במקומות רבים בפירושו לתורה עומד הרב מרדכי יוסף ליינר מאיזביצא, בעל "מי השילוח", על הוויה שורשית באישיות האדם, שאותה הוא מכנה "התנשאות". אותה הוויה פנימית בנפש היא עצם שיעור קומתו של האדם, עמידתו ב"צלם" – "וביום ו' נברא צורת האדם, היינו שורש חיים וכבוד והתנשאות – כי האדם מנושא על כל" (מי השילוח, פרשת מקץ). הכוונה היא כנראה לדחף הקיומי הסגולי־אנושי, היצר של הוצאת שיעור קומת החיות, העצמיות, מהכוח אל הפועל. זהו הדחף המוביל לצורך העמוק של תחושת הנוכחות, הכבוד האישי וחוויית המשמעות הטמונה בזיק החיים האישי בתוך חידת היש.
אלא שה"התנשאות" בדרשות המי השילוח מהווה גם כשל מרכזי בחיי אדם, הוויה פנימית המחייבת עבודה אמיצה בנפש. כך, למשל, בדרשה על הציווי הראשון של הקרבת קרבן בתחילת ספר ויקרא הוא מסתמך על דיוק המוכר בספרי חסידות מן הלשון "אדם כי יקריב מכם", ולומד שהקרבן עצמו הוא "מכם", כלומר שהאדם מקריב מעצמו: "ולא כתיב 'אדם מכם כי יקריב', וזה מורה על הבא להקריב קרבן לה' שלא ירצה בהתנשאות להיות גבוה מחברו, רק להכניס עצמו להיות בשווה עם כל ישראל" (מי השילוח, פרשת ויקרא). ההקרבה העצמית המתחייבת איננה ביטול אישי במובן של מסירות נפש בעמידת אדם לפני אלוהיו, אלא במיתון צורכי האגו של התגאות והיבריס בקשרים עם בני אדם, ובחתירה ליצירת קשרי שוויון.
הרחבה חשובה של אתגר הדחף להתנשאות נמצאת בדרשה על מצוות שמיטה ויובל. נדמה שיש רלוונטיות מיוחדת לבירור זה בימים שרבים וטובים מהרהרים על המשמעות של ה"חזרה לשגרה". בעקבות הבידוד והפירודים – האישיים, החברתיים והבין־לאומיים – עולות שאלות חדות של היציאה מהבית אל מרחב המפגשים עם בני אדם – עם מי, לשם מה, ומתוך אילו מניעים.
סגירת בתי הכנסת מעוררת שאלות דומות על מהות המפגש הרצוי של אדם עם אלוהיו בתפילה ללא מנגנוני סמכות קהילתית וחלוקת כיבודים שונים המלווים את חיוניות התפילה בציבור. הרהורים אלו באים מהרצון לכונן יחסי אנוש של שותפות, היענות והפריה הדדית – לא לחזור מתוך הרגל לשגרה המוכרת אלא לצאת לשגרתיות מתחדשת ומתוקנת.
קבלת הנחלה האישית
דברי מי השילוח על מצוות שמיטה ויובל מתמקדים במשנה במסכת אבות. אין שימוש מפורש בביטוי "התנשאות", אך ברור שזהו הנושא המעסיק אותו. אותה משנה מוכרת משרטטת דפוסי נפש בתחום יצירת קשרים בין בני אדם:
אַרְבַּע מִדּוֹת בָּאָדָם: הָאוֹמֵר שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ, זוֹ מִדָּה בֵינוֹנִית. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, זוֹ מִדַּת סְדוֹם; שֶׁלִּי שֶׁלָּךְ וְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי, עַם הָאָרֶץ; שֶׁלִּי שֶׁלָּךְ וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ, חָסִיד; שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי, רָשָׁע (אבות ה, י).
בדברי "מי השילוח" מידת החסיד, "שֶׁלִּי שֶׁלָּךְ וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ", היא תודעת השמיטה, כאשר הוא מפרש את המילה "שֶׁלָּךְ" כפשוטה. בשנה זו האדם מכיר שכל הבריאה היא קניינו של בורא העולם, בחינת "לה' הארץ ומלואה", ושלבני האדם אין בעלות במובן המלא כי "גרים ותושבים אתם עמדי". בשימת דגש על מצוות השביתה ממלאכות המעבירות את תנובת השדה לידי חברת האדם הוא אומר: "אף כי 'הארץ נתן לבני אדם' (תהילים קטו, טז), שיש לאדם קניין בארץ שיוכל להוציא לו ממנה כל הטובות שבעולם, וב[שנה ה]שביעית יתן [האדם] הארץ להשם יתברך, כי הוא שובת ממלאכה ומעבודת הארץ של רשות על פי רצון ה' וישמור פקודותיו וזה יקרא 'שלי שלך', היינו שהאדם מקנה להשם יתברך כל קנינו בארץ".
