בימים אלו שבין יום העצמאות ליום ירושלים, חשבתי להביא בפניכם כמה רעיונות מההגות היהודית ביחס למשמעות הדתית של ההיסטוריה של עם ישראל.
שח לי פעם הרב יהודה עמיטל, שלאחר השואה איננו יכולים כבר לקבל את עמדתו התמימה והאופטימית של רבנו סעדיה גאון, ולפיה המצוות הדתיות השכליות בנויות על בסיס ההודאה: "כי השכל מחייב להקביל כל מיטיב" – כלומר להחזיר לקב"ה טובה תחת טובה "אם בהטבה ואם בהודאה". מהערה טרגית זאת יש ללמוד, לדעתי, שמוטיב מרכזי במחשבה היהודית – הרעיון שהעולם נברא להיטיב לאדם – הפך בלתי אפשרי.
אחד המוקדים שבמפעלו של ישעיהו לייבוביץ' היה הניסיון לנתק את היהדות מן ההיסטוריה. ההתרחשויות ההיסטוריות אינן רלוונטיות מבחינה דתית, טען – לא הטרגדיה של השואה ולא הגבורה שבהקמת מדינת ישראל. עמדתו של לייבוביץ' עומדת בניגוד להנחת היסוד היהודית הקלאסית שלפיה ההיסטוריה מבטאת ומגשימה תוכנית אלוהית. אך כפי שנראה, גם בין המאמינים בהיסטוריה כתוכנית אלוהית ישנן תפיסות השונות מהתיאולוגיה הקלאסית המפרשת את ההיסטוריה על בסיס עקרונות השכר והעונש.
שקר שבטל מעצמו
כראשונה מבין תפיסות אלו, רוצה אני להזכיר לכם את גישתו המיוחדת של ר' משה חיים לוצאטו, אותה הצגתי בפניכם בעבר. בהגותו הבוגרת הבאה לידי ביטוי ב'דעת תבונות' ובקל"ח פתחי חכמה, רואה הוא את הקבלה בנוסח האר"י כמערכת הצריכה פשר, והפשר הזה הוא הבנת ההיסטוריה: שאלת צדיק ורע לו, הסבל הבלתי מוצדק של עם ישראל. על בסיס המפתח הזה מפרש הרמח"ל את כל המערכת המסובכת של תורת האר"י.
בדורותיו של הרמח"ל פיתח הפילוסוף לייבניץ רעיונות שהגה הרמב"ם, ולפיהם עולמנו הבלתי מושלם הוא הטוב שבין העולמות האפשריים. גישה זאת קרובה אולי לדברי חז"ל שהקב"ה היה בונה עולמות ומחריבם. לפי פרשנות זו, העולמות הקודמים שנחרבו לא היו מושלמים מספיק.
מול גישה זו, לימדנו מורי פרופ' שושני ז"ל שתורת הרמח"ל הפוכה לחלוטין. דווקא העולמות הטובים מדי נפסלו! העולם שנבחר הוא עולם בלתי מושלם, לא רק אבסולוטית – מול שלמותו של הקב"ה, אלא גם יחסית – ביחס לשלמות שהייתה יכולה להיות מנת חלקו. כך מפרש רמח"ל את משמעות המושג הקבלי של ה"צמצום". בגישתו המאוחרת הזו של הרמח"ל הוא מתקן דעות שהציג בצעירותו. הוא סובר עתה שבנוסף לרעיון של 'להיטיב לבריות', מצוי במוקד הבריאה רעיון הייחוד: הרוע בעולם הוא העדר גילוי ייחודו, וככל שיותר טוב כך ייחודו מתגלה יותר.
לשיטתו, במידת הייחוד ניתן לחשוף את הטוב רק באמצעות נתינת מקום להיפוכו – הרע, ורק ההתגברות על הרע מגלה את ייחודו באופן מלא. לכן העולם צריך לאפשר היווצרות של אשליות הפוגעות לכאורה בעקרון הייחוד: אשליות מטפיסיות, דתיות ומוסריות – אלילות, קומוניזם, אתיאיזם וכו', וזאת כדי שלאחר זמן הן יתנפצו לרסיסים ויעידו בכך על בטלותן. האשליה צריכה להסתיים בכך שעצם הרע מכריז על בטלותו. את זאת ראינו למשל, בנפילת האשליה המרקסיסטית־קומוניסטית שלא נפלה כי נוצחה במלחמה, אלא כי הייתה שקר, כי הציגה את עצמה כדת האמיתית.
