על הדרך העולה מעיר צפת עד הכפר מירון בגליל – בהלה ומהומה. צהלת סוסים, נחרת פרדים, נעירת חמורים, קולות של נוסעים ונוסעות, פטפוטי ילדים וזקנים – רעש, המולה ושאון! הכל הולך, רוכב, נוסע ונוהר אל מחוז חפץ אחד… בני אדם לאן?… למירון! אל הצדיק, אל ההדלקה! זוהי התשובה האחת שתשמע מפי כל הנוסעים. וכל הדרך מלאה המולת שמחה, תנועת חיים. עוד לפני הצהרים עברה פה עדת חוגגים: המון יהודים ספרדים בידיהם דגלים וחופה, ותחת החופה – ספר תורה, עתיק הוא ספר התורה הזה לימים, ומעולף המון אגדות וסיפורים, ואותו מובילים מדי שנה בשנה ביום הזה, ביום ל"ג בעומר, אל קבר הצדיק ר' שמעון…
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– איסור על מילת נשים בסודן לא צפוי לשנות מדיניות ישראלית
– חסד של אמת: קדיש בחברון לנפטרי הקורונה בתפוצות
– ההמלצות החמות למבוגרים שנשארים בבית
ומכל מעגל ומעגל של מחוללים, מתוך מחנה ומחנה של מרקדים נשמעת שירה אחרת, יוצא פזמון מיוחד. שם בפינה מעגל גדול של מחוללים… בהם זקנים מטיפוס יהודי ספרד, גם יהודים בוכרים, ליטאים, פולנים, פרסיים, גרוזיים, כולם סובבים במעגל שלובי יד, והקרקע נבקעת לרגליהם הרוקדות. כל אוזן מתחרשת לקול המילים המתפרצות מפי כולם יחד בניגון צוהל ומעורר לב: בר יוחאי, בר יוחאי נמשחת אשריך…
במלים אלו מתאר יהושע גולדפרב, חובב ציון מובהק, את ההילולא של רבי שמעון בשנת תרס"ד, 1904. בדורנו לא נשתנתה המנגינה – אותה עלייה אל ההר אל רבי שמעון בר יוחאי, אותו קהל עם, אותם גוני קהילות, אותה שירה ושמחה. עוד בילדותי בתחילת שנות השבעים נהג אבי מיום עלותו ארצה ממרוקו לעלות אל קברו של רבי שמעון. כל ימי ילדותי ונעוריי מקומי לא נפקד מאוהל המשפחה אשר נפרש למרגלותיו של הצדיק רבי שמעון, וכתיאורו של גולדפרב כך חוויתי את העלייה לציון בל"ג בעומר.
העלייה למירון נשתמרה בהרבה כתובים וזיכרונות של העולים, ועליה כתב ש"י עגנון: "מי שלא ראה את שמחת ל"ג בעומר על קברו של רבי שמעון בן יוחאי לא ראה שמחה מימיו". אך עם השנים נשתרשו בעלייה זו אל רבי שמעון תקלות ומכשלות. רבנים נדרשו להגיב למה שהתרחש בהילולא זו ובשאר הילולות המוניות על קברי צדיקים אחרים.
מקום להתקבלות התפילות
קולמוסים רבים נשתברו בסוגיית ההשתטחות על קברי צדיקים, יש הדורשים אותה לשבח ויש הדורשים לגנאי. העלייה וההשתטחות על קברי צדיקים נחשבות אצל חלק מן האוכלוסייה כדרישה אל המתים וכאמונות טפלות. ישעיהו ליבוביץ' לא חסך שבטו מפולחן הקברים. איש אחד אף הרהיב עוז באחת מן העצרות ובטון של זלזול קרא לציבור הספרדי "מנשקי מזוזה, לובשי קמעות ומשתטחי קברים". בפרסום מסקנות ועדת ביטון, אחת מן ההמלצות הייתה ביקורי תלמידים בקברי צדיקים, ומאותה שעה הייתה המדינה כמרקחה. פחות מעשרים וארבע שעות לאחר הפרסום הבהיר העומד בראשה כי לא המליץ שתלמידים יבקרו בקברי צדיקים: "זו טעות, בגרסה המעודכנת של הדו"ח זה לא יופיע. צריך לייצר שיח ברמה גבוהה".
בטרם נעמיק במנהגים שהשתרשו בעקבות ההשתטחות על קברי צדיקים, נעיין בדרך הקצרה לסוגיה זו. הראשון שמצאנו עולה להשתטח על קברי צדיקים הוא כלב בן יפונה בדרכו לרגל את ארץ ישראל:
ויעלו בנגב ויבא עד חברון – ויבאו מבעי ליה (= למה ויבא בלשון יחיד)? אמר רבא: מלמד שפירש כלב מעצת מרגלים, והלך ונשתטח על קברי אבות. אמר להן: אבותי, בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים (בבלי סוטה לד, ב).
