כל שהיה קבע הפך תחנונים
ואולי מלכתחילה רק עטו התחנונים שריון של קבע
כשמתחת פיכו אדוות ברטיטה
כשמתחת קרסה אחיזה לשמיטה (רבקה מרים)
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מהפך תרבותי: בר כוכבא אאוט; רשב"י אין – ובגדול
– חלוקת התיקים: כך תיראה הממשלה הבאה
– הציונות הדתית – הגיע הזמן לצאת מהמגזר
את השיר הזה גיליתי באחד מימי הקורונה. איני יודעת אם הוא נכתב בימים אלה או לפני כן אבל הוא הדהד בתוכי חזק. כללית הימים האלה גילו בנו משהו, כל מה שהיה קבע התערער והשתנה ומלכתחילה הרי זה היה רק שריון חיצוני של קבע, אשליית הקביעות והביטחון ב"יש" שכולנו עוטים כדי לחיות ברוגע. האדוות פיכו ברטט והאחיזה קרסה לשמיטה וכך נולדו תחנונים. כל זה קרה לנו בהרבה הקשרים וגם בהקשר של התפילה.
הנושא של קביעת מקום התפילה הוא נושא הלכתי ורוחני גדול. "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם" הוא הבסיס לתפילת שחרית ו"כל הקובע מקום לתפילתו אלוהי אברהם בעזרו". בית הכנסת משמש כמקום תפילה מרכזי ויש בזה יתרונות של סדר וקביעות, ציבוריות ואחדות, עוצמה, כבוד והדר לתפילה וגם קדושה שהיא פרישות והבדלה ממה שקוראים "החיים" על כל מה שהם מביאים איתם. אלו הם יתרונות אבל גם חסרונות ונדמה לפעמים שדווקא שם התפילה נחסמת מרוב סדרים חברתיים, טקסיות עמוסת כיבודים וקביעות מכבידה. הכול ידוע מראש, מהוגן. מטבע היותו מוסד דתי הוא נוטה לשמרנות מובנית.
התפילה הביתית זורמת, מהוססת יותר, רועדת וחסרת יציבות (האם זה הקול שלי שעושה את זה? לראשונה בחיי מובילה תפילה בקול רועד ומהסס מהתרגשות ומחוסר ביטחון). זה יכול להיתפס כחולשה שלה, היא תפילה פחות עוצמתית. אך בעיניי זה פתח גדול אליה, תפילה פחות יודעת, פחות החלטית. נותנת מקום להווה שלנו כמו שהוא. נותנת חופש להתעכב שוב ושוב על המילים שהיינו צריכים (מלך רחמן רחם עלינו, טוב ומיטיב הדרש לנו), שהקול יישבר וירעד (והעמידנו מלכנו לחיים טובים ולשלום), שיתמלא בהכרת טוב מדמיעה על כל הטוב שיש (אין אנחנו מספיקים להודות לך).
תפילה נקטעת כזו, מפטפוטי ילדים וממריבותיהם, הערות מתבגרים, ריח של אוכל מתפשט. תפילה לא אידילית, לא סטרילית, לא שקטה. תפילה שמתערבבת עם חומרי החיים שלנו באופן הכי חי וערני. חשבתי המון בתקופה הזו עד כמה אני רגילה להתפלל על החיים האלה כמות שהם. כמה הם הנושא המרכזי של תפילותינו? בפרפרזה על רבי נחמן, "לעשות מהתורה תפילה", הנה לנו האפשרות לעשות מהחיים תפילה.
רמת הקשב הנדרשת בתפילה כזו גבוהה מאוד, מותחת את יכולות הקשב למחוזות חדשים והופכת למוקד חזק של התפילה. מה שמתרחש פה בינינו על היופי והאהבה, על הציפיות והמתחים, הוא הוא הנושא. הם ההופכים קבע לתחנון, לדָחוּף ולחשוב. שתי תנועות לה לתפילה הזו. אופקית, כל מה שבינינו, ואנכית, כל זה עולה מעלה, מחבר ארץ ושמים. תפילת הבית מקדשת את הבית, יוצאת מן החיים וחוזרת אליהם, מיטיבה אותם, מעמיקה, מרוממת. זכו שכינה ביניהם. לדבר הזה יש השלכות תיאולוגיות וקיומיות, ראיית פני ה' בראיית פני האדם, גבולות הקודש והחול.
העניין הוא שכל זה כבר היה קיים אצל חלקנו, בעצם ידוע רק אף פעם לא קיבל הכרה והמשגה, הערכה מספיקה והעלאה. אימהות יודעות להתפלל בבית, המרחב הביתי מוכר להן גם בהקשר הזה היטב. בכלל התקופה הזו עוררה התמודדויות ביתיות, שבתיות, כאלו שדרשו יותר יכולות של נוכחות, הוויה ו־being שכנראה הן תחום שבו הנשיות מאומנת יותר. זו הזדמנות נהדרת לנשים להשפיע, להוביל ולתת מניסיונן ומכוחן.
כל זה קשור גם בצורך בהתפתחות רוחנית משפחתית שעוד לא מספיק מדוברת במרחבים שלנו אבל בעצם היא כבר נושפת בעורפנו שנים. פעם כדי להגיע להישגים רוחניים נסע הלמדן אל הישיבה, החסיד אל הרבי, המתפלל רץ לבית הכנסת (בגרסאות נשיות של השנים האחרונות: בית המדרש, הנסיעות לאומן וכדומה). שעות ארוכות שעברו במנותק ממשפחה ומבית ועצם הנתק הזה נחשב כהישג. אנחנו צריכים למצוא דרכים חדשות להגביר רוחניות משפחתית. מדובר במשהו שהוא מעבר לקביעת "תפילת ילדים" בזמני התפילות. נדרשים פה כלים חדשים והנה השעה בשלה.
מילה על היחידים והיחידות שבינינו. אלו שלכאורה מודרים מהדיבור הזה, שנמצאות לא מעט לבדן בתקופה האחרונה ובכלל. אגיד במפורש שדבריי אלה מכוונים גם אליכן ואליכם. מה שמדובר פה הוא לא רק ברמת היחסים המשפחתיים המיידיים אלא האנושיים בכלל. חלק מהתרחשויות השנים האחרונות מאותתות על מעבר מאירועים מלאי פאתוס ועוצמה אל הדיבור הרך והשקט, אל הסלון הביתי. זה מעבר תרבותי רב משמעות ורב אדוות. אנא השמיעו את קולכם בתהליך הזה, קחו אחריות ושותפות.
התקופה הזו היא מעין קפסולה, מרוכזת מאוד ומאיצה התפתחויות שבעצם כבר מלוות אותנו ברמות מודעות שונות. זו הזמנה לתת להן מקום גדול יותר בחיינו, לתת להן לחיות אותנו ולחדש.
הרבנית כרמית פיינטוך היא רבנית קהילה בקהילת אילנא דחיי בירושלים, ר"מית בבית המדרש לנשים במגדל עוז, פסיכותרפיסטית ופעילה בארגון רבני בית הלל
