בחורף תשס"ט פורסם ב־YNET מאמר של הרב דוד ביגמן, ראש ישיבת מעלה גלבוע, שעסק בעקרות הלכתית. הרקע לפרסום הדברים היה דיון שהתפתח באותן שנים סביב מאמריו של ד"ר דניאל רוזנק, גניקולוג דתי ירושלמי, שהציב בקדמת הבמה מקרים של נשים שמועד הביוץ שלהן חל לפני שהגיע זמנן לטבול במקווה, והן אינן מצליחות להיכנס להיריון כתוצאה מהוראות ההלכה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– גדול תורני, פוסק ייחודי: הרב נחום רבינוביץ' הלך לעולמו
– מקורבנות הקורונה: עמותות הסיוע למגזר השלישי בסכנת קריסה
– ליברמן חשף את הוואקום השלטוני בשמאל
אל מול המתח בין בני הזוג, הציפייה הנכזבת להביא ילדים לעולם, ההתערבויות הרפואיות ונטילת ההורמונים, קרא רוזנק לצמצם את היקפן של כמה מן החומרות בהלכות טהרת המשפחה, בעיקר שבעת הימים הנקיים, וכך להציע פתרון למציאות שייסרה לא מעט זוגות דתיים. הקריאה עוררה הדים רבים והציתה פולמוס בציונות הדתית, שבו השתתף גם הרב ביגמן. בסוף הטור שכותרתו "עקרות הלכתית? אין חיה כזו", פרסם את מספר הטלפון האישי שלו. "כל מי שזקוק לעזרה בנושא העקרות ההלכתית מוזמן לפנות אליי באופן ישיר", כתב הרב ביגמן, "ואעשה כל שביכולתי לעזור, במסגרת הזמן העומד לרשותי".
חומרות שלא לצורך
הטור אכן הוליד מבול של פניות מנשים מכל קצות הקשת הדתית, ולאחרונה, בתום עבודה של כמה שנים, פרסם הרב ביגמן, יחד עם הרב בנימין הולצמן, את הספר "עקרות הלכתית", שבו מציגים השניים תשובות לשאלות שהגיעו לאורך השנים, ופורסים דיון הלכתי מעמיק, יצירתי ורגיש בסוגיה לא־פשוטה. הספר התקבל באהדה בקרב פוסקים שונים בציונות הדתית וגם בחברה החרדית, שהתקשרו לרב ביגמן לברך על הספר, ומדי פעם גם לחלוק או להסתייג.
"על פי החינוך שלי, ידעתי שהדבר הכי חשוב הוא להקשיב טוב לשואלת, ולא לשמוע את השאלה דרך הבעל או דרך מישהו אחר, כי אז יש קצר בתקשורת", אומר הרב ביגמן. "אני תמיד מתנצל בפני השואלת על כך שאני צריך לשאול שאלות אינטימיות, ואז אני מקשיב".
"בהתחלה, הכלי המרכזי שעבדתי איתו הוא כלי שקיבלתי מהרב עקיבא הכרמי, רבה של קריית שמואל, שהציע, במקרה הצורך, טבילה בבוקר היום השביעי של שבעת הנקיים. אני זוכר שבצעירותי, אחרי שלמדתי הלכות נידה, הייתי בהיסטריה מהאופציה של עקרות הלכתית. זה היה תיאורטי, עוד לא שמעתי על מקרים כאלה, ושאלתי את הרב הכרמי מה עושים אם הרופאים אומרים שהביוץ הוא 24 שעות לפני ליל הטבילה. הרב הכרמי אמר לי: תציע לשואלת לטבול בבוקר, ותראה שתוך כמה חודשים הבעיה תיפתר. בהדרגה הופיעו מקרים שבהם גם הפתרון הזה לא עזר, והייתי צריך לחשוב, באופן ספונטני, על פתרונות אחרים".
הלכות נידה נתפסות לא פעם כארכאיות, כהלכות שיוצרות סתירה עמוקה בין העולם הדתי לבין הרגשות האנושיים והזוגיות.
"הדימוי הזה נובע במידה רבה גם מחומרות שלא לצורך, אבל גם מתפיסה מסוימת של זוגיות. אני חושב שהזוגיות במשבר, והצורך האינסופי במגע, לא רק בהקשר זוגי או מיני, מעיד על בדידות הולכת וגוברת בחברה המערבית בכלל ובחברה הישראלית בפרט. אני לא זוכר בצעירותי שהיינו זקוקים לכל כך הרבה מגע, ובוודאי שלא הרגשנו כזו בדידות. היום אנשים כביכול מאוד קרובים, אבל גם זקוקים יותר למגע, ואני חושב שזו תגובה לבדידות עמוקה. בסופו של דבר, הצורך במגע תמידי הרסני לזוגיות. אני לא חושב שהמערכת של הלכות נידה מכוונת לטעם הזה, אבל אני כן חושב שיש מתח מיני בונה, חיובי, והוויתור על הלכות נידה מוותר למעשה גם עליו".
