"משמת יוסי בן יועזר איש צרדה ויוסי בן יוחנן איש ירושלם, בטלו האשכולות" (משנה סוטה ט, ט), ופירש הרמב"ם (סוטה מז, ב): "ואשכולות, כינוי לאיש הכולל המדות הנעלות והמדעים לסוגיהם, והוא אמרם: אשכולות – איש שהכל בו". כזה היה מורנו ורבנו הרב נחום אליעזר רבינוביץ זצ"ל, ראש ישיבת ההסדר במעלה אדומים, שהייתה לי הזכות ללמוד לפניו ועימו כעשרים וחמש שנים, לעסוק בפירושו לרמב"ם "יד פשוטה", ולערוך חלק מכתביו.
רב הנראה כרב בכל הדרתו, אך בהנהגתו שונה מכל דמויות הרבנים שרובנו הכרנו עד אז או דמיינו. בעולם הדתי בכלל, ובעולם הישיבות בפרט, יש עיסוקים ונושאים שנחשבים כמנוגדים, עד כדי סתירות ומתחים. לעיתים אנו חוששים מהרבגוניות שבתוכנו, לא יודעים איך לצרפה, נאבקים בה או מטשטשים ומשטחים והופכים אותה לעיסה דביקה.
הרב היה הדמות הרבגונית הגדולה ביותר שהכרתי. עולמות שנראים מרוחקים היו קשורים אצלו זה בזה, השפיעו זה על זה וחיו בצוותא בנחת. זו הייתה אחת הסיבות שבשלה רבים פנו אליו ומצאו בו משען. הכול נעשה במתינות, ברוגע ובענווה, כאילו כבדרך אגב, וזו אולי הייתה אחת הסיבות שרבים לא הכירוהו. אולם מי שנפגש עם הרב ולו פעם אחת, הכה בו הברק והוא נפעם ממנו.
מצד אחד היה ראש ישיבה "קלאסי", למדן המלמד שיעורים כלליים בגמרא. ומאידך גיסא, פוסק המעורה בציבור, שבצעירותו כיהן כרב בקהילות בחו"ל, היה דיין בבית הדין בטורונטו, ובהמשך הוכר כאחד מחשובי הפוסקים והשיב תשובות לאלפים בארץ ובעולם. תלמיד חכם גאון הבקי בכל חדרי התורה, ויחד עם זאת בעל השכלה בפיזיקה ותואר דוקטור במתמטיקה, שלימד בחו"ל באוניברסיטה במקביל לשימושו ברבנות. מצוי בספרי פילוסופיה כללית ובמיוחד מדינית, שהיו מצויים על המדפים בחדר הספרים שלו. דובר וקורא כמה וכמה שפות. מחנך לאלפי תלמידיו וגם מחבר ספרים פורה. הוגה, שסלל דרך חדשה בפרשנותו לספר משנה תורה לרמב"ם (כעשרים ואחד כרכים), ומחברם של ספרי שו"ת והגות ומאמרים רבים. כל אחד מהעיסוקים הללו יכול להעסיק אדם במשך כל חייו, ואצל רבים כלל לא יכולים היו לדור בכפיפה אחת. אצלו חיו יחד בשלום ובהפריה הדדית.
אחדות, שלמות ואחריות
אנסה להציע מבט למצע שהרב עיצב והילך בו. הרב ראה ברמב"ם את מורה הדורות והעמוד היסודי בעיצוב השקפת העולם הדתית, ועיקר עיסוקו היה בלימוד כתביו. בהקדמת פירושו לספר המדע לרמב"ם ניסח הרב בתמצית את דמותו של עובד ה' כמי ששם שמים מתאהב על ידו. וכך הסביר כי אהבת ה' נקנית בשלמות בתורה, בחכמה ובמידות, שהיא מצוות והלכת בדרכיו. היסוד הוא ה' אחד ושמו אחד – שמים וארץ ומה שביניהם כולם מעשי ה' ובחכמה נעשו. המציאות כולה היא אחת והכול קשור זה בזה. תורה אחת ניתנה מאיתו יתברך.