בעל העיון יעקב מציין שתפילתו נשמעה וכלב אכן ניצל מעצת המרגלים. זאת בזכות "עקב הייתה רוח אחרת עמו" – רוחם של אבותיו המתים ממש הייתה עמו שניצל מעצת המרגלים. ניתן ללמוד מדבריו שעל ידי השתטחות על קברות צדיקים אדם מתמלא מרוחם של שוכני עפר.
רבינו ניסים כותב בדרשות הר"ן:
באמצעות הנביאים והחסידים יושפע השפע לכל בני דורם, וגם אחרי מותם מקומות קבריהם ראויים להימצא השפע שם, כי עצותיהם אשר כבר היו כלים לחול עליהם השפע האלוהי עדיין נשאר בהם המעלה והכבוד, ומפני זה אמרו חז"ל שראוי להשתטח על קברי צדיקים ולהתפלל שם כי התפילה במקום ההוא רצויה יותר (הדרוש השמיני).
מדברי הרמב"ם משמע שאין להשתטח על קברי צדיקים:
ומציינין את כל בית הקברות, ובונין נפש על הקבר. והצדיקים אין בונים להם נפש על קברותיהם, שדבריהם הם זכרונם. ולא יפנה אדם לבקר הקברות (הלכות אבל ד, ד).
בעל הכסף משנה מבין את דברי הרמב"ם כמשמעותם הפשוטה: אין שום עניין לבקר את קברי הצדיקים, משום שהצדיקים נזכרים על ידי דבריהם גם לאחר מיתתם. הרדב"ז, לעומתו, מפרש את דברי הרמב"ם בדרך אחרת, ולפיו משמעות "לבקר הקברות" היא לפתוח את הקבר לפקוד את המת, ויש בכך משום דרכי האמורי, אבל אין חשש בפקידת הקברות מבחוץ.
להלכה נפסק בשולחן ערוך שבערב ראש השנה נוהגים "לילך על הקברות ולהרבות שם בתחינות" (אורח חיים תקפא, ד), והעיר על כך המשנה ברורה:
דבית הקברות הוא מקום מנוחת הצדיקים והתפלה נתקבלה שם יותר… יבקש מהש"י שיתן עליו רחמים בזכות הצדיקים שוכני עפר (שם, ס"ק ז).
מדברי השולחן ערוך נראה שמשמעות הביקור בבית הקברות היא להזכיר את יום המיתה ולעורר לתשובה ורחמי שמים, ואילו לדעת המשנה ברורה נראה שהטעם הוא משום שמקום מנוחת הצדיקים הוא מקום קדוש וטהור, ועל כן יכולה התפילה להתקבל שם יותר (ראו את שני הטעמים בבבלי תענית טז ע"א). מדברי הרמב"ם "והצדיקים אין בונים להם נפש על קברותיהם, שדבריהם הם זכרונם", יוצא שהעולה לקברו של צדיק ולומד מתורתו מעל קברו יוצר קשר כפול בין הצדיק למשתטח. בכל מקרה, לדעת כולם יש להקפיד להפנות את התפילה רק לה' ולא לצדיקים, כפי שסיכם את הדברים הרב חיים דוד הלוי:
ראוי והגון לכל אדם להשתדל לעלות למקומות הקדושים להשתטח על קברות הצדיקים ולשאת שם רינה ותפילה… ההולך להשתטח על קברות צדיקים אל יפנה בתפילה ובקשה אל המתים, אלא יתפלל לה' שיעשה חסד בזכות המתים ואף אם רואה בסדורים תפילות שיש בהם פניה אל המתים אל יאמרם (מקור חיים רצה, א־ב).
תפילה שאין דומה לה
הגורמים להשתרשות מנהג ההשתטחות על קברי צדיקים קשורים ככל הנראה להתפשטות הקבלה בצפת במאה ה־16, להתפתחות החסידות ולעלייה מצפון אפריקה והמזרח בדורות האחרונים. כיום מתקיימות הילולות גדולות לאורך השנה על קברי צדיקים, כמו זו על קבר רבי מאיר בעל הנס בטבריה, קברו של הבבא סאלי בנתיבות, אדמו"רי חסידויות שונות ואף קברי צדיקים בחו"ל, שהגדול בכולם הוא קברו של ר' נחמן מברסלב.
הביקור בקברי צדיקים גורם לאנשים רבים תחושה של התרוממות רוח. היא פותחת את הלב אצל המשתטח ומצליחה לנגוע בנימים העדינים והפנימיים של נפשו. אדם שאינו רגיל בכך לא יבין זאת. התפילה השגרתית ביום יום מקבלת משמעות אחרת בעת המעמד מעל קבר הצדיק. זאת תפילה הבנויה על שיחה כנה וישירה עם ריבונו של עולם.
כילד, הצטרפתי אל אבי בעלייתו לקברי הצדיקים. הייתי מאזין לתפילתו, מין תפילה ייחודית שאין בכוחי לתארה. גם אמי שתיבדל לחיים ארוכים יכולה באמצע מעשיה היומיים לפתח שיחה ייחודית מול ריבונו של עולם, ולוואי והייתי מתקרב לעוצמת תפילתה. בטוחני שבכל בית ממשפחה שורשית ספרדית תוכלו לשמוע תפילה כזאת.