אני שואל על מקרה ספציפי: כשאיש ואישה לא יכולים לתת חיבוק זה לזו אחרי שהאישה עוברת הפלה, למשל, יש כאן סתירה עמוקה מאוד, חזיתית, בין הרגשות ואפילו הצרכים הטבעיים של בני הזוג לבין ההלכה היבשה.
"ראשית, יש פוסקים שמקילים גם במקרה כמו זה שאתה מתאר. שנית, צריך לדון בהקשרים, בנסיבות המסוימות, במשמעות של החיבוק בתוך ההקשרים האלה. זה שווה דיון. אם אני מתיישב לכתוב תשובה מסודרת על הנושא הזה, בוודאי שהתשובה שלי הרבה יותר מורכבת מאשר פשוט 'אסור'".
לא לוותר על הדיון ההלכתי
הרב ביגמן פוסק הלכות במשך שנים רבות, וכשאני שואל אותו על גבולות הפסיקה, הוא מדבר על "הלכה גמישה". "אני לא מסכים עם האמירה של ידידתי בלו גרינברג, שאם רק יהיה רצון מצד רבנים, תהיה גם דרך הלכתית. אני כן מזדהה עם הרב חיים דוד הלוי, שדיבר על גמישותה של ההלכה. הגמישות הזו היא לא אינסופית, אבל היא גדולה מכפי שאנחנו משערים.
"הרעיון שלהלכה יש גמישות הוא רעיון מאוד לא אופנתי מבחינה חינוכית: המצע החינוכי המקובל בישראל הוא שההלכה היא שחור ולבן, אסור או מותר, והיא בדרך כלל הולכת לחומרה. אבל כל מי שמעיין בהלכה רואה מיד את הגמישות שלה. אגב, זו הסיבה שאני מעדיף את הז'אנר של השו"ת. בניגוד לקודקסים ההלכתיים, ספרי השו"ת מאפשרים את הדינמיות ההלכתית, שהיא קריטית דווקא במקרים של הלכות נידה.
"בתחום כמו עקרות הלכתית, תפיסת ההלכה כשחור ולבן עושה שַמות. יכולה אישה לדבר איתי בטלפון ולומר שהיא חושבת שהיא אסורה על בעלה כי היא רואה כתמים, וכך גם פסק לה הרב המקומי, ואז אני שואל: 'אמרת לרב המקומי שאת מפספסת את זמן הביוץ?', והיא אומרת: 'לא, למה זה רלוונטי?'. זה מטריף את דעתי. כל מי שלמד הלכות נידה יודע שיש מחלוקות שונות בדיני כתמים, וכל פוסק יודע שמציאות שבה אישה מחמיצה את הביוץ, ולמעשה לא תוכל להיכנס להיריון, היא חלק ממערכת השיקולים של הפוסק. אבל בגלל התפיסה הבינארית הזו של ההלכה, והמחשבה שלכל שאלה הלכתית יש תשובה אחת, מגיעים לחומרות שאין בהן צורך.
"כבר הרמב"ן לימד אותנו שההלכה איננה 'תכונה', כלומר, גיאומטריה או מתמטיקה. זה לא שמכניסים את הנתונים ההלכתיים למחשב ומקבלים תשובה. יש שיקולים. ברור שמצוות פרו ורבו היא שיקול הלכתי. ודאי שהצער של בני הזוג הוא שיקול הלכתי. פסיקה טובה היא פסיקה שקשובה למציאות, ומכירה היטב את המרחב של הפוסקים. בתוך ההקשר הזה צריך לנוע.
"אני חושב שאסור לוותר על הדיון ההלכתי המורכב גם מול פתרונות רפואיים וטכנולוגיים. אחת התשובות בספר עוסקת בבדיקת זרע של הבעל, שלפעמים עדיפה על פני טיפולים פולשניים וחודרניים בגוף האישה. פוסקים אחרים, שאני מאוד מכבד אך חולק על עמדתם, הולכים מיד אל הפתרון הרפואי הטכנולוגי כדי להימנע מהוצאת זרע לבטלה, גם אם הפתרון הרפואי הוא פולשני וחודרני יותר. זו מציאות שבה במקום לפסוק הלכה מחפשים את הפתרון במדע, וכך אף פעם אין סיבה להקל או לקיים דיון הלכתי. אבל הטכנולוגיה לא פוטרת אותנו מלדון. פתרונות טכנולוגיים לא יכולים להיות המענה האוטומטי לכל שאלה הלכתית. אני אפילו מעז לומר שיש כאן סוג של אפיקורסות, כי משתמע מכך שאין עניין להסתכל בהלכה עצמה".
