לא פשוט היה להיכנס לתיבה. הקב"ה היה צריך לצוות את נח על הכניסה (ז', א): וַיֹּאמֶר ה' לְנֹחַ בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה. נח לא נכנס מיד לתיבה אלא לאחר שהחלו המים "מפני מי המבול" (ז', ז – עיין רש"י שם) והוא נאלץ להיכנס.
כמובן, שאין להשוות בין המבול ובין המגפה שלנו, אבל דומה שזו הפעם השנייה בהיסטוריה, שכל העולם נכנס לתיבה. הפעם, כל משפחה לתיבה שלה, לבית שלה. לא היה קל להיכנס. רבים לא נכנסו בתחילה אלא רק לאחר שראו כי המגפה ממיתה ("מפני מי המבול").
גם השהייה בבית הייתה מאתגרת עבור רבים. אולם, בד בבד, פתחה הזדמנויות חדשות. סגירה המביאה צורך לבנייה משפחתית, לליכוד משפחתי, לחיים משפחתיים (שבדרך כלל הובילו לבנייה, אך לצערנו, לעתים גם לפירוד). סגירה שאפשרה לאדם להגיע לעצמו, לנשמתו, למחשבות על הדברים המהותיים, על הבורא, על השגחת העולם. למחשבות, מיהו בעל הבירה – מי באמת מנהיג את העולם.
גם היציאה מן התיבה איננה פשוטה. אצל נח היה כאן ציווי מיוחד (ח', טו-טז): וַיְדַבֵּר אֱ-לֹהִים אֶל נֹחַ לֵאמֹר: צֵא מִן הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ:
זוהי הפעם הראשונה שהתורה אומרת שהשם מדבר עם מישהו (עד עכשיו הייתה רק אמירה "ויאמר"). דיבור הוא שיתוף ולא רק אמירה. כאן יש גם דיבור, וגם "לאמר", בפעם הראשונה בתורה.
נח יוצא, אולם, כנראה שהוא אחוז בפחד והוא זקוק לברכה. ואכן, ברכת השם מגיעה – לא יהיה יותר מבול (ח', כא): וַיֹּאמֶר השם אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי. נח יוצא, אולם, ההתמודדות קשה. נח שותה לשכרה, ובכך מנסה לברוח מעט מהתמודדות (עיין במדרשים על פסוקים אלו).
לנו, אין הבטחה ביציאה מן התיבה, שנגיף הקורונה לא יחזור. צריכים אנו להתאמץ רבות ולשמור על הכללים המתאימים, אולם, אנו לא יוצאים אל עולם חרב. אנו יוצאים אל עולם בנוי, אל עם נפלא. לצערנו, לא כולם איתנו, ישנם עדיין חולים, וישנם לא מעט שהלכו לבית עולמם, אולם, אנו זוכים לצאת למציאות טובה ומאירה.
ב"ה זכינו לנס גדול במדינת ישראל, וכמעט ניתן לומר ש"לא נפקד ממנו איש" (באופן יחסי לכמות המתים שיש תמיד במדינה ובעולם, באופן חריג מאוד מכל העולם בתקופה זו – ארצות בעולם בסדר גודל דומה לישראל, נמצאים עם אלפי מתים ואף למעלה מזה). נס זה מעורר גם הערכה עצומה להנהגה המרשימה של מדינת וישראל ושל ראש הממשלה ולהתנהגות מופתית של עם ישראל, שהסתגר בבתים, לא מתוך מחשבה על עצמו, אלא על עם ישראל, על הזקנים ועל אלו הנמצאים בסיכון. מתפללים אנו לבורא עולם, שהנס ימשיך גם לאחר היציאה מן התיבה.
אנחנו יוצאים מן התיבה לעולם דומה לעולם שבו היינו, אולם, בתקווה רבה, שעולם זה התפתח, למד והפנים. בתקווה שזהו עולם שרגיש יותר לזקנים, שרגיש יותר לאוכלוסיות בעלות קשיים; בתקווה לכך שיש צורך בחיבור ובאחדות בכדי להתמודד עם אתגרי העולם; בתקווה לעולם שיש בו צניעות רבה יותר; לעולם שיודע לשמוח בשמחה מרובה, בלי צורך להגזמה בפאר ובכמות המוזמנים, לעולם שתפילותיו משמעותיות יותר ועמוקות יותר והוא חש בכל עת את יד השם הטובה עלינו.
אולם, דומה שיותר מכל, יוצאים אנו אל עולם שבו השתוקקות לחברת אנשים. השתוקקות לראות חברים, לראות קרובים, לראות את עם ישראל.
הגמרא בכתובות ז': אומרת שמברכים שוב "שבע ברכות" בסעודות החתן והכלה בשבעת ימי המשתה, כאשר ישנן "פנים חדשות". כלומר, כאשר ישנם אנשים שלא היו בחתונה, הרי שכעת כשהם באים לסעודה מתרבה השמחה, ולכן כולם מברכים שוב שבע ברכות (עיינו תוס' שם ד"ה והוא). למעשה, הפנים החדשות, גורמות שמחה יתירה לכל הנוכחים, ולכן כולם מברכים שוב שבע ברכות, למרות שכבר בירכו בימים הקודמים.
דין מעניין הוא, שבשבת מברכים שוב שבע ברכות, למרות שאין "פנים חדשות" (תוס' שם). מדוע? ההסבר הפשוט הוא, ששמחת שבת מובילה לתוספת בסעודה, ושמחה זו מובילה לברכות נוספות. אולם, ניתן לומר אחרת (על פי הרב קוק). השמחה היא על האנשים. אותם אנשים שהיו גם בסעודות בימים אחרים, אולם, בשבת הם מאירים באור אחר, וכעת, ראייתם בשבת מובילה לשמחה. אולם אנשים, אולם, "פנים חדשות"!
גם אנחנו יוצאים מן התיבה, אולם, כל אדם שאנו רואים הוא בבחינת "פנים חדשות". אין אלו רק פנים שלא ראינו זמן רב. אלו פנים חדשות שמעוררות בנו שמחה. פנים חדשות שמאירות באור אחר. אף אנו מאירים באור אחר. באור ששמח בבני אדם, באור שמבין את חשיבותם של בני האדם בעולם, באור שקורן בראותו פני אדם (ומסיבה זו כתבנו בתשובה אחרת לברך שהחיינו כששמח לראות אנשים, גם אם דיבר איתם בזום).
אמנם, לעת עתה עדיין אור הפנים איננו קורן במלואו, עדיין מכוסה במסכה המסתירה את החיוך, אולם, החיבור הפנימי קורן כשלעצמו, החיבור שאומר לנו, שבתוך תוכנו אוהבים אנו את כל בריותיו של הקב"ה, שבתוך תוכנו אוהבים אנו כל יהודי בעם ישראל, שבתוך תוכנו אוהבים אנו גם אנשים שלעתים התקשורת איננו שלמה איתם.
הסגר, לימד אותנו את אהבתנו לבני אדם, לימד אותנו לשמוח בכל אדם, כשמחת חתן וכלה ב"פנים חדשות".
הכותב הוא ראש בתי המדרש של המרכז האקדמי לב ויו"ר עמותת סולמות
