אי אפשר לדבר באמת על ה'כאן ועכשיו' בלי להרים את המבט ולבחון בפרספקטיבה היסטורית מי אנו ומה חיינו כעם.
המנהיג הגדול שלנו בכל הזמנים עומד להיפרד מאיתנו, ואת נאומו האחרון בתחילת ספר דברים הוא מתחיל במילים "הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר". שימו לב, זו אינה חזרה גנרלית, גם לא סיכום תמציתי. משה לפני פרדתו מאיתנו מרגיש צורך לבאר, להסביר, לחדד את ההבנה הנכונה בתורה, כי הוא יודע שאפשר ללמוד תורה ואפשר לקיים את מצוותיה בלי להבין נכון את רוחה ומטרתה. הוא כבר נוכח בזאת בעבר כמה וכמה פעמים.
וכך הוא פותח את ביאורו: "ד' אלוקינו דיבר אלינו בחורב לאמור רב לכם שבת בהר הזה, פנו וסעו לכם ובואו הר האמורי […] ראה נתתי לפניכם את הארץ, בואו ורשו את הארץ אשר נשבע ד' לאבותיכם, לאברהם, ליצחק וליעקב, לתת להם ולזרעם אחריהם".
הרמב"ן בספר המצוות מברר את מהותה של מצוות ירושת הארץ: "שלא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה" – כלומר החלת ריבונות של עם ישראל על כל הארץ שהבטיח ד' לאבות – ומהפסוקים בפרשה זו, פרשת דברים, הוא מסמן את הגבולות שאנו נדרשים לכבוש ולהחיל בהם ריבונות ישראלית. זוהי בעצם המצווה מן התורה להקים מדינה של עם ישראל בארץ ישראל!
הרמב"ן מוסיף שלמצווה זו יש ענף – מצוות דירת ארץ ישראל – החלה על כל אדם מישראל באופן פרטי. כלומר, לדור בארץ אפילו כשאין בה ריבונות ישראלית (כפי שהרמב"ן עצמו עלה לירושלים לפני כ-800 שנה), אבל ירושת ארץ ישראל היא מצווה המוטלת על הציבור, וזה מה שכינו חכמים מלחמת מצווה, כלשון הגמרא בסוטה: "מלחמת יהושע לכבוש – דבר הכל חובה!"
רגע, איפה זה מוזכר בהר סיני? למה משה רבנו דוחה את הדיבור על עשרת הדיברות לפרשת ואתחנן? אלא שזהו בדיוק העניין שמשה רבנו רוצה לבאר היטב לעם ישראל. בפרשת יתרו, בפסוקים שלפני עשרת הדיברות, מבואר שמשה עלה אל האלוקים, ואור החיים הקדוש כותב שם שהשדכן (משה) עולה אל החתן (ריבונו של עולם) לקבל את הצעת השידוך לכלה (עם ישראל). כלומר, לפני מתן תורה הקב"ה מודיע לעם ישראל מהי המטרה שלשמה הוא נותן לנו את תורתו, ואלו דבריו: "ועתה אם שמע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים, כי לי כל הארץ, ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש! אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל".
כלומר, לא קיבלנו את התורה כאוסף של יחידים כי אם כעם. אברהם, יצחק ויעקב, עם כל גדולתם, לא קיבלו את התורה. כי הם צדיקים במובן האישי, והתורה היא תורת חיים של אומה, רוב מצוותיה אינן יכולות להתקיים אלא מתוך מציאות חיים של אומה החיה בארצה, ולכן אומרים חז"ל: "כיוון שגלו ישראל ממקומן – אין לך ביטול תורה גדול מזה".
משה מתחיל את נאומו בבירור יסודי מהי מטרתה של התורה.
התורה ניתנה לנו כדי שנלך לארץ ישראל, נקים שם מדינה ונחיה חיי עם אשר יהיו למופת לעמים ואור לגויים, ובזה יתוקן עולם במלכות שדי. וזוהי מטרתה של מצוות ירושת ארץ ישראל שנצטווינו עליה קודם מתן תורה. ואכן, בפסוקי הגאולה לא מדובר על השפעה אישית כי אם על תהליך שבו העמים הולכים בעקבות עם ישראל. "והלכו עמים רבים ואמרו […] כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים", "אז אהפוך אל העמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ד'", וכיוצא בזה. אנחנו פועלים בעולם כעם, ורק כך יתוקן העולם.
לכן בהמשך הפרשה משה רבנו חוזר אל הוויכוח עם המרגלים, שלא הבינו שאין שום משמעות לתורה שקיבלנו בסיני אם לא ניכנס לארץ ישראל, ודווקא שם, בכל התנאים הארציים, נוכל להעמיד "אומה שתדע את האלוק ותעבדהו" (לשון הרמב"ם במורה הנבוכים).