אך לא רק בקברי צדיקים תשמעו תפילה כזו. היום אנו מכירים תפילות כאלה מאותם תלמידיו של רבי נחמן היוצאים להתבודדות, ואל תהא קלה בעיניכם תפילה זו. כך כותב רבי נחמן בליקוטי מוהר"ן צז על מעלת השיחה בינו לבין קונו:
הַשִּׂיחָה שֶׁמְּדַבֵּר הָאָדָם עַצְמוֹ בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ הוּא דֶּרֶך חָדָשׁ וּתְפִלָּה חֲדָשָׁה שֶׁהָאָדָם אוֹמְרָהּ מִלִּבּוֹ מֵחָדָשׁ עַל כֵּן אֵין הַמְקַטְרְגִים מְצוּיִים כָּל כָּך לֶאֱרב.
אכן, יש משהו עמוק שמביא את כלל עם ישראל על גווניו, לבושיו ומנהגיו להתפלל על קברי צדיקים ולשפוך את לבו לפני אביו שבשמים. אך יש להבחין בין מעשה זה לבין התקלות והתופעות השליליות המתרחשות בהילולות המוניות. וכבר כתבו על כך לא מעט רבנים, שביקשו להרחיק את הציבור מן ההילולות המתרחשות ברוב המון.
הרב עובדיה יוסף כותב בתשובה להרחיק את האנשים מהילולות המוניות, מפאת אי הצניעות וערבוב הנשים והגברים:
ושב ואל תעשה עדיף ויבקרו אצל ציון קברות התנאים הקדושים בזמן אחר שאין כל כך מבקרים רבים. ויהי רצון שזכותם של רבותינו הקדושים רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בנו תעמוד לנו וכל ישראל (שו"ת יחוה דעת, סימן לה).
בעיות נלוות
הגדיל לעשות רבי יוסף משאש, שכתב עוד בהיותו במרוקו בשנת תרצ"ד (1934) על התופעות השליליות המתרחשות בעת ההילולות במרוקו. לאחר שהוא מסיק להלכה שאין שום מצווה כלל בהשתטחות על קברי צדיקים, הוא מציין את השתרשות המנהג, ודואב על הבעיות הנלוות לו:
בעוונתינו שרבו המנהג הביא בכנפיו מכשולות רבים ביומי דהילולא באסורים חמורים דאורייתא ודרבנן… ורובם ככולם נוסעים ובאים בשביל זה ביום השבת בפרהסיה… רק מסילת הברזל והעגלות נושאים יהודים עם משאיהם רצוא ושוב בשוקים וברחובות כל יום השבת ולילו עמו ובתי כנסיות ובתי קברות מלאים פה אל פה אנשים ונשים בערבוביא בישא…
ואי אפשר להוכיח בשער כי כל המון ישראל נשקעו בדברים אלו בהשתקעות גדולה ונוראה וחושבים את זה למצווה רבה שיש בכוחה לכפר על כל עוון וכל אשמה… וכל זה נמשך ונתגלגל מההילולות הגדולות שעושים בערי הקודש צפת וטבריא יובב"א… אף שאותם ההילולות נקיים מכל פשע וחטאה חמורה החמורים כבר צווחו עליהם קמאי ובתראי… ועל כל זה המנהג הולך ומתרחב מדי שנה בשנה ואין לנו על מי להישען רק על אבינו שבשמים, הוא יקבץ גלותיותנו תוככי ירושלים ונגילה ונשמחה בישועתו (מים חיים, אורח חיים מה).
בפעם האחרונה שעליתי עם אבי ז"ל למירון, בערב ל"ג בעומר לפני כעשרים שנה, והוא בן שמונים, גמרתי אומר להפסיק לעלות ביום זה אלא רק בימים שהנפש יכולה להכיל את ההתייחדות עם הצדיק. ובאותה השעה בה אני ואבי בדרך העולה אל הציון, ראיתי בעיניו את ההתרגשות כאילו פעם ראשונה הוא עולה, או כפי שמתארים רבני קשישאי הספרדים אשר אבותיהם ראו וסיפרו להם כיצד עלה אור החיים הקדוש אל ההר: "ירד מהחמור, והיה עולה על ידיו ורגליו, וכל הדרך היה בוכה וצועק: 'היכן אני השפל נכנס למקום להבת שלהבת קוב"ה ושכינתיה'".
עוד אני צופה באבי ומבלי שים לב וכהרף עין הגיע אחד האדמו"רים וקהל חסידיו כשהם בדרכם אל הציון, והם דוחפים כל איש ואישה מבלי התחשבות באנשים שמסביבם. וכך דחפו את אבי והיו כדורכים על אסקופה, ותהיתי על מעשיהם כתלמידיו של רבי עקיבא שלא נהגו כבוד זה בזה, ואיני יודע מהיכן למדו לעשות את המעשה הנלוז. אך בטוחני שר' שמעון היה נותן עיניו בם ודוחקם מעליו וצווח "רדו מן ההר".