במפתיע, בדברי מי השילוח, מידת "שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ" המכונה במשנה "בינונית" או "מידת סדום" היא מידה עילאית ואצילית גבוהה עוד יותר, מידה השייכת לתודעת היובל. זאת מתוך הסבר המבאר את המילה "שֶׁלָּךְ" כמתייחס הפעם לא לאלוהים אלא ליחסי אדם עם הזולת. במשנה מידה זו מאפיינת את האדם הממוצע הנורמטיבי, מי שאינו גזלן ורמאי בעיסוקיו, אך הקשור בנימי נפשו לממונו ולרכושו. משום כך היה מי שחיבר בין מידה זו לסדום, שאנשיה קיימו יחסי חברה וכלכלה תקינים, אבל שמטו את ברכת החסד והחמלה המוציאה את האדם מתוך צמצום הכרתו האגואיסטית והאחיזה האובססיבית בקניינו כדי להעניק טובה לאחרים.
ההסבר המחדש והמכונן של מי השילוח הוא שמידת "שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ" מתארת אדם שלמד להכיר את מקומו בעולם, מה כוחו, מה יתרונותיו ומה חסרונותיו, והעיקר – גם למד לחיות מתוך קבלה פנימית של "נחלתו", מתוך השלמה עם ברכתו המיוחדת. בחינת "שלי שלי" מספקת את צורכי האגו, ומממשת את הצורך העמוק של אדם לחוש שהוא קיים, שהוא חשוב, שנוכחותו הינה בעלת משמעות קיומית לעצם הבריאה.
על רקע זה מסביר בעל מי השילוח את הביטויים המרכזיים במצוות יובל – ש"ישוב איש אל אחוזתו, ואיש אל משפחתו" במובן של יכולת נפשית מכוננת־חיים להסתפק לא ב"מועט" אלא בחיוניות הברכה האלוהית הסגולית השייכת רק לו – כל זאת גם מבחינת רכוש וממון וגם מבחינת כישוריו האישיים. תודעת היובל, מידת "שֶׁלִּי שֶׁלָּךְ וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ", מעצבת רקמה חברתית על בסיס תודעת השמיטה ביחסים בין אדם לאלוהיו במידת "שֶׁלִּי שֶׁלָּךְ וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ". בחברה שכזו אין ניצול ומניפולציות במשפחה ובקהילה, אין רמאות בשוק, אין אלימות גלויה וסמויה בין גברים ונשים, אין שעבוד של עובדים על ידי מעבידים, אין פוליטיקה שעיקרה כוח ושלטון:
כי ברא השם יתברך עת לכל דבר שישיב לאחוזתו, ואת שנת היובל ברא בכדי שאז ישיב כל איש אל מקומו ואחזתו השייך לו מאת ה'… וזה הוא הארת השם יתברך בשנת היובל שיוכר לכל אדם מקום השייך לכל דבר ולזה ההכרה והבנה יבואו אחרי שיקיימו מצות שמיטה היינו שימסרו כל להשם יתברך על ידי זה יבואו למידות 'שלך שלך', היינו שיכירו כל דבריהם לאיזה מקום הוא שייך בשורש.
החזון האוטופי בדברים אלה מסויג בהמשך הדרשה. אין מקום לפסיביות ביחס למימוש כוחות היצירה שניחן בהם האדם, אין מקום לאדישות כלפי האחריות לפעול כשותף לבורא בעולם. "הארת השם יתברך" איננה מזמינה את האדם לחיים של השתקה ושלווה פנימית כפי שהיא קיימת בחלק מתרבויות הרוח. ל"השתדלות האדם" בתחום הקניינים יש לכנות "יקר מחכמה ומכבוד סכלות מעט". גם כאשר האדם מונע מחזון אוטופי – "החכמה והכבוד" – יש לו להכיר בערך הראשוני של פעימות הדחף שבנפש לאותה "התנשאות" – הרי היא "סכלות מעט", "היקר" מהם.
ייבנה עולמו של בורא העולם בזכות יצר הקניין, וגם יזכה האדם בתוספת ברכה. מי שהצליח להפנים את תקוות "שלך שלך" יהיה מוגן מההתגוששות בחיי חברה ומסחר המתאפיינים בתחרותיות והישגיות. הברכה המיוחדת השלמה, הכנה והעמוקה של מידה זו בנפש היא שגם כאשר אחרים בסביבת האדם עדיין לא זכו בתודעת היובל, אדם לא יחוש מותקף, ולא יחוש עלבון. הוא יהיה מוגן מפגיעתו של מי שעדיין אינו מסתפק ב"אחוזתו", ובנחלת השם שזכה בה:
המיצר והגבול שחלק השם יתברך להכיר בין חלק אדם לחלק חברו, זה יהיה נוסף על גבולו, מאחר שבתחילה הרחיב גבולו לתוך של חברו והשתדל בעולם הזה [להרבות בקניינים שאינם שלו], יישאר לו הגנה מועטת גם מחלק חברו אף שיחזירה.
