אדם הולך בעולם. הוא מבחין בעצמים, חפצים ובני אדם, מבקש ליצור זיקה אליהם, לפנות אליהם, אך יודע שהקיום חורג מהם. רואה את הטבע על פארו ויופיו, גודלו ונאדרותו, ומבקש למצוא איתו שפה, אך גם חש שיש בו מעבר לאשר הוא רואה. מרגיש שבתוכו קיים עולם ומלואו, שמיים ותהום, ריבוי וחסרון, חפץ לדבר עם הרוחש בו אך גם יודע שמעבר להכול שורר המסתורין.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בכירה בשמאל מתנערת ממכתב החרם על ההתנחלויות: "זו תמיכה ב-BDS"
– הציונות הדתית – הגיע הזמן לצאת מהמגזר
– הקומבינטור המתמיד: איך ומתי לתכנן את החופשה הבאה בחו"ל?
והוא מבקש להתפלל. לפנות אל השגב, אל המאציל, הבורא, היוצר והעושה. אל האלוהים. לפנות ופשוט לדבר. ולא פעם אף להתחנן, לשווע, לגמגם, לצעוק אל תסתר פניך ממני ביום צר לי.
התפילה היא ההיענות האנושית לאותה חידה האופפת והיא גם ההבחנה בה והיצירה אותה. "להתפלל משמע לשים לב לפלא, לזכות לחוש מחדש את המסתורין שמחיה את כל החי, את הגבול האלוהי שבתוך כל הישגי האדם" (ר' אברהם יהושע השל, התפילה, עמ' 61).
כל מי שהתפלל פעם אחת בחייו תפילה ממעמקיו – זוכר את הערגה, את הרגע החורג מכל אפשרות לדבר על אודות המפגש הזה במילים רחוקות.
חלק מהיום־יום
"וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב" (בראשית כד, סג). אדם היה יוצא מעמל יומו, מהבל העיר שאינו פוסק, ומתפלל את אשר על לבו. בתנ"ך ישנן תפילות אישיות ותפילות ציבוריות בעת צרה ושמחה אך אין נוסח קבוע. זה החל בידי אנשי כנסת הגדולה, התנאים והגאונים. אך לכאורה די להתפלל לבד, לצאת אל הירוק הבולע של האביב, ולפתוח את הלב אל המעבר. זהו אירוע שאין אינטימי ממנו. ומדוע לעשות זאת יחד עם אנשים אחרים, בקירות ובנוסח קבוע הכתוב בלשון רבים וידוע מראש?
אכן זאת שאלה טובה, שגם אחרי כל התשובות שנאמרו היא עדיין מנסרת בחלל העולם. אך ניתן להבחין כי לספונטניות האישית יש גבולות, היא מתפקדת כחריגה מהיום־יום, אבל האדם זקוק לסדר, לשגרה, והספונטניות מתאימה למעטים ולתקופות מעטות. את רוב הבריות מכסה כטפלון שכבת טרדות גדולה וללא הקביעות לעולם הרי לא יגיעו אל התפילה.
התפילה הקבועה לא מבקשת לחרוג מהיום־יום אלא להיות חלק ממנו; להתהוות ולהוות משפחה, קהילה וציבור השותפים לחריגה האישית מהעצמי ויוצרים שותפות בניסיון הזיקה בין האנושי לאלוהי. ניסיון המפגש של האדם עם האלוהים תלוי בהיות הזולת, ביכולת להיות בסמוך אליו, להיות יחד. לפעמים היחד הזה חיצוני בלבד ולפעמים הוא מעבר לכך, אבל אם זוכים הוא הופך למכפלת כוח. לכן בית הכנסת נקרא בלשוננו "בית כנסת", ולא "בית תפילה", כי אליו אנחנו מתכנסים. לא תמיד מצליחים להתפלל, אבל מתכנסים יחד ומבקשים שהאש תבער. אי אפשר לדחות ולמאוס התכנסות מעין זאת:
תפילת הציבור נשמעת תמיד. ואפילו היו בהן חטאים, אין הקדוש ברוך הוא מואס בתפילתן של רבים. לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור, ולא יתפלל ביחיד כל זמן שיכול להתפלל בציבור. ולעולם ישכים אדם ויעריב לבית הכנסת, שאין תפילתו של אדם נשמעת בכל עת אלא בבית הכנסת; וכל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס לתוכה להתפלל נקרא שכן רע (רמב"ם, הלכות תפילה ח, א).