מרגשים מאוד הם הפסוקים בהמשך פרשת יתרו: "ויבא משה ויקרא לזקני העם וישם לפניהם את כל הדברים האלה אשר ציווהו ד', ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דיבר ד' נעשה". קבלה והסכמה של כל העם כולו לשליחות האלוקית שקיבלנו בסיני.
על רגעים מופלאים אלו משה אומר: "הסכת ושמע ישראל, היום הזה נהיית לעם".[2] כלומר, מי אנו ומה חיינו, מהו עם ישראל? עם ישראל נולד בהיסטוריה כעם שכל מטרתו לקרוא בשם ד' ולהעמיד חיי מופת של "ממלכת כהנים וגוי קדוש". זוהי תעודת הזהות שלנו כעם!
העולה מדברינו אלה הוא שמטרת התורה כולה היא להופיע במילואה בחיי עם ישראל היושב בארצו. כמו כן זוהי המטרה הלאומית ההיסטורית של עם ישראל, כך נולדנו, ומעולם לא היו לנו זהות אחרת או מטרות אחרות. מכאן שנכון לומר שהתורה ועם ישראל חד הם, או בלשון חז"ל: "קב"ה, אורייתא וישראל חד הם" (וישראל דווקא כאומה ריבונית בארצה). במילים מודרניות, הרעיון הלאומי שלנו הוא דתי (במובן של תורת ישראל, השונה מכל שאר הדתות), והרעיון הדתי שלנו הוא לאומי, כלומר הרעיון שלנו הוא דתי-לאומי.
זהו האידיאל, הרעיון, המטרה. מה קורה למעשה, בפועל, בהיסטוריה? האם הצלחנו באמת לחבר את התורה עם חיי המדינה?
נכון, זו מטלה קשה עד מאוד, אבל לא בלתי אפשרית. כי הקב"ה לא היה שולח אותנו למשימה בלתי אפשרית. וזהו גופא הוויכוח שהיה למשה, יהושע וכלב עם המרגלים. המרגלים טענו שיש חשש שהשלטון ישחית, שחיי עם, צבא, חקלאות וכלכלה ירחיקו את העם מדבקות בד'. זהו כמובן חשש ריאלי מאוד, אך הקריאה של כלב "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה" אינה נוגעת רק לצד הצבאי כי אם למידת הביטחון שאם זוהי מצוות השי"ת, בוודאי שמכוח קדושת ארץ ישראל נצליח לעמוד במשימה שהוטלה עלינו כעם להיות סגולה מכל העמים, ממלכת כוהנים וגוי קדוש (טובה הארץ מאוד מאוד – כפל הלשון לומר טובה בגשמיות וגם טובה ברוחניות, וקדושתה תאפשר לנו להישאר קרובים להשי"ת גם כשאנו עסוקים בתקומת המדינה). מכל מקום במבחן התוצאה אומנם התממש החשש של המרגלים מן המפגש עם חיי עם היושב בארצו: אף שהיו לנו גם תקופות נפלאות כמו ימי דוד ושלמה לא הצלחנו לאורך זמן להעמיד דוגמה ומופת לקדושה של חיים ציבוריים במדינה.
ומפני חטאינו גלינו מארצנו פעמיים!
לא הצלחנו לעמוד כראוי במשימה שקיבלנו ויצאנו לגלות ארוכה, לזיכוך, למירוק חטאים ולהכנה לניסיון נוסף.
אבל מעולם לא איבדנו את אמונתנו כי יום יבוא ונגשים את הייעוד שבעבורו הוציאנו הקב"ה ממצרים ונתן לנו את תורתו. גם בגלות היינו מתפללים שלוש פעמים ביום "ולירושלים עירך ברחמים תשוב ותשכון בתוכה כאשר דיברת", "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח", כלומר שמרנו במסירות נפש שלא תיאמן על התורה ומצוותיה, אך מגמת פנינו הייתה תמיד-תמיד לירושלים ולמלכות בית דוד, כלומר לחזון הדתי-לאומי שקיבל עם ישראל בסיני.
והינה אנו מקבלים הזדמנות שלישית לממש את חזוננו.
ושוב הדברים מסתבכים. אלא שלפני שנדון בסיבוכים אזכיר לכולנו שחז"ל, תנאים ואמוראים, בעשרות מקומות הודיעו לנו מראש שתהליך הגאולה יהיה קשה ומסובך גשמית ורוחנית, ומכל מקום הוא יוביל אותנו לגאולה שלמה, שאנו מובטחים עליה. וממילא איננו צריכים להיבהל, להפך, לקבל ביטחון שאכן אנו בתקופה שחז"ל כינו "עקבתא דמשיחא" ובוודאי שהקב"ה יעזור לנו למלא שליחותנו אם נלך בדרך ראויה ולא נאבד אמונתנו וביטחוננו בישועתו.