משמעת, לא עקדה
אני רוצה לחזור רגע לפסיקה עצמה. כשאתה ניגש לעסוק בשאלה הלכתית, האם יש לך מגמה מראש להקל או להחמיר? יש מפתח מסוים שאיתו אתה ניגש לסוגיה?
"זו שאלה טובה. מורי ורבי הרב אריה לייב בקשט אמר פעם שהתשובה הנכונה לכל שאלה הלכתית היא מותר, אלא אם כן הוכחנו שאסור. אני לא בטוח שיש לי מפתח שאיתו אני ניגש לשאלות, אבל במבט לאחור על פסיקות שנתתי, אני רואה שיש לי נטייה להקל. זה קשור כמובן לכך שלא מעט שאלות נובעות מתוך צרה אנושית מאוד גדולה שעומדת מולי, והמוטיבציה היא לפתור אותה.
"אבל עוד קודם לכן, יש כמה דברים שהם תולדה של חינוך ונמצאים בתודעה שלי כשאני ניגש לפסוק הלכה. החינוך הראשוני שלי הוא בעולם של בריסק בארה"ב, אצל הרב אהרן סולובייצ'יק. כשהיית שואל את ר' אהרון שאלה, הוא היה פורס את שיטות הראשונים ומצביע על אפשרויות שונות. התפיסה בעולם הבריסקאי היא שיש אופציות, והאופציות יוצרות חומרות, אך גם קולות מפתיעות.
"דבר נוסף שהשפיע עליי הוא שימוש תלמידי חכמים כאן בצפון, אצל הרב עקיבא הכרמי או הרב דוד שלמה זולדן מחיפה ורבנים נוספים. אצל כולם ראיתי את המגמה הזו, לפרוס את הדעות. אגב, הרבה פעמים אני שומע את הטענה שאין מספיק דיינים של הציונות הדתית, ואני אומר שהשאלה היא לא בהכרח מה צבע הכיפה שעל ראשו של הדיין. מה שחשוב הוא לזכור שיש אופציות בהלכה, וצריך לנצל אותן לטובת הבריות. ממילא, אם אני חוזר לשאלה שלך, זה מוביל הרבה פעמים לקולא, כי תמיד יש משהו שעומד על הפרק – זוגיות, ילדים, שמחת יום טוב. לא מדובר בעקרונות מטא־הלכתיים, אלא בחלק מההלכה".
ויש מקומות שבהם אתה, כפוסק, מרים ידיים? מקרים שבהם אתה מגיע לדרך ללא מוצא?
"כן. יכול להיות מקרה של מסורבת גט או של עקרות הלכתית שאני לא מצליח לפתור, אחרי שכלו כל הקיצין. ויש מקרים שעד היום לא מצאתי להם פתרון, והם מכבידים עליי. יש כאן אחריות כפולה – אחריות כלפי השואל, ואחריות כלפי התורה וההלכה. זו אחריות כבדה, ויש בה גם סתירה פנימית. באופן עמוק, התחושה שלי היא שאם ההלכה לא תמצא פתרון נאות למציאות האנושית שלפנינו, היא תאבד מעוצמתה. כלומר, אם התורה שלנו תאסור כל דבר, היא תפסיק להיות תורת חיים. ולכן, המקרים שלא הצלחתי לפתור מכבידים עליי גם אל מול השואל, אבל גם אל מול האופן שבו התורה נתפסת.
"יש צד שאומר: 'מה לעשות, זו ההלכה', ויש צד אחר שאומר: 'אבל זו אחריות שלך'. פוסק אמריקני אחד אמר לי פעם שהוא מרגיש אשמה על כל בעיה שהוא לא הצליח לפתור, ואחד מחבריי השיב לו: 'אני לא מבין אותך – זה לא אתה, זו ההלכה'. אלה שני קטבים, ואני נע ביניהם. הפתרון הוא לומר: 'מה לעשות, זו ההלכה', אבל רק אחרי שמתפתלים ארבע פעמים ומנסים בכל זאת למצוא פתרון, ואז, אחרי שלא מצליחים, מרימים ידיים בצער רב.