חכמה שבעולם ובתורה מהדהדות זו בזו. ועל האדם, נזר הבריאה, מוטלת האחריות לפעול בכוחות הגדולים שבהם חנן אותו הקב"ה לדעה את ה' ולבחור בטוב. האמצעים לכך, כפי שהדגיש הרב רבינוביץ', הם חשיבה בשכל ישר החותר לבקשת האמת, עיסוק בתורה ובמצוות וחדירה לעומקם, לב רגיש והתנהגות מוסרית. אפשר לומר היגדים אלו כססמאות, אך אצל הרב הייתה זו דרך חיים, שהדריכה את עיסוקיו ואת יחסו לתורה ולמציאות כולה.
ראייתו המדעית ועיסוקו התורני הפרו זה את זה. הוא כתב מאמרים על היחס בין תורה ומדע והדוקטורט שלו עסק ב"סטטיסטיקה והסתברות בתלמוד". מפעל חייו היה פירושו החדשני על משנה תורה לרמב"ם, שקיבץ וכלל תורה שבכתב ושבעל פה, ובו חתר לגלות את העקרונות שעמדו בבסיס שיטתו של הרמב"ם. הוא ההדיר את כתביו באופן מדעי. בעבודה על הספרים הלכנו עמו לבית הספרים הלאומי והוא הדריכנו כיצד משתמשים במיקרופילם ולהשוות גרסאות.
את הלכות קידוש החודש הסבוכות פירש תוך שהוא מעיין בידע האסטרונומי הקדום והמודרני. כך גם בכתיבתו ההלכתית: לפני כל כתיבת תשובה בהלכה הקפיד ללמוד בעצמו את הנושא היטב. וכך נסענו עמו למשרדי חברת "סימנס" לקבל הסברים על כיריים אינדוקציה או למעבדת שמיעה ללמוד על השתל הכוכליארי, למפגש עם רופאים לפני כל תשובה בענייני רפואה ולסקירת מדענים על פעולתם של כרטיסים מגנטיים ומנגנוני דלתות מגנטיות. הרב הקפיד לכתוב בלשון בהירה ומדויקת, והדגיש שכתיבה מעורפלת לרוב אינה סימן לעומק אלא לחוסר הבנה.
חירות הפרט – טעם החיים
הרב היה שונה בנוף הרבנים הציונים־דתיים. הוא לא צמח בערוגות מרכז הרב וגם לא בבית בריסק. בצעירותו למד אצל גדולי הדור הקודם, וספג מתורת ליטא ומתורת הישיבות דרך רבותיו: הרב אליהו חזן, הרב פנחס הירשפרונג, הרב יעקב יצחק רודרמן והרב יוסף אליהו הנקין. הם העריכוהו מאוד וכתבו עליו תארים מופלגים בהתכתבויות עימו בהלכה. כשפרסמן – הקפיד להשמיט את שבחיו.
עד גיל חמישים חי במערב: קנדה, ארה"ב ואנגליה. אך משאת פניו מצעירותו הייתה ארץ ישראל. לדבריו, המתבונן במציאות ובתורה אינו יכול שלא להיות בעל תודעה היסטורית. הוא החזיק בהשקפה ציונית, אך לא מתוך משנה גאולית־מיסטית, אלא מתוך השקפה ריאלית־הלכתית. הוא ראה בשיבה לארץ ובעצמאות ישראל ביטוי לישועת ה' שיש להודות עליה, והזדמנות המטילה עלינו אחריות להיות שותפים בחסד ה' ולפעול לקידום החברה מבחינה חומרית, מוסרית ורוחנית. הוא ראה בהקמת המדינה ציון דרך מכריע לא רק לישראל אלא גם לעמים, ואפשרות של הרמת קרן הקב"ה בעולם. מאידך, הדגיש כי אין בכוחנו לדעת אם פעמי משיח נשמעים ואם מדינת ישראל היא התגשמות חזון הגאולה של הנביאים, וכי "ההשקפה הזאת שהנה אנו באיזו גאולה מובטחת… זו אשליה מאין כמוה שאין לה על מה לסמוך" ("מסילות בלבבם", עמ' 258).
