישרון רב, שהוא פרי יכולתה שלה להזדהות עם גיבוריה הזדהות מוחלטת, עובדה שעוד אדרש לה בהמשך.
רון פדר עמית חצתה אפוא את הקווים והפכה לאשת ימין נלהבת. היא שלחה למנחם בגין את ספרה, ואחרי שקרא אותו הזמין אותה בגין למשרדו שבכנסת וגם לביתו הפרטי, עודד אותה להמשיך בכתיבתה וידידותם נמשכה עד מותו. גם אם הדברים לא נאמרים במפורש, נראה שרון פדר עמית זכתה אמנם באהבת הקוראים, אבל פחות מזה באהבת הממסד.
במאמר שכתב שי רודין, שכתב גם את הטקסט שמופיע על גב הספר, נאמר: "ניתן לומר שהשילוב בין תכנים שהם בגדר טאבו (מין, סמים, שונות מגדרית, יחסי ערבים־יהודים, בעיות רפואיות) לבין כתיבה פורה המעידה על חריצות שאין דוגמתה, וכן הידרשות למיתוסים שנוכסו על ידי האגף הימני של המפה הפוליטית בשילוב עם מיתוסים 'שמאלניים', הולידו התנכרות רבת שנים למפעל ספרותי חשוב". האומנם נדחתה על ידי הממסד הספרותי בגלל דעותיה? רון פדר עמית היא סופרת מצליחה מכדי לדון בכלל בשאלה הזאת.
ביוגרפיה של חיי נפש
האוטוביוגרפיה של רון פדר עמית אינה אוטוביוגרפיה באמת, אלא יותר אוטוביוגרפיה של כתיבתה. ואין להתפלא על כך שחייה של מי שכתבה כ־400 ספרים הם חיים שמתרכזים בעיקר בכתיבה. ואף על פי כן, אולי מתוך רצון לשמור על פרטיותם ואולי מסיבות אחרות, ההחלטה שלא לספר על אף אחד מילדי האומנה שבהם טיפלה במסירות, ההחלטה שלא לספר על אף אחד מילדיה הפרטיים, על אף אחד מבעליה, על אחיותיה, ולהתמסר אך ורק לכתיבה ולתהליכים הנפשיים שכרוכים בה, היא החלטה שלא תמיד עולה בקנה אחד עם ציפיותיו של הקורא. לא זו בלבד, מכיוון שרון פדר עמית היא סופרת פורה מאוד ורבים מאוד מספריה נזכרים בספר, לא תמיד יודע הקורא, שאולי לא קרא את כולם, על מה בדיוק מדובר.
רון פדר עמית עוברת, כך נראה על־פי עדותה, טרנספורמציה אישיותית שמאפשרת לה להיכנס לדמויות שלה, להזדהות עמן ולחוש את תחושותיהן, לעיתים עד טשטוש ההבדל בינה לבינן. כשצפתה כנערה בסרט "שלוש פנים לחווה" בבימויו של נונלי ג'ונסון, התוודעה לראשונה לתופעה הפסיכולוגית שבה הופך אדם לדמות אחרת, כשהוא לא תמיד מודע למהפך שחל בו. בדרך כלל התופעה הזאת היא תוצאה של טראומה קשה, אבל רון פדר עמית, שהכירה את התופעה הזאת על בשרה, אינה קורבן של טראומה מסוג כלשהו והיא מודעת יפה למהפכים שחלים בה, ואף על פי כן ברור שהכתיבה דורשת ממנה תעצומות נפש וגובה ממנה מחיר אישי כבד.
הבעיה היא שהטרנספורמציה הזאת מתחוללת שוב ושוב בדיוק באותו אופן: כשהיא הופכת לציון כהן גיבורה הראשון או לא"ד גורדון, מגיבוריה המאוחרים, והחזרה על ההתרחשות הזאת בספרה האוטוביוגרפי ממצה את עצמה בשלב מסוים. גם ההחלטה לכתוב את הביוגרפיה בגוף שלישי התמיהה אותי: איך ייתכן שמי שיכולה הייתה להשתחל לכל דמות כותבת דווקא על מי שקרובה לה מכולן בגוף שלישי. חשתי אכזבה מסוימת מההחלטות הללו, כאילו החליטה רון פדר עמית להרחיק אותי כקוראת, במקום לקרבני.
רצינות תמימות וצניעות
אחתום את הביקורת בסיפור אישי שקרה לפני שנים רבות מאוד: כוכבה של גלילה רון פדר עמית דרך כשאני הייתי כבר גדולה מכדי ליהנות מספרי הנוער שלה, ואולי משום כך קראתי רק חלק מהם. אבל אחותי הצעירה ממני בשבע שנים קראה רבים כל כך מהם, וחשה שהתאהבה לא רק בדמויות אלא גם במי שכתבה אותן. היא ביקשה להיפגש עמה כחלק ממשימות בת המצווה שלה. הפגישה נקבעה בקלות רבה ורון פדר עמית קיבלה את פניה של אחותי ושל חברתה, שבאו לראיין אותה על חייה ועל עבודתה, בביתה שבשכונת תלפיות בירושלים; בחברתו של ציון כהן בילו המראיינות והמרואיינת בוקר נפלא ומרגש. הריאיון המקסים בתמימותו וברצינות שבה נערך ונכתב והתשובות הרציניות שנתנה הסופרת המפורסמת לשתי הבנות שמור עמנו עד עצם היום הזה. לא רק אחותי, אלא גם אני התאהבתי ברון פדר עמית, ולא רק בדמויות שלה, אלא במה שנראה כאישה בשר ודם מבעד לאוטוביוגרפיה שכתבה, גם אם מצאתי בספר עצמו כמה חולשות.
היא – סיפור חיי
גלילה רון־פדר עמית
מודן, 2020, 266 עמ'