"הרבה פעמים אני מרגיש שהמשפט הזה, 'מה לעשות, זו ההלכה', נאמר כלאחר יד, באופן פשוט מדי, בשעה שהוא צריך להיאמר מתוך צער אמיתי על כך שלא הצלחנו לפתור מצוקה של אדם. ועם זאת, כאמור, לא כל דבר אפשר לפתור. באופן קיומי, אני חושב שאין משמעות להלכה שמתירה הכול, ואין משמעות להלכה שלא מחייבת. אם בכל פעם שיש לפניך מצוות צדקה אני אמצא ארבעה היתרים שיפטרו אותך ממנה, לא יהיה טעם במצוות צדקה. יש משהו חיוני בהלכה שבה אתה מושבע ועומד מהר סיני".
עקֵדה?
"אני לא אוהב את המושג 'עקדה'. מטריף לי את הדעת שהרב סולובייצ'יק כתב במאמר אחד שלו על עקדה, וזה מיד הפך לדגל בציבור הדתי. בחינוך הליטאי שלי, איש לא דיבר על עקדה. דיברו על משמעת. חשוב שתהיה משמעת הלכתית, ולא שכל אחד יעשה מה שמתחשק לו. אבל כשיש מקרים הלכתיים שאני לא יכול מצליח לפתור, אני מתייחס לזה בצער, זה לא דגל שאני מנופף בו. הדגל שאני כן מניף הוא דגל ההלכה והמחויבות, והפלונטר הוא שכשאני לא מוצא פתרון, המרקם של המחויבות עלול להיהרס.
"נניח שיש בני זוג שהנישואים שלהם מתו, אבל האישה עוד לא קיבלה גט. אם נגיד שברגע שהנישואים מתו אפשר אוטומטית להיפרד, נגזור כליה על מוסד הנישואין. אבל גם מצב שבו הנישואין מתו ועוד לא הצלחנו להביא אותם לידי סיום פורמלי הוא מצב בעייתי. זה לא טוב שיש מרחק בין הפורמלי לבין הריאלי, ולא יכול להיות שההלכה תדבר בשפה שאין לה קשר למציאות. הכיוון המנותק, הבריסקאי הקיצוני, עלול להגיע למחוזות בעייתיים. צריך שיהיה שיח בין המציאות לבין ההלכה".
אל הרבנות במקרה
כבר כמה עשרות שנים שהרב דוד ביגמן הוא אחת הדמויות הרבניות הבולטות ביותר בציבור הדתי הליברלי בישראל ובאורתודוקסיה המודרנית בארה"ב, אך למרות המרחבים הסוציולוגיים שבהם הוא פועל הוא עצמו מסתייג מרטוריקה מהפכנית, רדיקלית, ומתעקש שהוא "קלאסיקן". תלמידיו בישיבת מעלה גלבוע מגיעים ברובם מהאזורים המתונים יותר של החברה הדתית־לאומית, ואילו הוא גדל על ברכיהם של רבנים ליטאים, שאת העקרונות שהטמיעו בו הוא מצטט עד היום בגאווה.
קשה להכניס אותו לתבניות אידיאולוגיות או מגזריות: החום האנושי שהוא מקרין, הרגישות וחוש ההומור שלו חוצים מגזרים ומחנות, וזאת לצד סקרנות עצומה לתחומים רבים. לצד עיסוקיו המרכזיים בגמרא ובהלכה, הוא מלמד תנ"ך, ופיתח יחד עם הרב אביה הכהן ועם ד"ר חזי כהן את "גישת התמורות", שמציעה התמודדות מקורית עם ביקורת המקרא. את השיחות איתו הוא מתבל באזכורים של מוסיקה קלאסית וספרות, אך גם באנקדוטות מעולם החקלאות.
הוא נולד ב־1953, גדל בדטרויט שבמישיגן ולמד בישיבת סקוקי אצל הרב אהרון סולובייצ'יק ובהמשך אצל הרב אריה לייב בקשט. בגיל 23 עלה ארצה, למד בכרם ביבנה, עשה תקופה קצרה במרכז הרב, ומשם עבר ללמוד אצל הרב ישראל גוסטמן. אחרי שנים ארוכות של לימוד, חש בעקבות קריאה בספר של הרמן הסה השתוקקות לעולם המעשה, והלך להיות חקלאי בקיבוץ מעלה גלבוע.
