לא מזמן הובא בדף יומי מקרה שהיה בדיון הלכתי (שבת נ"א, אז). בנושא שבנידון פסק רבי יהודה הנשיא לאיסור, ור' ישמעאל ברבי יוסי הזכיר שאביו ר' יוסי פסק להיתר. מיד אמר רבי יהודה הנשיא: "כבר הורה זקן", דהיינו נקבל את הפסק. הגמרא ממשיכה: אם רבי יוסי היה חי, הוא היה מקבל את מרותו של רבי – כי הוא הנשיא. אבל רבי ידע להודות שר' יוסי היה גדול ממנו בתורה.
לפני שבועיים קראנו את פרשת שמיני. שם ראינו את המרחק הקטן שיש בין התנהגות ראויה להתנהגות שאינה כזו, בין שמיעה בקול השם ובין קידום עמדה אישית. אחד הפסוקים המרכזיים בחנוכת המשכן הוא "ותצא אש מלפני השם ותאכל על המזבח את העולה" ואת החלבים (ויקרא ט', כ"ד). אחרי שאהרון ובניו הכהנים קיימו את צווי השם ופעלו לפי דברו, הכול היה יותר מתקין והקב"ה הראה זאת באש מן השמים. אבל מעט זמן אחר כך, קרה אסון: שני בני אהרון נדב ואביהו לקחו איש מחתתו והקריבו אש זרה שלא צווה השם. התוצאה: "ותצא אש מלפני השם ותאכל אותם" (שם י', ב'). כמעט אותה תופעה, בהבדל קטן בין הרצוי לטעות. תוצאה חמורה.
מה הביא את בני אהרון לטעות הזאת? הרבה דיו נשפך כדי לנסות להבין ולהסביר. נקודת המוצא היא מה שאמר משה: "הוא אשר דבר השם בקרובי אקדש" (שם שם, ג'). הייתה כאן טעות, אבל טעות של אנשים גדולים.
בין המפרשים, יש המסביר שנדב ואביהו צעדו אחרי משה ואהרון בחנוכת המשכן, אבל אמרו: מתי ימותו שני הזקנים ואנחנו ננהיג את העם? זה נשמע נורא. תחילה צריכים לזכור שהסגנון של חז"ל הוא לא סגנון הדיבור של היום. ברור שבני אהרון לא ציפו למות אביהם ודודם. לעניות דעתי מחשבתם הקדימה את זמנה. הם כבר רצו שלב מתקדם יותר בתהליך הגאולה של ישראל ושל העולם, המשכן שבמדבר היה מדברי מדי, הם רצו שלב מתקדם יותר. בדיוק כמו בני אפרים שניסו לצאת ממצרים לפני הזמן, ומהלכם לא צלח. לפי מפרשים מסוימים הם העצמות היבשות שראה יחזקאל.
הרצון לגאולת ישראל הוא רצון מבורך. אחרי מאה ועשרים שנה שואלים את האדם למעלה: "ציפית לישועה?" (שבת ל"א, א'). בפירוש המיוחס לר"ן יש תוספת מילה אחת: ציפית לישועה בימיך? ביטוי עממי המדבר על זמן רחוק בעתיד אומר "עד שיבוא המשיח", וזאת טעות. מצפים לישועה בימינו. אם אפשר פועלים גם כדי לקדם את התהליך. גואלים קרקעות בארץ ישראל, בונים וסוללים, ולפני הכול, מחנכים לאמונה בהשם ובהשכנת שכינתו בציון.
הכל צריך להתקיים לפי צווי השם. זאת התפילה שאנו נושאים מידי פעם: שנזכה לעשות רצונו כרצונו. לא האדם קובע מה טוב ומה רע. זו אחת הבעיות שצפה השם כבר מימי בראשית (ג,כב) וַיֹּאמֶר השם אֱ-לֹקים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע. אולי יש לנקד ככה: הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד. נקודה. מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע. כלומר, האדם עלול לחשוב שהוא במקום א-לוקים, והוא, האדם, יקבע מה טוב ומה רע. אבל אין הדבר כן, רק מִמֶּנּוּ, דהיינו מהקב"ה, המקור של מה טוב ומה רע.