ואזכיר לכולנו: ההתעוררות הראשונה לשוב לארץ חמדתנו באה ממקור הקודש, ר' יוסף קארו והאר"י הקדוש, שני גדולי ישראל הענקים, הראשון בנגלה והשני בנסתר, שעלו לצפת והודיעו לעם ישראל: "צאן קדושים, הגיע זמן גאולתכם", היקבצו ובואו כי "לא כל העיתים שוות", "עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו". לא הקשבנו להם, וההזדמנות הראשונה הוחמצה.
בפעם השנייה, אחרי כמאתיים שנה, שוב קראו לנו גדולי ישראל, הגר"א והבעש"ט, ואכן, החלו העליות הראשונות של תלמידי החסידים ותלמידי הגר"א וביססו את ההתיישבות היהודית בארבע ערי הקודש. יתר על כן, הגר"א אמר במפורש שהגאולה תבוא בדרך הטבע, קמעא-קמעא, וצריך לעסוק בקיבוץ גלויות, בהתיישבות, בביטחון ובבניין ירושלים, וזה עצמו יזרז ויקרב את הגאולה. החזון היה ברור: דתי-לאומי! באותה תקופה לא היו כלל ציונות חילונית וגם לא חרדים. יואל משה סלומון וחבורתו, שיצאו מירושלים להקים את פתח תקווה בשנת תרל"ח, נראו על פי לבושם ומנהגיהם כחרדים של היום, אבל מה שדחף אותם היה הרעיון הדתי-לאומי מבית מדרשו של הגר"א. גם גדולי החכמים בארצות המזרח, ובהם אור החיים הקדוש, החיד"א ועוד, עלו לארץ ישראל ועוררו אחרים לעלות אליה.
גם אנשי העלייה הראשונה, שהחלה בתרמ"ב, היו ברובם דתיים בעלי חזון לאומי, וכך קמו רוב היישובים באותה תקופה: ראש פינה, ראשון לציון, יבנאל, כפר השילוח, מוצא ועוד. אפילו בראשון לציון, שכבר הייתה מגוונת ופתוחה יותר, נכתב בחוקי היסוד של האגודה שהמתיישבים ישמרו על המצוות התלויות בארץ ושכל מריבה בין חברי האגודה תוכרע על פי דין תורה.
שלושים ושבע שנים לפני הרצל פרסם אחד מגדולי הרבנים באירופה – הרב צבי הירש קלישר – את ספרו 'דרישת ציון', ובו קריאה גדולה לשוב לארץ ישראל ולכונן בה את מלכות ישראל ברישיון אומות העולם, וקרא לעשירי העם להתגייס ולכונן את הדרוש להתיישבות רחבה בארץ.
במובנים רבים ספר זה יכול לשמש גילוי דעת של תפיסת העולם של הציונות הדתית, אם נתעלם לרגע מהדיון ההלכתי שהיה לו עם גדולי הדור באשר לשאלה אם אפשר להקריב קורבנות בימינו, גם טרם נבנה בית המקדש. הרי שבנוגע לעיקר דבריו, בדבר החובה הגמורה של עם ישראל לחזור וליישב את ארץ ישראל על מנת לחזור ולהקים בה את מלכות ישראל, הסכימו עימו רוב גדולי הדור, כולל מורו ורבו הגאון החסיד ר' עקיבא איגר והגאון החסיד ר' משה סופר (המכונה חתם סופר, שהיה חתנו של ר' עקיבא איגר), כמו שהוא מציין במפורש בפתח ספרו.
ושוב אזכיר: באותה תקופה לא היו ציונות חילונית ולא חרדים.
אומנם היו יהודים שנתפסו להשכלה ועזבו את התורה והמצוות, אך רובם המכריע לא עלה לארץ ישראל אלא נטה להתבולל.
ארץ ישראל חיכתה עזובה ומוזנחת לבניה שישובו אליה וילבישוה בגדי תפארת ומלכות. הרעיון הציוני כולו נבע מתוך התורה, אבל לצערנו תוצאותיו המעשיות היו קטנות ודלות בהיקפן.
ואז התחוללה תפנית דרמטית ששינתה את ההיסטוריה של עמנו.