ועדיין ישנה סכנה שהקבע ישתלט על התחנונים, שההתכנסות לא תצליח לחרוג מעצמה ושתתמצה במפגש חברתי, שהחובה והמחויבות יכבשו את הסוד שבתשתית כל התפילה. שהיא תיהפך למצוות אנשים מלומדה, לעוד משימה יומית שיש לבצע ותו לא.
להפוך את התפילה לנושא
לפני כחודשיים נסגרו בתי הכנסת בשל מגפת הקורונה ופניה של התפילה השתנו באחת – לא עוד במקומה הקבוע, הידוע מראש, אלא הנה היא קהילתית פחות ומשפחתית יותר ונעה ונדה בחדר, בבית, במרפסת ובפינת הרחוב. במקומות שבהם אנחנו אכן חיים. לפתע התפילה אינה עם הקהל הקבוע אלא עם השכנים, לפתע כבר אין בה דיבורים ועלוני שבת וקידושים מנופחים ואירועים נוצצים, אלא משהו פשוט מהם – תפילה. ויש חן דווקא בתפילה הלא מהוקצעת, החצי ספונטנית הזאת, כשאין בהכרח כיסאות לישב עליהם, העולה דווקא מתוך החיים – הבית והרחוב.
ובשיפולי הזמן הזה, שבו גלינו מבית הכנסת, מונחת גם הזמנה הזדמנות לגלות אותו מחדש; להתבונן מעט מבחוץ ולעשות סוג של חשבון נפש ביחס אליו – אישי וקהילתי. לבחון מה מקומו של הגיוון העדתי בתוכו, של הנשים, של הילדים, של השוליים החברתיים והקהילתיים.
במנייני המרפסות התברר שכולם שותפים, מהגג, מהחלון, מהמרפסת – כולם שווים ושייכים, ללא דמי חבר, ללא כיבודים ומעמדות. וכולם מסתדרים יחד ומקבלים עליהם עול מלכות שמים זה מזה – חסידים ומתנגדים, ספרדים ואשכנזים, מתפללים "מקצועיים" ועוברי אורח – ושמא כבר באה העת לייצר חיבורים אנושיים ורוחניים חדשים באמצעות התפילה ולהתייחס אליה מחדש. "אֵ־ל נֹשֵׂא הָיִיתָ לָהֶם", נאמר בתהילים, ושמעתי הברקה חדה מאחד מזקני חסידי סלונים שאמר כי הא־ל אמור להיות נושא, אירוע, ולא מובן מאליו שלא מדברים עליו. וכך גם התפילה.
וכאן אנחנו מבקשים להפוך את התפילה לנושא. ולשם כך פנינו למתפללות ולמתפללים, מנהיגים רוחניים, מנהיגי קהילות וגבאים, וביקשנו מהם לשתף אותנו בחלומות שלהם על בתי הכנסת – כיצד הם מבקשים וחולמים לראות אותם לאחר תקופת הריחוק הזאת.
יהודה שלוש // בית הכנסת אחרי הקורונה – מתגעגעים
כרמית פיינטוך // בית הכנסת אחרי הקורונה – לעשות מהחיים תפילות
מוריה תעסן מיכאלי // בית הכנסת אחרי הקורונה – הצורך הנפשי והצורך ההלכתי
יוסי הניג ובני שריד // בית הכנסת אחרי הקורונה – איצקוביץ של הצפון
חננאל רוס // בית הכנסת אחרי הקורונה – חיות למפגש האנושי והרוחני
רני יגר // בית הכנסת אחרי הקורונה – נדבך של קשרים חדשים
יניב מזומן // בית הכנסת אחרי הקורונה – מתוך המרפסות והחלונות
אבי גיסר // בית הכנסת אחרי הקורונה – ביום שנשוב