בני אהרון טעו. לכן, לפני תיאור סדר העבודה בבית המקדש, המקום המרכזי של ארץ ישראל ובו עבודת השם המרכזית, מזכירה התורה שהדבר שזה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי השם וַיָּמֻתוּ. יש אזכור של החטא ולא פחות מזה – אזכור של התוצאה. רש"י במקום, בשם רבי אלעזר בן עזריה, משווה בין הזהרת רופא את החולה בלי תיאור התוצאה של אי קיום הוראות הרופא להוראה עם ציון התוצאות השליליות העלולות לבוא מאי ציות. התורה מדייקת: כוחות החיים באים מן העולמות העליונים אל העולם הזה דרך הצינור הנקרא קיום דבר השם. דרך אחרת מביאה אסון, כמו אש שאיננה מתועלת בדרך הנכונה, כמו חשמל העברת דרך כבלים לא מתאימים, וכוונה טובה לא עוזרת אם המעשה אינו נכון.
כך היה עם נדב ואביהו. במילים בנות ימינו, הם דחפו את עצמם לכוון לא נכון, למקום לא נכון. הם שילמו מחיר עצום, וגם הסביבה סבלה ממנו.
בחזרה לגמרא במסכת שבת שאיתה התחלנו: רבי יהודה הנשיא היה נושא באחריות העליונה על עם ישראל. לכן, ברור היה שאם ר' יוסי היה חי, הוא היה מתכופף לפני רבי, דהיינו מקבל את מרותו של הנשיא. אבל הנשיא עצמו ידע להודות שיש גדול ממנו בתורה, והוא ר' יוסי. בצורה קצת שונה זה היה המצב בין רבן גמליאל ורבי יהושע. כל אחד צריך להכיר את מקומו, וכשהעבירו את רבן גמליאל מנשיאותו, זה לא היה משום שמאן דהוא דחף את עצמו, ומי שקיבל את הנשיאות (דווקא לא ר' יהושע, אלא רבי אלעזר בן עזריה) עשה זאת רק אחרי התלבטות רצינית. הוא גם החזיר את התפקיד לרבן גמליאל אחרי זמן מה.
אין מקרה בעולם הזה. מקרה אותיות רק מהשם. בזמן של משבר קשה שפוקד את העולם בכלל ואת עם ישראל בארצו בפרט, יש מי שמתנהג כראוי ויש מי שנותן דוגמא לא טובה. אמנם לא מבקשים מהמלך להיות ראש ישיבה, אבל מצפים ממנהיג מדינה להוות דוגמא אישית.
על הפסוק הראשון של מגילת רות "וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ", כתב האלשיך: אוי לדור ששופטיו צריכים להישפט. שופטים כאן במשמעות רחבה, של שופטים ושל מנהיגים. בשבועות האחרונים, יש מי שגרם לנו להתפעל לטובה ויש מי שנכנס לתחום של הזולת. יש מי שמילא אותנו הערכה כלפיו, ויש מי שנצטרך לזכור את הדברים הלא טובים שעשה. בזמן שאנשי השטח, כוחות הבטחון, צוותי ההצלה וצוותי הרפואה פעלו ופועלים ללא לאות למען עם ישראל, יש מי שנתן דוגמא בעייתית. איך לבקש מהעם לציית להנחיות אם קיום קפדני לא נראה מלמעלה? עם ישראל מצפה ממנהיגיו להתנהגות מופת כמו של רבי יהודה הנשיא, הנושא באחריות ומקבל את ההחלטות הדרושות, אבל יודע במידת הצורך, להודות לרמה גבוהה יותר של זולתו. ויודע לקבוע את ההלכה לפיו.
יהי רצון שנצא מהר מהמשבר, טובים יותר, מחוזקים יותר, מאוחדים יותר, קשובים יותר לדבר הקב"ה.
הכותב הוא ראש הקתדרה ונשיא אמריטוס במרכז האקדמי לב
