כשבית הכנסת בשדמות מחולה נסגר בשל הוראות משרד הבריאות, החליט ד"ר ראובן גפני להשאיר את הסידור שלו בתאו הקבוע. "רציתי שהסידור יחכה לי", הוא אומר, "אבל אחרי חודש כל כך התגעגעתי אליו, שנכנסתי פנימה לקחת אותו. נכנסתי לבית הכנסת הריק, והתחושה הייתה קשה מאוד. הרגשתי כאילו אני בלוויה. אני לא מכיר עוד תקופות שבהן היינו כל כך הרבה זמן בלי בית כנסת".
גפני, ראש המחלקה ללימודי ארץ ישראל במכללה האקדמית כנרת, מרגיש את חסרונו של בית הכנסת לא רק כמתפלל מן השורה, אלא כמי שעסק שנים רבות בחקר בתי כנסת. הוא פרסם שלושה ספרי סיורים בבתי כנסת בירושלים, ועבודת הדוקטורט שלו, שעובדה לספר בשם "תחת כיפת הלאום" (הוצאת אוניברסיטת בן גוריון), עסקה בבתי כנסת בארץ ישראל בתקופת המנדט. בספר העשיר והמקיף הזה מתחקה גפני, לשעבר עורך כתב העת "עתמול" וסגן ראש המכון לחקר ארץ ישראל ויישובה ביד בן צבי, אחר צמיחתם ותפקודם של בתי כנסת בשנות העשרים, השלושים והארבעים, ומדגים כיצד התגבשה בהם תרבות ציונית־דתית תוססת, נאיבית לפרקים ולאומית במהותה.
בוחן חותמות
העניין שלו בבתי כנסת התחיל בגיל צעיר. "אני זוכר המון בתי כנסת מהילדות", אומר גפני, "כבר בגילים יחסית מוקדמים, כשזה לא היה אמור לעניין אותי – בתי כנסת בירושלים, בארה"ב, בתל אביב. משהו פנימי מדבר אליי מגיל מאוד צעיר. כשהתחלתי להדריך בירושלים עם יד בן צבי, הרגשתי שבית הכנסת הוא מקום לא ממוצה. ברמת המחקר וההדרכה, התייחסנו לבית הכנסת כמובן מאליו – מקום שבאים אליו ומתפללים. אבל בית הכנסת הוא הרבה מעבר לזה: הוא קפסולה של תודעה וזמן ומצב נפשי וחברתי, וכשאנחנו מתעלמים ממנו אנחנו מפספסים הרבה. אני זוכר שהייתי מדריך סיורים בנחלת שבעה, שם יש שלושה בתי כנסת מסוף המאה ה־19 שפועלים למעלה ממאה שנה, וחשבתי על זה שאלה בעצם הבתים היחידים שאני יודע מה קרה בהם לאורך כל התקופה הזו, ולמרות זאת אף אחד לא מדבר עליהם".
גפני פנה למנכ"ל יד בן צבי, ד"ר צבי צמרת, עם הרעיון לכתוב ספר על בתי כנסת בירושלים. בסופו של דבר כתב גפני שלושה ספרי סיורים – "מקדש מעט", "בית תפילה" ו"נוסח ירושלים" – וכן טור קבוע שפורסם במוסף זה. כשאני שואל אותו על מה הוא מסתכל כשהוא נכנס לבית כנסת, גפני אומר שהוא פונה מיד לסידורים.
"זה מלמד המון – גם אילו סידורים יש שם, מה נוסח התפילה, וגם, וזה שיגעון פרטי שלי: אני פותח את הסידור ובודק איך נראית החותמת של בית הכנסת, איזה שם מופיע בחותמת, על שם מי נקרא בית הכנסת. חשוב לי לומר שכמעט אף פעם לא כתבתי על בית כנסת שלא התפללתי בו. השתדלתי שהחוויה שלי תהיה חוויה של מתפלל. בתי כנסת אינם מוזיאונים – הם יצור חי, וכדי שתרגיש שהם חיים, אתה צריך לפעום יחד איתם. אני מתעניין גם במתפללים, ברגישויות האנושיות שבתוך בית הכנסת, באינטראקציה בין הגבאי לבין העולה. זה מרחב אנושי מרתק".
בספר שלך אתה טוען שבתי הכנסת שלפני קום המדינה הם הזירה שבה התגבשה תרבות דתית־לאומית.
