החפירות הפראיות שחופר הווקף בהר הבית, כך מתברר, הן עניין ותיק – וגם בעבר הרחוק הן עברו בלא מחאה ניכרת מצד הרשויות. בנובמבר 1975, למשל – לפני 42 שנה – החל הווקף בעבודות חפירה בכיפת השלשלת שמטרתן לחזק את יסודות עמודי הכיפה. כיפת השלשלת צמודה לכיפת הסלע ממזרח, ומצויה ככל הנראה בנקודה שבה ניצב בימי קדם פתח אולם המקדש. בחפירה הזאת, שעליה כתב הארכיאולוג צחי דבירה במאמר שמסכם את כלל החפירות בהר במאה השנים האחרונות, העז הווקף לחפור עד לעומק של לא פחות משני מטרים. יש לזכור כי זו נקודה רגישה ביותר מבחינה ארכיאולוגית, אפילו במונחים של הר הבית שכל נקודה שתיחפר בו מסוגלת לספק הצצה אלפי שנים לאחור.
דבירה ציין כי לאחר שדבר החפירה פורסם בעיתון 'מעריב', נשלח למקום בתאריך 26.11.1975 מפקח אגף העתיקות יוסף גת. אולם גם נציג מדינת ישראל, כך עולה מסיפור הדברים, לא הורשה להיכנס לאתר החפירות, ונאלץ לחדור למתחם העבודות דרך פרצה בגדר הפח שהקיפה את כיפת השלשלת. התיעוד של החפירה היה לפיכך מוגבל ביותר, ואיכות התצלומים ירודה. מהדיווח ומהתמונות של גת התברר שיסודות העמודים התומכים את המבנה נחשפו בחפירה, ריצוף האבן הוסר והחפירה חדרה לכמה שכבות של ריצופים קדומים מתקופות עלומות בעבר.
החפירה נוהלה בידי הישאם עווד, אדריכל הווקף באותה עת, שהתאמץ למנוע פיקוח ותיעוד של העבודות. הדבר המשמעותי ביותר שאפשר ללמוד מהחפירה ההיא, לדעת דבירה, הוא העובדה שבנקודה כה סמוכה לכיפת הסלע מפלס סלע האם מצוי בעומק של יותר משני מטרים. זהו נתון שמתיישב היטב עם תיאורי מסכת מידות על המקום הזה. בהנחה ששיעור האמה הוא כחצי מטר פחות או יותר, ובהתבסס על מסורת ישראל וזו המוסלמית הממקמות את קודש־הקודשים במרכז כיפת הסלע, אפשר להסיק שכיפת השלשלת עומדת בערך במקום שבו ניצב בימי הבית פתח אולם המקדש. אל האולם, כך נכתב במשנה במסכת מידות (ג, ו), עלו 12 מעלות שרום כל אחת מהן חצי אמה. בהכרח נובע מכאן שהיכל המקדש ניצב בגובה של כשלושה מטרים מעל סביבתו, אולם כיפת הסלע של ימינו מצויה באותו גובה של הרחבה שסביבה.
מנגד, אבן השתייה – הסלע שמעליו נמתחת כיפת הסלע – בולט וגבוה היום לאין שיעור יותר מאבן השתייה בזמן הבית. אז, כפי שנכתב במשנה במסכת יומא (ה, ב), היה גובה האבן שלוש אצבעות בלבד – כלומר כשישה סנטימטרים. אולם כיום בולטת פסגת הסלע מעט יותר ממטר מעל רצפת כיפת הסלע.
ובקיצור, אם לדבר ברורות, רחבת כיפת הסלע בימינו היא מישור אחד גדול ללא שינויי מפלס משמעותיים, אולם בימי הבית המציאות במקום הייתה שונה לחלוטין. רצפת היכל הבית השני הייתה גבוהה בכמטר מרצפת כיפת הסלע והרחבה שסביבה, ואילו רצפת העזרה הייתה נמוכה ממפלס רחבת כיפת הסלע הנוכחית לפחות בכשני מטרים. ככל שפונים מזרחה, המפלס הקדום אף נעשה נמוך יותר. ממילא העובדה שגובה הסלע הטבעי נמצא הרחק מתחת לרחבה הנוכחית מסתדרת היטב עם המתואר במשנה.
"נראה שבחפירה זו הייתה הזדמנות פז לחשוף שרידים קדומים ביותר מעברו של הר הבית, מהמקום שבו עמד המקדש", כתב דבירה. ההזדמנות הזו הוחמצה, כמובן. בכל זאת הצליח דבירה להסיק מהחפירה ההיא שהריצוף הנוכחי של הרחבה מאוחר לבניית כיפת הסלע. כיפת הסלע וכיפת השלשלת נבנו די במקביל, בשלהי המאה השביעית לספירה. מהעובדה שבסיס עמודי הכיפה התגלה כשהוא שקוע מעט מתחת לריצוף הנוכחי שיער דבירה שהריצוף העכשווי של הרחבה בוצע רק לאחר השלמת בניית כיפת הסלע וכיפת השלשלת.
אף על פי כן, דבירה הניח שגילה של רוב הרצפה הנוכחית ברחבת כיפת הסלע, מלבד השטח הצמוד לכיפה שרוצף מחדש בשנות השמונים של המאה העשרים, עולה על אלף שנים. פה ושם, בכמה הזדמנויות שבהן חפרו המוסלמים ברחבת הכיפה כדי להחליף צינור מים או כבל חשמלי וחשפו את מה שתחתיה, בצבצה בחפירה אדמה בצבעה הטבעי, אדום או צהבהב. דבירה הסביר שצבע האדמה הרגיל בירושלים העתיקה ובפרט בהר הבית הוא אפור, בשל האפר הרב שהתערב באדמה וצבע אותה בשני החורבנות הגדולים שידע המקום הקדוש. במקום שבו מבצבצת אדמה שאיננה אפורה, עשוי הדבר להעיד על שכבת עתיקות מהימים שקדמו לחורבן הבית הראשון.
מכל מקום, גם כיום יש מי שדואג לתחזק בהר את החורבן, ומקיים מדי פעם חפירות מעין אלו בנקודות כאלו ואחרות. החפירות פוצעות עוד את העבר המפואר ואת הלב היהודי, ומטשטשות את המעט ששרד מתחת לריצוף האבן במשך אלפי שנים. ובכל זאת, מעט־מעט, בין שברי מרצפות וערמות עפר אינסופיות, מבליחים לעיתים מהאופל גם שרידים מוכרים.
עוד כתבות באתר מקור ראשון
–קורות העבר: ההיסטוריה שנחשפה על הגג של מסגד אל-אקצה
–ירושלים אינה "קדושה לשלוש הדתות"
–מהו ייעודו של הבור העצום שחפרו פועלי שלמה המלך?