כך היה הרב תלמיד חכם שצמח וחי שנים רבות בחו"ל, ועם זאת ראש ישיבת ההסדר הראשון שהוציא לאור ספר שו"ת בענייני צבא (שו"ת "מלומדי מלחמה"), ושהדגיש שהשירות בצבא הוא חלק מהחובה והאחריות של נשיאה בעול עם הציבור. כך גם דרש מעצמו. הרב היה מנהיג ציבור ללא חת והשמיע קולו ברמה נגד עוולות, פעל נגד ההתנתקות והקים בתי דין עצמאיים לגיור בעיקר עבור עולי בריה"מ למול עמדת הרבנות הראשית, כי ראה בכך צורך השעה ואתגר דתי, חברתי ולאומי, כחלק משיבת ישראל לארצו, ותקנת הציבור כולו במדינה.
ערכי המערב והמודרנה שולבו באופן טבעי בעולמו, מתוך השקפה שהם נטועים בחשיבה הדתית. בכתביו חזר והדגיש כי על פי הרמב"ם, בנוסף לי"ג העיקריים קיים העיקר ה־י"ד והוא הבחירה החופשית שהיא נזר האדם. בספרו ההשקפתי "מסילות בלבבם" כתב: "אשרי מי שלבטי הדור אינם זרים לו ואף הוא עבר עם בני הדור את חווית התגלית המבקיעה עד לעמקי הנפש – התגלית שחירות הפרט היא זו אשר בלעדיה אין טעם לחיים" (עמ' 27). בהתאם לתפיסה זו חינך את תלמידיו.
עצמאות מחשבתית ועשייה בגדלות
על פי הזמנת הרב חיים סבתו והרב יצחק שילת, ייבדלו לחיים טובים וארוכים, מקימי ישיבת ההסדר במעלה אדומים, הגיע אליה ונתמנה לעמוד בראשה. סיפור מפורסם בישיבה הוא שכאשר הגיע שאל את התלמידים מה דעתם על הישיבה והם התלוננו שהם לא מרוצים מספיק. הרב סבתו חשש שמא התשובה הזו תגרום לו שלא לבוא, ואילו הרב השיב: זו בדיוק הסיבה לבוא, אני מחפש תלמידים שאינם קופאים על השמרים אלא שואפים ליותר.
כזה היה חינוכו. יותר משביקש ללמד, הורה זאת בדוגמה אישית, ודחף את תלמידיו ללמוד בעצמם ולגבש להם דעה עצמאית. תלמידיו ידעו שלכל שאלה ששאלוהו השיב תחילה: "ומה אתה חושב?", "ומה בדקת ולמדת בעניין?". בטקסי הסמיכה לרבנות הדגיש: "איני רוצה שתהיו כנקניקיות הדומות זו לזו, אלא חישבו בעצמכם". גם כשאמר דבר הלכה, הוסיף לעיתים: איני אומר קבלו דעתי.
בשונה מהמקובל, לא דחף תלמידים להישאר ללמוד דווקא בישיבה. הוא נהג לומר שכל אחד צריך לעשות מה שמתאים לו ושבו הוא יכול להצטיין – שהרי האדם ניחן בכוחות רבים, והקב"ה ברא את עולמו בעושר ובגוונים, והאדם יכול וצריך להיות שותף לקב"ה בכל דבר ותחום. אך דגש אחד היה בפיו: כל דבר שאתה עושה – תשאף לעשות כמו שצריך ובגדלות.
כמידתו של אדם גדול, הרב היה מחנך לגדלות, אך מקטין את עצמו ומשתדל להגדיל את האחרים. מעולם לא שמעתי אותו מכנה מישהו בשם תלמידִי, אלא או תלמיד הישיבה או ידידי, יקירי – כולנו היינו ידידיו. גדלותו ניכרה בכל הילוכו ואף במעשיו הקטנים. פעם, כשלקחני טרמפ במכוניתו, ובמקום לנסוע לכיוון ביתו החל נוסע לכיוון ביתי, שאלתיו: מדוע הרב נוטה מהדרך, והשיבני: למה לעשות משהו בצורה חלקית אם אפשר לעשותו בשלמות.
