בעֵין רוחי, השיבה אל בית הכנסת תוסיף חיוּת למפגש האנושי והרוחני. הצורך האנושי העמוק בקרבה ובהתקשרות יסייע לנסוך משמעות נוספת בלחיצות היד הטקסיות, בהנהון מסביר הפנים ובפטפוטי הקידוש. ההתכנסות הציבורית תהפוך לנוכחת יותר בחוויה של המתפללים, שירגישו בקלות רבה יותר את היותם חלק מרקמה של קהילה. נראֶה רבים גודשים בשמחה גדולה את בתי הכנסת.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בכירה בשמאל מתנערת ממכתב החרם על ההתנחלויות: "זו תמיכה ב-BDS"
– הזדמנות לשינוי בקהילה היהודית: 8 עצות לשגריר ארדן
– כמה מילים על מילת נשים בסודן
התודעה האנושית נוטה לעמעם ולהשליך אל הלא־מודע את השגרתי, את תפילת הקבע. החוויות של התמונה שהייתה פעם חדשה, של ילד השב מבית־הספר וגם של התפילה, נוטות להידלדל עם הזמן והחזרתיות. המגפה הכתה בתחושת הביטחון המנומנמת וטלטלה את המובן מאליו. בכך היא חשפה כי השגור אינו מובן־מאליו ופתחה פתח לחישה מודעת של פעימות הלב של המציאות ואפשרה חוויה של הערכה כלפיה. הכמיהה לבית הכינוס והמפגש גדולה, זו תהיה שעתה של התפילה בציבור.
מטבעה, ההיכרות השכלית מובילה לגוויעה רגשית. לכן תפילה מוכרת ויומיומית (שיודעים בעל־פה) נוטה להפוך לנטולת טעם. מכיוון דומה, לא מעט מפסיקים לומר "אני אוהב אותך" לבני משפחתם, כי אין באמירה זו חידוש. בכך הם מחמיצים את האופי הרגשי שלנו כבני אדם, את החִיות שיכולה לנסוך ההנכחה של המילים "אני אוהב אותך". המילים אינן מדווחות מידע שִכלי וקר אלא מכוננות ומביעות רגש. כמו תפילה. כמו חיבוק אוהב, שלא נס לֵחו.
הניסיון לשמר נוכחות רגשית במציאות שגרתית נוגעת ביסודה של עבודת התפילה. עבודה שהופכת קשה ככל שהמציאות מוּסדרת, נניח שלוש פעמים ביום. כואב (כואב!) להתחנן על רפואת חולים שסובלים כדרכו של עולם. לא תמיד נעים לחוש את ההזדקקות שלנו לקהילה, לחברים־לדרך ולעמידה לנוכח ה'. מפתה לשקוע במוכרות הפשוטה והביתית של התפילה שהשפתיים מריצות לבדן. הקורונה העניקה הזדמנות להתגעגע לתפילה, לקהילה ולבית הכנסת.
בעֵין רוחי השנייה, יתבטלו מניינים מוקדמים, קהילות יינטשו לטובת אחרות ובאופן כללי יתמעטו הפוקדים את בתי הכנסת. הקורונה יצרה תקופת מבחן לקשר עם הקהילה ובית הכנסת. בהיעדר בית כנסת, קשה להתעלם מהגעגוע או מהיעדרו; מההקלה והשחרור והנוחות שאולי מתגלים בבית.
אחד מעמודי התווך של התפילה במניין הוא ההרגל. שלוש תפילות ביום יוצרות הרגל שגרתי ומחזיק, מפגש יומיומי עם חברי־הקהילה מעניק שייכות שקל להתרגל אליה. המסורתיות הכללית נשענת גם על המשך הרצף על ציר הזמן, שנקטע כעת.
שיבה להרגל שפקע והתחלף בינתיים בהרגל חדש דורשת כוחות ומוכנות להתחייב. סביר שיהיו מי שיחושו שמערכת היחסים עם בית הכנסת לא שווה את המחיר, את הקצאת הזמן, המשאבים והפוליטיקות. ויהיו גם כאלה שהחופשה הכפויה תבהיר להם שאינם רוצים לחזור, שעדיף להם בלי. לפעמים קשר מתרוקן מערך רגשי. על קשר ניתן לעבוד, אבל לשם כך נדרש רצון.
המגפה הנכיחה סיבה נוספת להירתע מהמרחב הציבורי־קהילתי. מזה מספר חודשים בני אדם מהווים איום איש בעבור רעהו. אני איום פוטנציאלי, וכך גם אתה ואת; מאוימים ומאיימים כאחת. הנוכחות לצד בני אנוש אחרים הפכה למעוררת חרדה, למשהו שאולי עדיף להימנע ממנו ככל האפשר. בייחוד בעבור אוכלוסיות סיכון כמבוגרים, חולי סכרת, מושתלים ואחרים, בית־הכנסת עשוי להיות מואר כנקודה של סכנה. מהצד השני, חובת ההתכנסות הביתה יצרה תפילות מבוּדדות או משפחתיות, שעשויות אף הן למצוא חן ולהיתפס כמתאימות ונוחות יותר מבית הכנסת.
ודאי יהיו כאלה שהמשיכה שלהם לקהילה תתעצם ותתברר כמשמעותית יותר משחשבו, בזמן שאחרים ימצאו את הריחוק כנוח ואף כנכון בעבורם. וחלק יימשכו גם לבית וגם לבית־הכנסת. ובכל אחד ואחת מאיתנו ייגעו חלק מהדברים האמורים וחלק יתמוססו יחד עם מאפיינים אחרים של תקופת הקורונה.
חננאל רוס הוא פסיכולוג בהתמחות קלינית ומטפל זוגי