דברים אלה מגיעים לידי פיתוח נוסף במיסטיקה החסידית שלפיה עולמנו אינו ריאלי אלא סוג של אשליה, של חלום. אחד הדברים הקשים שנאמרו אי פעם על השואה הוא העדות על קצטניק השומע את חברו נאנח מחלום בלהות בלילה. אין הוא רוצה להעירו, כי בטוח הוא שהמציאות קשה יותר מחלום הבלהות. המיסטיקה החסידית סוברת שאכן המציאות עצמה היא בבחינת חלום, והגאולה פירושה שאנו יכולים להתעורר ממנו. דברי הכתוב "היינו כחולמים" אינם מתארים את הגאולה אלא דווקא את הגלות. הגלות הינה חלום בלהות, והתשובה היחידה לשאלת הרוע היא העובדה שאי שם בעתיד נתעורר ונרגיש שכל זה היה רק חלום בלהות ותו לא.
רמח"ל עצמו לא נתן למציאות פירוש מיסטי מעין זה. הוא האמין בהיסטוריה ריאלית, וחשב, כאמור, שההיסטוריה צריכה לייצר את הזוועות האפשריות כדי שיבטלו את עצמן. השטן עצמו צריך להכריז על ביטולו. ואולם, גישתו של הרמח"ל משאירה עדיין פתוחה את שאלת משמעות ההיסטוריה של עם ישראל. לדעתי, יש בעניין זה מחלוקת יסודית בהגות היהודית. נציגי שתי האופציות הן המהר"ל מפראג והראי"ה קוק.
רציפות בגאולה
בספרו נצח ישראל, מלמד אותנו המהר"ל שאמנם כן, העונש לחטאים הוא סיבת החורבן, אולם קיימת גם סיבה מסדר שני שאינה קשורה לחטא. שיטתו של המהר"ל מלמדת אותנו את תורת הניכור. עם ישראל צריך להיות בעולם הזה למרות שהוא שייך לעולם אחר. בניגוד להוגים שטענו שעם ישראל הוא מאובן מן העבר, סובר המהר"ל שהוא דווקא ייצוג של עולם העתיד שנזרק למציאות הלא מתאימה של העולם הנוכחי, דבר הגורם לניכור וסבל. זאת משמעות הגלות. הגאולה כמובן תתרחש, אך היא תהיה תוצאה של שינוי קטסטרופלי ואפוקליפטי של המציאות הנוכחית המעוותת. המהר"ל חושב שיש הכרח אונטולוגי בקיומו של עם ישראל בעולם הנוכחי. זאת מעין שליחות אלוהית, אך היא כרוכה בסבל וכאב.
לעומת זאת, בעקבות רעיונות של ריה"ל טוען הראי"ה קוק שהיסטוריה היא תהליך ארוך ומתמשך המוביל לגאולה, לעולם שכולו טוב. במקום השינוי המהפכני וההרסני שעליו דיבר המהר"ל, סובר הראי"ה שיש רציפות בתהליך הגאולה, והציונות היא בעיניו אבן דרך משמעותית לכך בכך שאנו לוקחים שוב את גורלנו בידינו. אולם זהו רק שלב מוקדם אחד בדרך לתיקון השלם.
תקומתה של מדינת ישראל נתנה סימוכין לפרשנות הראי"ה. אכן, לכאורה השואה מחקה את ההבנה הדתית של ההיסטוריה, כדברי לייבוביץ', אולם תקומתה של מדינת ישראל החזירה אותה. הקמת המדינה התגלתה כבעלת משמעות תיאולוגית לא רק ביהדות, אלא גם בדתות האחרות. הנצרות על פלגיה היא הדוגמה הבולטת לכך.
אך למרות ההיסטוריה של המדינה שבמידה מסוימת הביאה נורמליזציה לקיום היהודי, חייה עדיין חיי ניכור, לא אינדיבידואליים אלא קולקטיביים. ראינו בהיסטוריה המדינית הקצרה שלנו את צלליה של השואה בימי ההמתנה לפני מלחמת ששת־הימים ובימים הראשונים למלחמת יום־כיפור. גם לאחר הניצחונות הרגשנו שאין הפתרון הפוליטי פותר את שאלותינו האקזיסטנציאליות העמוקות ביותר, שאלות "הגורל היהודי". משמעותה הדתית של ההיסטוריה טרם נפתרה עדיין, והיא מהווה, ללא ספק, החידה הגדולה ביותר של חיינו. ההיסטוריונים טוענים שהבנת העתיד תלויה בהבנת העבר. אך כאן מתהפך הסדר: הבנת העבר לא תתרחש באופן מלא, אלא דרך הבנת העתיד.