"קורה כאן דבר מעניין. הדתיים הלאומים של תקופת המנדט הם מצד אחד מאוד דתיים, ומאידך הם מגויסים לחלוטין לרעיון הציוני. בימי המנדט היה מאוד קשה לשבת על הגדר ולהגיד 'אני קצת ציוני' – השאלה הזו עיצבה את כל מרחבי החיים. ולכן המתפללים כמעט לא יכלו להתייחס לבית הכנסת כאל דבר מנותק ממה שקורה סביבם, או כאל מרחב פרטי שאין לו קשר לתהליכים שמתרחשים. ומשעה שהתרבות הלאומית הדומיננטית עוצבה למעשה על ידי חברות אחרות – החברה הסוציאליסטית, ההסתדרותית – בתי הכנסת הופכים למקום היחיד שבו החברה הדתית־לאומית יכולה לדמיין את הציונות שלה. זה יכול לקרות כמעט רק במרחבים הפרטיים האלה, ובהתאמה, הם עוברים מטמורפוזה. בפעם הראשונה אנשים דתיים צריכים לשאול את עצמם על מה הם חולמים.
"אחת הדוגמאות היא השאלה באיזו הברה מתפללים, האם בהברה אשכנזית או ספרדית. היום זה מובן מאליו, אבל בשנות השלושים והארבעים עוד יש מחלוקות על הנושא. ואז ציבור בית הכנסת צריך לשאול את עצמו: האם אנחנו חולמים על מציאות שבה כולנו נדבר בצורה דומה, או לא? זו דרמה שרק מי שיודע עד כמה קשה לשנות מנהגים בבית הכנסת מבין את עוצמתה. אני מכיר את זה ברמה האישית: סבא שלי היה קנאי למנהגים, והיה לו קשה מאוד לעכל את העובדה שמשנים את שפת הדרשה מגרמנית לעברית, אבל הוא ובני הקהילה שלו מתחילים לדבר עברית בבית הכנסת, מתוך תהליך נפשי שאומר שהציונות משנה את כל אזורי החיים, גם הדתיים. במקרה שלהם מדובר על קהילה שבה רוב המתפללים לא דוברים עברית. אבל הם עושים את זה".
אוסישקין חתן בראשית
איפה עוד אתה רואה את הלאומיות משפיעה על בית הכנסת?
"כמעט בכל מרכיב. השאלה מה מצויר על קירות בית הכנסת קשורה לשייכות ולאפיון של המתפללים – האם מציירים את שנים־עשר השבטים, שהם אלמנט ציוני מובהק, או שמציירים את ארבע ערי הקודש כפי שנהגו ביישוב הישן. דוגמה נוספת היא האירועים בבתי הכנסת, שלא פעם אירחו מנהיגים ציונים. זה קורה משום שאם אתה מאמין באידיאולוגיה הפוליטית שלך, לא ייתכן שתנתק אותה ממקום התפילה שלך. וכך, בתי הכנסת עוברים תהליך שבו מנהיגי הלאום הופכים לדמויות רצויות. אוסישקין זוכה להיות חתן בראשית בבית כנסת הנשיא בירושלים, ובכירים אחרים מתארחים בקביעות בבית הכנסת הגדול בתל אביב, אפילו שהם לא אנשים דתיים. בתי הכנסת הופכים למרחב שבו התרבות הלאומית מתגבשת".
מעניין שהרוח הלאומית לא משפיעה על נוסח התפילה עצמו. כאן המגמה היא שמרנית.
"נכון. אין שינויי נוסח. היו בודדים שחשבו על בתי כנסת רב־עדתיים, שבהם כל חזן קובע את הנוסח שלו, ואפילו היה בית כנסת בשם 'עליית השבטים' שניסה לעשות את זה, אבל פרט לכך אין ניסיון לאחד את הנוסח, וודאי שלא לשנות אותו. בסך הכול מדובר בציבור שמרן. צריך גם לזכור שאף אחד לא רצה לעזוב לגמרי את העולם הדתי שבו הוא גדל, זה קשה נפשית. גם אחרי קום המדינה אין שינויי נוסח, כולל לא בעשור הראשון, אז אפשר היה לצפות שזה יקרה.
"לקח זמן עד שהתפילות הלאומיות נכנסו לקאנון של התפילה הדתית־לאומית, ולסידורים עצמם הם נכנסו רק בשנות השישים. כל הדוגמאות מראות לנו שנוסח התפילה הוא טאבו, שמנסים לא לגעת בו. אגב, ברמה האישית, אני חושב שהגיעה העת לשינויים כאלה. כשאני אומר משפט כמו 'ותעלינו בשמחה לארצנו', אני מרגיש שאני עושה שקר בנפשי. גם תפילת יום העצמאות עוד לא הגיעה לשלב הסופי שלה, בעיניי. יש תפילת 'על הניסים' יפהפייה שכתב הרב נריה, ואני לא מבין למה לא כולם אומרים אותה".