בהמשך עבר לירושלים עם אשתו, אריאלה, התגורר במאה שערים והתקרב לרב יוסף שלום אלישיב. בהמשך חזר למעלה גלבוע, והחל לעבוד במִדְגֶה. בשלב מסוים, הוא מתאר, העבודה החקלאית שעממה אותו, והוא חיפש את דרכו בחזרה ללימוד. ב־1982 הפך לרב הקיבוץ מעלה גלבוע, וב־1986, כשישיבת עין צורים חיפשה ראש ישיבה, פנו אליו. הוא עמד בראשות הישיבה בעין צורים עד 1993, אז הוקמה ישיבת מעלה גלבוע, ומאז הוא עומד בראשה לצד הרב שמואל ריינר והרב יהודה גלעד.
אל הרבנות הגיע במקרה. "בעיקר בגלל הלכות נידה", הוא אומר. "חשבתי שלא ייתכן שלאישה תהיה בעיה והיא תצטרך לחכות לתשובה עד שהדברים יגיעו לרב. צריך לתת תשובה במקום. במשך תקופה מסוימת הייתי מעביר הלאה שאלות הלכתיות, ולאט לאט התחלתי גם לפסוק, עד שהקיבוץ הציע לי לצאת להשתלמות פסיקה. אהבתי מאוד ללמוד את הטור ואת הבית יוסף, את הסוגיות ואת הראשונים, ולפעמים גם שולחן ערוך ונושאי כלים. לא חשבתי שזה יהיה תחום מרכזי בחיי.
"נהניתי יותר ללמוד מאשר לפסוק. הציבור ביקש ממני, ואכפת לי מהחברים, אבל לא חלמתי שאעסוק בעגונות או בעקרות הלכתית. חשבתי שאעסוק, באופן משני, בהלכות נידה, משום שאהבתי הראשונה היא גמרא. היום הפסיקה יותר טבעית לי ואני אוהב את העיסוק הזה מאוד, אבל אהבתי הראשונה הייתה ונשארה הגמרא. סגנון השיח בתלמוד יוצר את התחושה שלא כלו כל הקיצין, שיש עוד מה לעשות. תחשוב אפילו על העיצוב של הגמרא לעומת העיצוב של ספרי ההלכה – ספרי ההלכה הם סעיף אחרי סעיף אחרי סעיף, בעוד שהגמרא יוצרת מרחבים פתוחים. הפתיחות הזו משפיעה גם על רוח הפסיקה".
כבר 34 שנים שאתה ראש ישיבה, והתלמידים שלך מגיעים ממקום מאוד אחר מזה שאתה הגעת ממנו. אתה מרגיש שהישיבה מצליחה להביא אותם למקום חדש, שונה מזה שהם באו ממנו? "אני חושב שהישיבה עושה המון, אבל הרבה פעמים יש גירסא דינקותא שהיא חזקה יותר ממה שהישיבה יכולה לתת. לא מזמן פגשתי את אחד הבוגרים שלנו, והייתי קצת המום מסגנון חייו, ואז הוא אמר: 'כן, בגלל שההלכה היא כך וכך'. אמרתי לו: 'זה לא מה שלמדת אצלנו בישיבה', והוא אמר: 'אבל בישיבה הייתי שנה וחצי, ולפני כן הייתי ארבע שנים בישיבה תיכונית חרד"לית'. כלומר, למרות ששחררנו אותו והראינו לו שהוא יכול להיות דתי בלי הקול הזה שמפריע לו, יש לפעמים עקרונות שהוטמעו קודם לכן, והם חזקים יותר. אין כאן רק שאלה של כמה זמן אתה לומד בישיבה – יש דברים שמוטמעים עמוק, וקשה לישיבה לשנות את זה.
"כך גם אצלי. אני תמיד אומר שאני לא יכול לחשוב מחשבה גזענית, כי אמנם גדלתי עם רגל אחת בעולם של בני עקיבא ורגל אחת בעולם הליטאי, אבל הרגל השלישית שלי הייתה נטועה בעולם האמריקני של זכויות האזרח, של מרטין לותר קינג, ולכן אני לא יכול אפילו להבין את הגזענות, זה כל כך מוטמע אצלי".
בשיחה לפני שנים אמרת לי שיש תלמידים שעבורם ישיבת מעלה גלבוע היא הצ'אנס האחרון שהם נותנים לעולם הדתי.
"כן, גם זה קיים, ולפעמים באופן מפורש. אל מול האמירה הזו, אנחנו מנסים לתת עושר ועוצמה כנגד משהו שהיה יחסית רדוד ושטחי. אני לא חושב חס ושלום שהר"מים בישיבות התיכוניות רדודים ושטחיים, אבל יש גבול למה שהם מצליחים לעשות במסגרת של ישיבה תיכונית".