הטוב שבחוויה הנרקסיסטית
בדרשה בתחילת ספר ויקרא מתאר מי השילוח באופן נוקב את האיזון העדין המתבקש בעבודת האדם בין חיים על פי חזון אוטופי של תודעת היובל לבין "הטובה האלוהית" הקיימת במימוש צורכי האגו, ובהוויית ה"התנשאות".
שני סוגי קרבנות הנדבה העיקריים היו העולה והשלמים. קרבן העולה מבטא תנועת נפש של התבטלות והכנעה של האדם לפני אלוהיו, ועל כן נשרף כולו ואין בו חלק שנאכל, לא על ידי בעלי הקרבן ולא על ידי הכוהנים. לעומת זאת, בקרבן השלמים ישנה הכרה מצד בורא העולם בחיוניות קיום האדם ובמאווייו, ועל כן בנוסף לכוהנים גם בעלי הקרבן שותפים לאכילתו. על רקע זה בדברי מי השילוח קיימת הקבלה ברורה בין מידת "שלי שלך שלך שלך", תודעת השמיטה, לבין קרבן העולה. אך במפתיע נוצרה בדבריו הקבלה דומה בין מידת "שלי שלי ושלך שלך", תודעת היובל, לבין קרבן השלמים. וכיצד?
העמדה הקיומית האידיאלית של אדם העומד לפני אלוהיו בתפילה כבקרבן, היא "לסלק תחילה את כל נגיעותיו". היינו, לפנות בעבודתו מתוך ההכרה שכל טובה שהאדם שואל מה' "תהיה על פי רצון ה' לבדו" ו"לכבוד שמים לעשות רצון קונו". כך תעלה התפילה כליל לפני ה', כקרבן עולה. לעומת זאת, בתפילה הדומה להקרבת קרבן שלמים, שבה האדם זוכה לספק גם את הנאות האכילה שלו בעבודת השם שלו, יש מקום ל"נגיעות". בתפילה זו מבקש האדם לחוש את כובד קיומו האישי. מי השילוח מתאר מציאות קיומית זו במילים מיוחדות: "אבל קרבן שלמים מורה שהאדם יתפלל להשם יתברך שיטעימו מטוב הצפון לו לעולם הבא, והוא כי ירצה לראות את מקומו ממי שהוא גדול וחפץ בהתנשאות".
והנה ההסבר: היצריות החיונית לתחושת הקיום, הפועמת בשורש נפש האדם, מתבטאת בצורך ראשוני של תפיסת מקום ייחודי בעולם, לראות שבמשהו הוא גדול מאחרים, ובקיצור ב"התנשאות". זהו ביטוי חי של עצם ברכת החיות. אלא שיש הבדל מכונן בין "העולם הזה" לבין "העולם הבא" – בין החלום שלנו על עצמנו לבין החזון על העולם כולו, מקום התיקון של כל "הנגיעות" והיצריות. כי בחלום ובחזון המקנן בנו והזורק אותנו אל העתיד, אפשר כבר לראות שיש באמת מקום לכל אחד "להתגדר בו, להיות מדוגל במעלתו נגד כל ישראל". הוויה פנימית זו של התנשאות הינה ביטוי לברכה האלוהית המיוחדת, העתידית, "שאין אחד דומה בהתנשאותו נגד חברו", היינו שלכל אחד יש התנשאות סגולית רק שלו, וזה בסדר, כי כולנו חיים בהשלמה כנה ועמוקה עם היתרונות והחסרונות, איש באחוזתו, איש בנחלתו.
אך גם בנרקיסיזם המאפיין את האדם ב"עולם הזה" טמונה ברכה אלוהית. כאשר יראה האדם מתוך חלומו ומחזיונו את מקומו האמיתי בעולם, ויישאר "נקי" מאינטרסים ומחיפוש אחר שלטון וכוח: "ויוכל להיות שיודע שהוא קטן מחברו, ויוכל להיות שיישפל מחברו… ולא ירע לו", אז בורא העולם יעניק לאדם ברכה מיוחדת. גם תחושת "התנשאות" לא אמיתית שאיננה משקפת שום דבר חוץ מצורכי האגו שלו תהיה לברכה, שהרי בנרקיסיזם יש ברכה לאדם ולהמשך בניין החיים כולם: "יוכל להיות גדול מחברו כל ימי עולם הזה, ורק לעתיד חברו יגדל ממנו. ולא יבא לו לעתיד שום רעה ממה שהוא עתה גדול מחברו, כי גם זה הוא טובה מהשם יתברך שברא שבעולם הזה יגדיל מחבירו".
גם בהזיה שחש האדם שהוא גדול מחברו יש צורך קיומי עמוק. גם בטעות בהערכת יחסי המעלות והחסרונות מעצב האדם את תחושת קיומו, ואת פשר משמעות חייו. גם בהתנשאות ובנרקיסיזם יש ביטוי לרצון אלוהי בחיים, בתנאי שיעבוד האדם לשלוט ב"נגיעותיו", בינו לבין אלוהיו ובינו לבין הזולת.