רגישות לזולת ולתמורות בעולם
כדרך שהתבונן בעולם התייחס לבני אדם. הרב היה בעל הבנה ורגישות עצומה לאנשים, קטן כגדול. ראש ישיבה שהיה "סבא סוכריות" בתפילות לילדים ומשתובב עימם. פוסק שהיה ער למורכבותם של אנשים וקהילות ולשוני ביניהם. יש להניח שגם נדודיו בקהילות השפיעו על כך. תפיסה זו התוותה את פסיקתו. הוא הנחה לפסוק לקהילות תוך דיון בשאלת המאפיינים המיוחדים לכל קהל ולבחון היטב "מה יותר מתאים לציבור… מה ייצור מתיחות ומה יפחית את המתח?" (שו"ת שיח נחום, סי' קיב).
כך נהג גם ביחס לתמורות חברתיות־היסטוריות, שראה בהן ביטוי להתקדמות האנושית, ואף הן התוו את אופן יחסו ההלכתי. ביחס לשינויים במעמד האישה כתב "היו תקופות שנשים סבלו מקיפוח… חברה בריאה חייבת לאפשר לאישה להיות שותפה מלאה בכל תחום שבו היא יכולה לתרום לשיפור החברה" (מסילות בלבבם, עמ' 445). ועל יחסי ישראל והנצרות כתב: "אין להתעלם מהתמורות שחלו בתפיסות הנצרות" (שם, עמ' 472), ומתוך כך עסק בגיבוש תפיסה הלכתית ודתית לשיח בין־דתי. ההכרה בצורך במענה ייחודי לכל פרט ולכל קבוצה, בשילוב עם גדלותו התורנית וענוותנותו הגדולה, הביאו לכך שזכה להערכה עצומה מכל השואלים, גם בחוגים השמרניים וגם בחוגים הליברליים, ואלה כאלה נועצו בו.
רגישותו המוסרית הייתה יוצאת דופן ובפרט לחלשים בחברה, עד שהרב רא"ם הכהן, ראש ישיבת עתניאל, אמר עליו שהוא ספר מסילת ישרים מהלך. יש סיפורים רבים על כך ואציין רק שניים. כשטיפלה עובדת זרה באשתו, תמיד לאחר שפתח את הדלת לרבנית הקדים ופתח את הדלת למטפלת. פעם אירע שהיה צריך לסדר חופה וקידושין וסמוך ליום החופה הוברר שבשל אילוץ הכלה תצטרך לטבול סמוך לחופתה ויצטרכו לאחר את החופה ביותר משעה. באופן טבעי החל לחץ וחשש מגרימת בושה לכלה ולמשפחה. הרב הרגיע ואמר: אל תדאגו, אני אאחר מאוד, וכך יכעסו עליי ואיש לא ידע את הסיבה. וכך היה.
*
"איזהו בן העולם הבא? ענוותן ושפל ברך, שייף עייל שייף ונפיק, וגריס באורייתא תדירא, ולא מחזיק טיבותא לנפשיה" (סנהדרין פח ע"ב). כדרך שחי, כך נפטר רבנו בצניעותו בימי מגפת הקורונה, בלוויה בחוג מצומצם. בהספד אחר מיטתו אמר עליו הרב חיים סבתו: "אני מעיד לפניכם רבותיי, מעולם, מעולם לא ראיתי אצלו אפילו ניצוץ אחד של גאווה, ולא קמצוץ אחד של רדיפת כבוד. הנמצא כזה איש אשר רוח בו?!".
כמה וכמה פעמים כשאמרתי לו שמבקשים לראיין אותו סירב ואמר לי: מה יש לדבר עליי ואת מי זה מעניין, ואיזה חשיבות ועניין יש בדבריי, ואחר כך היה ממשיך: יותר חשוב שנשב ונלמד הלכה ברמב"ם. רק כשחזרתי והפצרתי נעתר, ואמר: נו, אם מישהו סבור שאולי יש איזו תועלת, לא נעים לי להשיב את פניו ריקם. אדוני מורי ורבי, אף שידעתי שאתה סולד מכך, סלח לי שדיברתי בשבחך, סברתי שיש בכך תועלת ואפשר שיביא הדבר לאהבת ה'.
