פרשת המועדות, הבאה בפרשת אמור, פותחת במצוות שבת: "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן" (ויקרא כג, ג), והיא ממשיכה ומצווה על רשימת החגים "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ" (שם, ד). המילה שבת באה בהטיות שונות לאורך הפרשה – "יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן… שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם… בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן". הפתיחה בשבת והזכרת המילה "שבת" גם בהקשר למועדים מלמדת ששורש אחד למועדים ולשבתות – "אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ". גם השבת וגם המועדים נקראים מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ. לפיכך, אפשר לראות את הפרשה כולה כעין הרחבה של קדושת השבת אל ימים נוספים לאורך השנה.
מערכות של שבע
רמזים לשבת באים לאורך פרשת המועדות שבפרשתנו:
– חג השבועות בא לאחר שבע שבתות של עבודת הקציר והוא מעין שבת סיום חגיגית של עבודת הקציר.
– חגי תשרי מתפרשים בישראל כחגי ראשית השנה, אך כבר הרמב"ן הקשה בדרשה לראש השנה:
"בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ" – ובתחלה יש עלינו לפרש מה שאומר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, כי יכול השואל להקשות לנו היאך זה חודש השביעי והלא כל ישראל קורין אותו ראש השנה, ומפי עוללים ויונקים ראש השנה שמו?!
ובלשוננו: כיצד החודש השביעי הוא ההתחלה? לא נוכל למצות כאן סוגיה זו, ורק נאמר שניתן לראות את חגי תשרי במבט אחר. החודש השביעי שבו יש ריבוי חגים הרי הוא מעין חודש השבת של השנה. וכך דורש המדרש בויקרא רבה את חגי החודש השביעי:
כל השביעין חביבין… בשנים שביעי חביב, שנאמר "וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ" (שמות כג, יא). בשמיטין שביעי חביב, שנאמר "וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים" (ויקרא כה, י). בימים שביעי חביב, שנאמר "וַיְבָרֶךְ אֱלוֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי" (בראשית ב, ג). בחדשים שביעי חביב, שנאמר "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ" (ויקרא כג, כד; ויקרא רבה יט).
ואמנם, ענייני השבת חוזרים פעם אחר פעם לכל אורך החלק השני של ספר ויקרא. בפרק יט מצוות שבת חוזרת פעמיים – "וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם… אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ". השבת מהווה יסוד לפרשת "בהר" והמילה המנחה של הפרשה היא שבת: "וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'… וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'… שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ. וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם… וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה" (כה, ב־ט).
השמיטה היא שבת השנים, והיובל שבא לאחר שבע שמיטות הוא שבת רבתי של מערכות השנים. השאלה היא מה עניינה של שבת שחוזרת וחורזת את חלקו השני של ספר ויקרא?
סיכום כפול
הפסוק החותם את חלק ההלכה של ספר ויקרא, לפני הברכות והקללות, הוא:
אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי ה' (כו, ב).
לפסוק זה שני חלקים – שבת ומקדש. פסוק זה איננו רק הפסוק האחרון ברשימת המצוות של ספר ויקרא, אלא הוא גם פסגתו של הספר והוא אוצר את סודו של ספר ויקרא.
שני חלקים לספר ויקרא – החלק הראשון עוסק במקדש, קרבנות וכוהנים, והחלק השני עוסק בקדושת כל העם: "דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" (יט, ב). כשאנו קוראים את החלק הראשון של הספר העוסק במקדש ובעבודת הכוהנים מיד הלב זועק – ומדוע לא יזכה כל אדם להיכנס לפניי ולפנים?
בא החלק השני של הספר ובונה מקדש שבו כל אדם מישראל יוכל להיכנס אל הקודש, ובו כל אדם מישראל הוא ככהן גדול הנכנס אל מקדשו – מקדש הזמן, השבת. מקדש זה קיים בכל מקום, וכל אדם יכול להיכנס אליו. לכן השבת שבה וחוזרת בחלקו השני של ספר ויקרא – במועדות ובפרשת בהר. השבת היא מימוש הקדושה של המשכן במרחב האישי של האדם.
ואכן, הפסוק "דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" הוא מעין כותרת לחלק השני של ספר ויקרא, וקריאתו היא שלכל עדת ישראל יש חלק בקדושה, ולכל אחד מישראל יש מקדש. המילים "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" מזכירות את הציווי לכוהנים – "קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלוֹהֵיהֶם" (כא, ו). כשיהודי שומר שבת, הרי הוא ככוהן הנכנס למקדשו, ומקדשו הוא בביתו ובכל מקום שבו הוא נמצא. הפסוק האחרון לפני הברכה והקללה מסכם אפוא את שני חלקי הספר: "אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ" – מקדש לכל העם; "וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ" – מקדש הכוהנים.
גם המילים "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן" מהוות סיכום לשני חלקי הספר. מילים אלו באות בספר ויקרא גם ביחס לשבת וגם ביחס ליום הכיפורים. יום הכיפורים הוא פסגתו של החלק הראשון של ספר ויקרא, הוא היום היחיד בשנה שבו נכנס הכהן הגדול לפני ולפנים. פרשת יום הכיפורים (ויקרא טז) היא גם סופו של החלק הראשון וגם פסגתו. סופו של החלק השני של ספר ויקרא הוא פרשת "בהר" ושיאה הוא שנת היובל, שמתחילה ביום הכיפורים. ביום זה כל אדם מישראל הוא ככהן גדול וכל איש מישראל חוזר לאדמתו, למשפחתו, למקדשו.
ואכן, כך כתב ר' צדוק הכהן מלובלין בדרשתו לפרשתנו (פרי צדיק, פרשת אמור):
ובשבת פריסת סוכת שלום עלינו ועל כל עמו ישראל ועל ירושלים, שבכל מקום שיש ישראל יש בו קדושת ירושלים וקדושת המקדש סוכת שלום. דמשחרב בית המקדש אין להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד (ברכות ח, א), ובשבת כל אחד מישראל בארבע אמות של הלכה שמקיים כל היום מצות שמירת שבת בשביתת המלאכה והוא ארבע אמות של הלכה שמקיים הדבר הלכה. ואצלו השראת הקדושה כמו במקדש בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם (ויקרא כג, ג).