מול מיליוני יהודים יראי שמיים, שומרי תורה ומצוות, שברחו ממזרח אירופה לגלויות אחרות, בעיקר לארצות הברית של אמריקה, קמו שתי תנועות חדשות:
בתרנ"ז (1897) הקים את ההסתדרות הציונית יהודי מתבולל ששמו תיאודור הרצל, ובתוך כשמונה שנים בלבד הצליח לגייס קרוב ל-500,000 יהודים בכל רחבי העולם ששילמו שקל ציוני דמי חברות להסתדרות. כשכתב ביומנו "בבזל הקמתי את מדינת היהודים" לא עסק בנבואה, הוא המשיך והסביר מייד: "ראיתי לפניי אנשים נחושים להקים מדינה יהודית, ואני יודע שבין שאחיה ובין שלא אחיה, יש אנשים שלא יעזבו את הרעיון עד שתוקם מדינת היהודים בפועל!"
כך קמה הציונות המדינית, והנהגתה ורוב אנשיה היו חילונים.
כמעט בה בעת, בתרס"ד (1904), הגיעו לארץ רבבות צעירים בגל עלייה המכונה העלייה השנייה. רובם המוחלט היו אפיקורסים גמורים, אך הם הקימו את גדודי העבודה ואת הקיבוצים, את השומר ואחר כך את ההגנה והפלמ"ח, את מפלגות הפועלים ואת המוסדות הלאומיים, וכך היו לגורם הדומיננטי שהוביל להקמת המדינה. קמה הציונות החילונית!
אין מילים להביע את ההערכה, ההערצה והכרת הטוב כלפי אנשים אלו, שבמסירות נפש שלא תיאמן הקימו את מדינת ישראל. אבל עולם התורה, רובו הגדול עמד נדהם בלי יכולת לעכל את התופעה.
מול צעירים אידיאליסטים שבמסירות נפש בונים את האומה ואת ארצה, רוממות שירת גאולה בפיהם אבל הם משליכים מאחורי גוום את התורה ומצוותיה או מנתקים אותה ממקורה האלוקי והופכים אותה למסורת ופולקלור אנושי, עומדים תלמידי חכמים ושואלים את עצמם: "בן מי זה העלם?" "האם ראויים הם למלכות?" ואחרים עונים לעומתם: עד שאתם שואלים אם הם ראויים למלכות, תשאלו אם הם ראויים לבוא בקהל. האם כך מתנהגים יהודים?
וכך קמה התאגדות גדולה שאנו מכנים כיום 'חרדים'.
הטענה החילונית המקובלת, שהדתיים בגלל אמונתם ישבו בחיבוק ידיים וחיכו שאלוקים ישלח להם את המשיח ויגאלם בדרך ניסית, כמובן מופרכת מכול וכול על ידי כל העובדות שהבאתי לעיל. גם אם יש דתיים כאלה, הם מיעוט, קבוצה שולית חסרת השפעה. התופעה המכונה 'חרדים' היא תופעה חדשה למדי שנוצרה בריאקציה לציונות החילונית. אנשי 'אגודת ישראל' של אותה תקופה לא ראו שום אפשרות לשתף פעולה עם אפיקורסים הבאים לארץ הקודש ורומסים את קודשי ישראל אשר האומה מסרה נפשה דורות רבים כדי לשומרם. הם לא יכלו בשום אופן לראות ביהודי מתבולל כהרצל מנהיג ראוי לעם היהודי ובאותו אופן את דוד בן-גוריון כראש ממשלה של מדינת היהודים.
הרב ש"ך זצ"ל פסק: יחסנו למדינת ישראל כיום הוא כמו יחסנו למדינת פולין. כאשר התגוררנו בפולין שלחנו נציגים לבית הנבחרים הפולני כדי שידאגו לאנשי שלומנו, וכך נעשה גם היום. עד היום הזה דבריו הם אבן היסוד של התפיסה החרדית, ולכן עד היום הם אינם אומרים תפילה לשלום המדינה ומקצתם גם אינם אומרים תפילה לשלום חיילי צה"ל (אגב, החרדים בארצות הברית מתפללים בכל שבת לשלום מדינת ארצות הברית ולשלום חייליה שבאפגניסטן).
מובן שאיננו מסכימים עם יחס זה, אך כדי לחלוק על דברים אלו צריך להעמיד חלופה אמונית ראויה, כפי שיבואר בהמשך.
כתוצאה מכל מה שתיארתי לעיל אנו עומדים כיום במצב לא פשוט: רוב מוחלט של היהודים במדינת ישראל אינם רוצים ואינם מאמינים באפשרות של חיבור התורה והמדינה. החרדים בוחרים בתורה ואינם מאמינים במדינה, והחילונים בוחרים במדינה אך אינם מאמינים בתורה מן השמיים ובחיוב מצוותיה.
זוהי הפרספקטיבה ההיסטורית שממנה אנו באים לדון על הציונות הדתית, על עמדותיה הרעיוניות ועל דרכה הציבורית.