אולי יש תחושה שזה מלאכותי? שלתקוע בשופר בסוף התפילה או להוסיף 'על הניסים' למלחמה שאירעה לפני שבעים שנה זה דבר קצת משונה?
"המלאכותיות נובעת מכך שעוד לא הגענו לתפילה אחידה, וכל בית כנסת נוהג אחרת. אם כל העולם הדתי היה תוקע בשופר ואומר הלל בברכה בליל יום העצמאות, זה היה טבעי לגמרי עבורנו, אבל כשבבית הכנסת ליד אומרים הלל בלי ברכה, ובבית הכנסת הרחוק יותר לא אומרים בכלל, נוצרת תחושה של מלאכותיות. אני עצמי מתרגש מאוד מתפילת יום העצמאות, ואני חושב שאין בעיה לבסס אותה עוד יותר, אבל לחלק מהרבנים אין אומץ לעשות את זה, וגם, צריך לומר בצער, היחס למדינה הולך ומשתנה גם בקרב הציבור הדתי לאומי, ואין ספק שזה משפיע על כולנו. בסופו של דבר אנחנו חברה אחת, והילדים שלנו לומדים באותם מוסדות, וכשאנשים מסוימים לא אומרים את התפילה לשלום המדינה או משנים את נוסח התפילה לחיילי צה"ל זה משפיע על כולנו".
בכלל, נראה שבתי הכנסת היום הם מקומות פחות פוליטיים. אתה כותב בספר על אזכרה שעשו בבית כנסת ישורון בירושלים לזכרו של פרנקלין דלאנו רוזוולט, עם תפילה מיוחדת שכתב הרב עוזיאל. קשה לדמיין דברים כאלה היום.
"נכון, וזה קשור כמובן להבדלים בתקופה. בימי המנדט היית צריך להוכיח כל הזמן שאתה בפנים, ואחרי הקמת המדינה המתח נרגע בהרבה מאוד תחומים, כולל בית הכנסת. הפרויקט הצליח, המדינה קיימת, ועכשיו להירגע ולא להכריז על זה כל שבת. צריך לזכור גם שיש היום מסגרות אחרות, שבעבר לא היו. במידה רבה, הישיבות של הציונות הדתית ממלאות הרבה מהפונקציות שבתי הכנסת מילאו בעבר, כולל הפעילות החברתית והמרחב הצעיר יותר".
הקיבה התחזקה
איזה שינוי, לדעתך, עברו בתי הכנסת הדתיים־לאומיים בשנים האחרונות?
"בלי להיכנס לעניין המגדרי, שעומד בפני עצמו, אפשר להצביע על שני שינויים מרכזיים. האחד – בכל בית כנסת שמכבד את עצמו יש היום ספריית ילדים. לא היה דבר כזה בתקופת המנדט וגם לא בעשורים הראשונים למדינה, ובעיניי זו תעודת כבוד לבתי הכנסת שרוצים לשמור על כבוד התפילה מצד אחד, ומצד שני רוצים שבקהילה יהיו גם ילדים. כל מי שנכנס לבתי כנסת רואה מדפים של ספרי ילדים, ואני זוכר שבהתחלה, עם הנוקשות האורתודוקסית שיש לי לפעמים, הרגשתי שלא ראוי שילדים יקראו קומיקס בבית הכנסת.
"שינוי נוסף הוא כמובן עלוני השבת, שלא היו קיימים לפני שנות השמונים. זה שינוי אמיתי, כי העלונים מכניסים לבתי הכנסת תכנים שלא העלינו על דעתנו להכניס בשנות החמישים והשישים. קרה כאן דבר מעניין – בית הכנסת הופך למרכז של חדשות. תמיד דיברו בספסלים האחוריים של בית הכנסת על התוכניות העסקיות והשבוע שהיה, אבל העלונים הפכו עוד יותר את בית הכנסת למרכז של הרבה תחומי חיים. אתה מגיע לבית כנסת וקורא על דברים שלא קשורים לתפילה, ולכאורה זה תואם את מה שבית הכנסת היה אמור להיות מראש – מקום שמתכנסים בו. אז אני לא חושב שבבית הכנסת צריך לעסוק בתכנון הנסיעה לרומא, אבל למי שמתלונן על העלונים אפשר גם להראות את חצי הכוס המלאה – בסופו של דבר, כל זה קורה סביב בית הכנסת, שהופך למרכז ההוויה".