דייט עם התורה
"דבר נוסף שצריך לשים אותו על השולחן בהקשר של חזרה בשאלה, והוא נוגע גם לציבור שמגיע לישיבה שלנו אבל גם לשאר חלקי הציונות הדתית ולציבור החילוני בכלל, הוא התפיסה שהאמת הראשונית היא האמת של המפעל הציוני. נוצר מצב בחברה הדתית־לאומית שבו הזהות הראשונית היא ישראלית, ולאו דווקא יהודית. בעיניי, זו טרגדיה. הציונות הדתית הייתה אמורה להוסיף לתנועה הציונית את המומנט הרליגיוזי, את החיבור למסורת ישראל סבא, ומה קרה בפועל? אני זוכר שפעם אבא שלי הגיע לבקר באחד הקיבוצים הדתיים, ובסוף הוא אמר לי: 'דוד, זה קיבוץ דתי? זה בית אלפא עם כיפה'.
"הדתיות הופכת לסרח עודף, וכך אפשר להוריד את הכיפה ולחזור בשאלה, העיקר שבסוף נשארים ימנים, כי מה שחשוב הוא האתוס הציוני והלאומי. אני חושב, קצת כמו המפד"ל של פעם, שהתפקיד ההיסטורי שלנו הוא לא לראות בכיפה סרח עודף, אלא לתת את המומנט היהודי למדינה. כן, הגזמנו באימוץ האתוס הלאומי, ואנחנו צריכים להחזיר את המורכבות של הזהות, לאזן מחדש את המומנטים השונים בתוך הזהות שלנו".
ואולי הניסיון הזה נדון לכישלון? אולי התופעה שאתה מתאר מוכיחה שאי אפשר להחזיק את הזהות המורכבת הזו, וצריך לבחור בין עולם תורני מלא, עוצמתי, שלם, לבין האתוס הלאומי?
"אני חושב שאנחנו עדיין לא שם, בין היתר משום שהבעיה שאני מדבר עליה קשורה גם לחינוך הדתי. אני חושב שהחינוך הדתי גרוע, ירוד, מכל מיני בחינות, לא רק מבחינה תורנית. בחור מגיע לישיבה אחרי התיכון ופוגש דברים שאת חלקם הוא היה צריך לפגוש כבר מזמן. איך ייתכן שילד דתי בכיתה ו' לא יכול ללמוד בבא מציעא? למה כל הזמן מנסים להקל ולהוריד את הרמה, וללמד רק סוגיות ממסכת ברכות? עבור נער צעיר, סוגיה כמו 'שניים אוחזין בטלית' הרבה יותר מעניינת ומאתגרת מאשר מסכת ברכות.
"מעבר לכך, החינוך הדתי נמצא בבעיה משום שהמטרה שלו היא לשכנע אנשים להיות דתיים. אם הכלה היא כל כך מכוערת כך שכל הזמן צריך לאפר אותה, זה לא ילך. אני חושב שהכלה מאוד יפה, וצריך לתת לתלמידים לפגוש אותה. לכן אני לא מתייאש, וסבור שיש מה לתקן בחינוך הדתי לפני שנגיע למסקנה שאי אפשר להחזיק בזהות ציונית־דתית. צריך לשפר את החינוך החדגוני והאידיאולוגי כל כך, שנכשל ביצירת מפגש בלתי־אמצעי עם התורה. אני תמיד אומר לתלמידים: תחליטו מה שאתם רוצים, אבל קודם תצאו לדייט עם התורה. אם לא תצאו לדייט איך תדעו? צריך להיפגש באמת".
דיברנו קודם על מקרים הלכתיים שלא הצלחת לפתור, ואמרת שאתה מרגיש שהם מכבידים עליך. אילו סוגיות כלליות בהלכה עוד לא נפתרו בצורה מספקת? אילו אתגרים הלכתיים עומדים על הפרק, לדעתך?
"בעיית מסורבות הגט עוד לא נפתרה בצורה מספקת, וכך גם ההתמודדות עם הלהט"בים. גם הנושא של זהות חילונית לא טופל כמו שצריך. העולם הדתי לא הצליח עד כה לנסח ביקורת נאותה על החברה החילונית. אתה לא יכול להגיד לילד שלך שזה בסדר לחלל שבת, כי אז אתה מציב את חילול השבת כאופציה לגיטימית. מצד שני, קשה לנו להגדיר חילונים היום כמומרים.
