געגועים ואהבה למקום בית ה'

הדיון בשאלת העדיפות לתפילה בבית הכנסת או בחצרות הבתים והמרפסות כמוהו כדיון בשאלה של תפילה קבועה מול תפילה ספונטנית. לתפילה הספונטנית יתרון שהיא מחוברת יותר, יוצאת מן הלב ומהמקום שהאדם מרגיש. היא תפילה שבלב. לעומתה התפילה הקבועה פחות מתחברים אליה, אבל מומחים לתפילה כתבו אותה, הם היודעים איך להתחבר אל ה', אלה שדלת ה' הייתה פתוחה אליהם, הלוא הם אנשי כנסת הגדולה.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– פעילת שמאל שסטרה לפניו של תובע צבאי תשב במאסר
– הציונות הדתית הקטנה שנתניהו אהב כבר לא קיימת
– הזדמנות לשינוי בקהילה היהודית: 8 עצות לשגריר ארדן

משב רוח מרענן בא לציבור הרחב עם הקמת המניינים בחצרות ובחניונים, בראשם הוא תפילה של כל המשפחה יחדו, לא אבא במניין נץ והבן האחד במניין שמונה והבן השני במניין חב"ד בעשר בבוקר, משפחה מלוכדת, יושבים אחד ליד השני ומחבקים זה את זה. האחריות האישית התגלתה במלוא עוזה, חזנים צעירים וחדשים ניסו את כוחם וגרונם. בחורים צעירים תפסו יוזמה להכנת קריאה בתורה, כל אחד את העלייה שלו. אין כבר קורא בתורה אחד לכל העולים, האחריות על העולה לקרוא מחשש התדבקות המחלה. חברות עמוקה יותר נקשרה בין השכנים לבין עצמם, אחים לצרה, נשים רבות השתתפו בתפילה מן הבתים, הזמן עמד מלכת ויש יותר זמן ורוגע בתפילה.

ברם לתפילה זו חסרה האווירה, הנשמה שבבית הכנסת, השכינה.

בבית המקדש שני כוחות הפועלים. האחד הוא השכינה היורדת לתוכו מן השמים, והשני הוא כוח הכהן או הנביא המשרת שם ויכולתו להביא את בקשתו לפני ה'. שניהם גם יחד נפגשים, ומביאים לתוצאה הרצויה. ה' מוריד את שכינתו לארץ, לשם באה עבודת הקרבן, התפילה או הבקשה, ונכנסת ללבו של ה'. כמאמר הנביא "והיו עיני ולבי שם כל הימים". זה במקדש מלך רב.

גם עניין הנבואה כך הוא. האבות בגלל מעלתם יכלו להינבא גם בלי מקדש, אבל מאז המשכן והמקדש, כאשר ירדה השכינה לבית ה', הנביאים התנבאו מכוח המקדש ודרכו, ומיום שחרב הבית דעכה הנבואה עד שנפסקה כליל בבית השני. כי השכינה שירדה חזרה למעלה.

גם למקדש מעט, לבית כנסת, שני מרכיבים, האחד הוא השכינה ששורה בתוכו, כמאמר הנביא "ואהי להם למקדש מעט", והשני הוא תפילת האדם היוצאת מלבו, "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת". המפגש בין שניהם מסייע בהעלאת התפילה.

המשוואה היחסית הזו מלמדת אותנו כי תפילה מחוץ לבית הכנסת כמוה כהקרבה בבמה, כשהייתה מותרת. הבמה באה לספק את צורכי העם, את הרצון להקריב לה' ממרחק. בבחינת "וירא את המקום מרחוק". אבל היכולת שלה להעלות את רצון העם פחותה מן ההקרבה במקום שהשכינה שורה בו.

על פי אותה משוואה כולם מבינים כי סגירת בתי הכנסת כמוה כחורבן זמני של בתי הכנסת. מוציאים את המתפללים לשיפוצים, לשיפור התנהגות בבית הכנסת, "שלום בית" בין ה' למתפללים. תעשו חזרות, ואז תחזרו לבית ה' מוכנים.

תפילה מחוץ לבית הכנסת היא אמנם מרעננת אבל היא פחות מרוכזת, וקשה מאוד לכוון בה. ראשם של האנשים תפוס בסובב ופחות בתפילה. השהייה בתפילה היא כמעט כדי לצאת ידי חובה. איך ניתן לכוון בתפילה בחניה כאשר כל רגע נכנסים אנשים ויוצאים. קולות בכי וצחוק, תפילה על ידי אנשים שאינם מיומנים בתפילת הציבור, קריאה בתורה מאולתרת ועוד. משל למה הדבר דומה, לזרים שהיו ממלאי מקום לכהנים הרגילים בעבודתם.

בעיית ריבוי בתי הכנסת לא תיפתר בעקבות הקורונה אלא בראייה מערכתית עירונית, ובהחלטה משותפת של הגורמים המתאימים שלא בונים בית כנסת במקום שלא צריך בגלל אגו של איש ציבור זה או אחר.

מניסיון אישי, הציבור מתגעגע לבית הכנסת, והחלו להתקבץ סביבו קבוצות של 19 אנשים בכל רוח של בית הכנסת על מנת לשמוע דרשות ושיעורי תורה. מה שמלמד שאנשים ישלבו את היתרונות החדשים והמרעננים שנצברו מן החצרות והמרפסות לתוך בית הכנסת. געגועים ואהבה למקום בית ה' ולחברים ולמתפללים. ותחזינה עינינו בשובך לבתי הכנסת ברחמים… בינתיים…

הרב יהודה שלוש הוא רב שכונות מזרח נתניה וראש כולל בית יוסף נתניה לרבנות ודיינות