אף שגפני נזהר מלהסיק מסקנות על בתי הכנסת בעידן שאחרי הקורונה, הוא אומר ש"לא ייתכן שהקורונה לא תשפיע על בתי הכנסת והתפילה. אם אני יכול לנחש, הקורונה תשנה משהו בנגישות של בתי הכנסת ובקרבה שלהם לציבור. היתרון הגדול במנייני החצרות והרחובות הוא המיידיות. אתה יוצא מהבית ומיד מתפלל, כל אחד מהמקום שלו, ואנחנו פחות רגישים למנהגים ולעקרונות קדומים ולכל מיני דברים שהופכים למלחמת עולם ברגע שהם בין ארבעה קירות. כדאי מאוד שנדע לשמר חלק מהדבר הזה. אני חושב שהקיבה של כולנו התחזקה קצת, ונדע להיות יותר גמישים לשינויים ולחידושים. אני כן יכול להגיד ברמה האישית שאני מתגעגע לבית הכנסת. אני אוהב לשבת במקום שלי, להיות מחובר לציבור בחלק מהתפילה ובחלק אחר להיות עם עצמי, וזה צובט בלב".
שרלוק בציון
גפני (46) נשוי ואב לארבעה, נולד וגדל בירושלים, בנם של פרופ' ישעיהו גפני והציירת מרים גפני. הפרויקטים הבאים שלו עוסקים בנושאים שנראים רחוקים מעולם בית הכנסת – ספר שהוא כותב על שרלוק הולמס בפלשתינה, ומאמר על בייסבול בארץ הקודש. "אמרנו שבתקופת המנדט כל דבר נבחן בעיניים ציוניות", הוא אומר, "לפי השאלה האם הוא משרת את הפרויקט הציוני או לא. זה נכון גם לגבי תרגומים של ספרים. השאלה איזה ספר אתה קורא או מקריא לילדים שלך נבחנת בפריזמה הזו: האם אתה עושה משהו כדי לקדם חברה ציונית חיה או לא.
"המקרה של שרלוק הולמס הוא ניסיון לייבא לכאן מותג מחוץ לארץ בתקופת המנדט, ומעניין לשים לב מי מייבא את המותג הזה, מה המטרות שלו, איך זה קורה, ומי לא מוכן להכניס את זה הביתה. המון אנשים נהדרים עסקו בשרלוק הולמס – יונתן רטוש, זאב ז'בוטינסקי, איתמר בן אבי – וכאן גם מתחילים הוויכוחים: האם זו הספרות שאנחנו רוצים? האם דווקא עכשיו, בתקופת המנדט הבריטי, צריך לתרגם את שרלוק הולמס הבריטי? למה לא לכתוב על ארץ ישראל וחקלאות? במובן קצת אבסורדי, אלה שאלות דומות לאלה שעסקתי בהן סביב בית הכנסת. הכול סובב סביב השאלה איך חברה בונה את התודעה המשותפת שלה, וזה מתבטא בשפה, בדרמה, באדריכלות, בתפילה, בעיתונות – ובשרלוק הולמס".
גם גפני, כמו עמיתיו באקדמיה, התרגל להוראה בזום, שאותה הוא מכנה "הטוב במיעוטו". "אני מודה על כך שיש לי עבודה", הוא אומר, "ויש לי אפשרות ללמד ולפגוש את הסטודנטים. הקורונה לימדה אותנו שיש סטודנטים ששתקו בקורסים במשך שנתיים וחצי, ועכשיו, בלימוד בזום, הם פתאום מדברים וכותבים בצ'אט. עבורי כמרצה זה שיעור גדול, כי כנראה משהו בי לא אפשר לאותם סטודנטים את המרחב הבטוח לדבר ולהשתתף בשיעור, ואת התחושה הטבעית שיש להם כשהם בבית. עכשיו אני מבין שיש להם מה להגיד, וכשנחזור לכיתות אני צריך לשים לב שאותם סטודנטים לא ילכו שוב לאיבוד.
"ולמרות זאת, אין תחליף לדבר האמיתי. אני אוהב מאוד ללמד ולפגוש אנשים. שמתי לב שקל לי מאוד ללמד בזום סטודנטים שכבר הכרתי קודם לכן – אני יודע מה מצחיק אותם ומה עובד עליהם – וכשאני מלמד סטודנטים שלא הכרתי קודם לכן, קשה מאוד להכיר אותם דרך הזום. אבל זה הטוב במיעוטו, ואדם חייב לברך על הטובה".