"זה לא כל כך פשוט, הזהות החילונית החדשה הזו, ואני חי באמביוולנטיות מולה, כמו גם מול הציונות. אני מאוד ציוני ומזדהה עם הציונות, עם המרד, עם הצורך לקחת את גורלנו בידינו. שאלו אותי פעם באיזה דור הייתי רוצה לחיות, ואמרתי: 'בעלייה השנייה', עם א"ד גורדון, אבל גם עם ברנר והציניות שלו. אבל כאדם דתי, העמדה שלי מול הציונות היא אמביוולנטית. יש לי זהות ציונית, אך היא אחת מני כמה זהויות. אני תמיד משרטט לתלמידיי את מדרג הזהויות כמעגלים קונצנטריים עולים. המעגל הראשון הוא זהות אנושית, כללית מאוד, אחריה זהות יהודית של כלל ישראל, ואחריה זהות ישראלית, שכוללת לא רק יהודים אלא גם את אזרחי ישראל הערבים. הזהות הגבוהה ביותר היא זהות של בן תורה".
רגיל להיות שונה
כשאתה מתאר את הביוגרפיה שלך, בולטת העובדה שלא עברת בתחנות הקלאסיות של רב ציוני־דתי בישראל. אתה חש לפעמים חריגות או זרות על רקע התפיסות שלך, או המקומות שבהם גדלת?
"לפעמים. תמיד הרגשתי בדידות, אבל גם חונכתי על בדידות. למדתי בבית ספר כללי שבו רוב הילדים לא באו מבתים דתיים, ולא יכולתי לאכול אפילו אצל חברים מהכיתה. אחר כך, בישיבה, רוב הבחורים היו חרדים, ופעמיים בשנה הייתה שיחת מוסר נגד התלמידים, בלשון רבים, שפעילים בבני עקיבא, כשאני היחיד בישיבה שזה רלוונטי לו. לכן הזרות והבדידות הן חלק ממני. בשנים האחרונות המצב קצת שונה. זה קשור לגיל, וגם לכך שיש כבר לא מעט רבנים שמשמיעים תפיסות דומות לשלי. לא מזמן דיברתי עם מתופף של להקת חתונות ידועה בציבור הדתי, והוא אמר לי: 'התחלנו כמשהו שונה, ובינתיים כולם נהיו כמונו, לא נוח לי עם המקום הזה', והזדהיתי איתו. אני רגיל להיות שונה, אבל אני כבר לא כל כך שונה.
"יש עדיין דברים שרווחים בציבור הדתי ואני מרגיש זר כלפיהם. מרגיז אותי ששואלים בסקר: 'למה נשארת דתי?', והתשובות הן חברתיות: 'אהבתי את החברה הדתית', וכן הלאה. עצוב לי שזו התשובה. חונכתי להיות עצמאי, להיות מחובר לחברה אבל לא לקבל החלטות בגלל החברה. יש גם דברים שהם תולדה של החינוך שלי, ובגללם אני קצת חריג.
"לפני המון שנים הייתי הולך ללמוד בכולל בחיפה, וכשהייתי עומד כאן למטה בצומת ומחכה לטרמפים, לפעמים במשך שעות, הייתי משוחח עם כל הפועלים מהכפרים בסביבה. פעם בא אחד מהם, ריאד, לבקר במעלה גלבוע עם אשתו, אחרי הרבה זמן שלא התראינו. רצתי לקראתו להגיד שלום ולקבל את פניו, וממול, ליד מגרש המשחקים, ישבו כמה הורים. אחר כך ניגשה אליי אחת מהם ואמרה: 'מה זה צריך להיות?'. אמרתי: 'מה זאת אומרת? בא לכאן אדם שאני מכיר, אני מקבל את פניו'. היא אמרה: 'בכזו שמחה?'. היה לי ברור שזה בגלל שהוא ערבי, אז הפטרתי: 'רבי ישמעאל אומר, הווי מקבל את כל האדם בשמחה', והלכתי משם. לא הפכתי את זה לעניין גדול, וצריך לדעת מה לומר ומתי לומר, אבל פתאום הרגשתי זרות".
את הזרות הזו הרגיש הרב ביגמן ביתר שאת בשנה החולפת, לנוכח התהפוכות בפוליטיקה הדתית־לאומית. כאיש מימד לשעבר ודמות בולטת בשמאל הדתי, הרב ביגמן לא רווה נחת מכמה מהמהלכים הפוליטיים בציונות הדתית. את שקיעתו האיטית – ויש שיטענו: היעלמותו – של השמאל הדתי הוא מייחס להצטמקותו של השמאל הישראלי בכלל.
"הערכים ההומניים הם עדיין חלק מערכי היסוד של הציבור הדתי, גם אם הם קצת בנסיגה", הוא אומר. "הערכים האלה היו מרכזיים גם בגוש אמונים, ובשיחות שהיו לי עם חנן פורת שמעתי יסוד אוניברסלי מאוד חזק. הבעיה היא שהמציאות תקועה, והריאליה יוצרת מצב שבו כרגע אין מוצא נאות לערכים האוניברסליים האלה. אבל המציאות תקועה לא רק בגלל הצד השני. גם אנחנו שותפים לתקיעות הזו, למצב שבו אין פרטנר. גם אנחנו וגם הפלשתינים נושאים באחריות למצב.
"לפני המון שנים, בכנס של מימד, אמרתי דבר שהסתבר בדיעבד כתמים וטיפשי. זו הייתה התקופה של הסכמי אוסלו, ואני קמתי ואמרתי: הנה, אנחנו כבר בדרך לפתרון, ולמימד יש עוד ערכים שחברינו מיהודה ושומרון יכולים להזדהות איתם. עכשיו, כשהמצב המדיני הולך למקום חיובי, אולי הגיע הזמן להוריד את הדגל המדיני ולהרים את הדגלים האחרים שלנו? היה הנהון בקהל, ואז הרב יהודה עמיטל קם ואמר: 'אני הקמתי את מימד, הקמתי אותה בעיקר בגלל הדגל המדיני, ואסור לנו להוריד את הדגל הזה'. וכך, בדמוקרטיה של מימד, נסתם הגולל על הדיון. בסופו של דבר הבנתי את הרב עמיטל, משום שהוא חשב שאם נוריד את הדגל המדיני, ההשלכות כלפי עם ישראל ותורת ישראל יהיו הרות אסון. היום קל וחומר שאי אפשר להוריד את הדגל הזה".
מתקשה מול השיח בימין
מה חשבת, למשל, על האופן שבו הפוליטיקאים הדתיים חיבקו בשלב מסוים את "עוצמה יהודית"?
"זה מאוד הרגיז אותי. כשהייתי צעיר והייתי מסתובב עם בחורי ישיבה ליטאים וחסידים, היה לי מתח מול העולם המפד"לניקי שהייתי חלק ממנו. הרגשתי שהבחורים החרדים הם כביכול תורניים יותר, אותנטיים יותר, בעוד אנחנו פשרנים, מזרוחניקים. היום, ממרחק השנים, אני מלא אהדה כלפי מנהיגים כמו הרב מימון או יוסף בורג. אני מתגעגע לחכמת החיים שלהם, למתינות שלהם. משה חיים שפירא, מנהיג המפד"ל, רצה להפיל את הממשלה בגלל קיביה. היחיד בממשלה שעמד מול פעולת קיביה היה בן תורה. כך צריך להיות, זה קול של בן תורה אמיתי.
"אני יכול להבין את הימין הקוקניקי, את חנן פורת. אבל השפה של הימין הפכה בשנים האחרונות לשפה מאוד כוחנית, ואת זה אני כבר לא יכול להבין. כל השיח הוא פוליטי לחלוטין, הדיבור הוא מאוד חזק ומאצ'ואיסטי, מפא"יניקי במובן הכוחני של המילה. זה האתוס עכשיו, ומאוד קשה לי איתו. מאוד. קשה לי גם עם השיח שחושב שיש כאן אליטה שרוצה להרוס לנו, ושאי אפשר לדון בשום דבר בצורה עניינית. אני מוטרד גם מהחינוך לדמוקרטיה, שמפרש את הדמוקרטיה רק כשלטון הרוב, ומזניח את הפרדת הרשויות ואת זכויות המיעוטים".
ומה נותן לך תקווה?
"נורא פשוט: ללמוד תורה. כשאתה נכנס לבית המדרש ולומד תורה, אתה רואה עולם מורכב, שבעים פנים לתורה. שאלו אותי פעם איך התורה מסתדרת עם ריבוי הדעות בעולם העכשווי. אמרתי: השאלה צריכה להיות הפוכה – איך ריבוי הדעות התורני יכול להסתדר עם העולם הדוגמטי של היום? לא מעט מסגרות מחנכות לדתיות דוגמטית, אבל כשאתה פותח את הספרים אתה מיד רואה מרחבים עצומים. לימוד תורה גם מפתח חשיבה ביקורתית, כי בלי קושייה אין לימוד תורה. אני מפחד מבתי מדרש שאיבדו את האתוס של הוויכוח, של השיח, שגדלתי עליו. אז אני לומד ומלמד בישיבה, כי אחרת אשתגע מצער, ואתמודד כל היום רק עם הקשיים ועם השאלות ההלכתיות הכבדות. אם לא יהיה לי שיעור ללמד, אם לא אראה את הברק בעיניים של התלמידים שנהנים מהחידוש או את הלהט שלהם כשהם חולקים עליי, אצא מדעתי".
