מחשבות על תפילה ובית הכנסת בעידן שאחרי הקורונה:
משמיע לאוזנו: רקמת התפילה עברה טלטלות והעמידה אותנו, המתפללים, בחוויות תפילה שרישומן יישאר איתנו עוד זמן רב. זום שינתה את המוקד של השירה ביחד. הטכנולוגיה חייבה אותנו להשמיע לאוזננו – לעמוד מול מסך שבו חלונות אנשים שרים אך מושתקים ולהשמיע לאוזננו את ניגוני התפילה רק בקולו של היחיד. בתפילות יחיד נטולות טכנולוגיה נשאנו בעצמנו את התפילה. לעיתים התגלה יופייה וכוחה של תפילה משפחתית ובחלקם עמד היחיד בתפילה מהתחלה ועד הסוף.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הזדמנות לשינוי בקהילה היהודית: 8 עצות לשגריר ארדן
– הציונות הדתית הקטנה שנתניהו אהב כבר לא קיימת
– בכירה בשמאל מתנערת ממכתב החרם על ההתנחלויות: "זו תמיכה ב-BDS"
העמידה בתפילה ללא הד של ציבור עוררה בי את התחושה העולה משירו של אברהם שלונסקי:
קָרָאתִי אֵלֶיךָ – הֲמִשׁוּם שֶׁיֶּשְׁךָ
אוֹ מִפַּחַד הֱיוֹת בִּלְעָדֶיךָ?
שְׁמָעְתִיךָ דּוֹבֵר – הֲמִשּׁוּם שֶׁעָנִיתָ
אוֹ חֶשְׁקַת הַמִּדְבָּר הִיא – לִשְׁמוֹעַ!
טֵרוּף בַּמִּדְבָּר!
מֵעָצְמַת הַצָּמָא לִצְלִילִים־שֶׁל־אֱמֶת
שׁוֹמַעַת הָאֹזֶן קוֹלוֹת שֶׁבָּדִינוּ.
– הַקּוֹל שֶׁבָּדִינוּ הוּא הַקּוֹל שֶׁעָנָה!
הוּא הַקּוֹל שֶׁשָּׁאַלְתָּ:
– יֶשְׁךָ?
וְעָנִיתָ.
וְעַנִיתָ:
– יֶשְׁךָ־
כִּי קָרָאתִי אֵלֶיךָ
(כל שירי אברהם שלונסקי, ה, תל אביב תשס"ב, עמ' 158).
השיר אמנם מסתיים בקביעה אבל היא אינה שוללת החיפוש שבא לפניה. לאורך התקופה הזו – בלא מעט רגעים קשים (וגם טובים) חשתי שדווקא חווית התפילה ביחיד מזמנת לנו רגעים של אמת, של גילוי עצמי ושל גילוי מובנים חדשים בסידור.
"נֹתֵן בְּאֹצָרוֹת תְּהוֹמוֹת" (תהילים לג, ז): לאחר סגירת בתי הכנסת התמודדנו כקהילה עם אתגר המעבר לזום, עם צרכים חדשים, עם חולים ומבודדים. מן הצד שני שמחנו לפגוש שוב את אלה שמיעטו להגיע ואפילו מצטרפים חדשים.
הקהילה התל־אביבית שלנו, שגם בימי שגרה נפתחת להכיל אנשים רבים המשתתפים בקבלות השבת בנמל ובהתכנסויות ציבוריות אחרות, קיבלה כאן מובן חדש. העדרה של חווית הנוכחות בגוף יצר קשיים רבים וגעגוע אבל גם פתח אפשרויות לשותפות עם מתפללים חדשים ועם קהילות נוספות.
כך זכיתי, לראשונה בחיי, להצטרך לתפילת הלל של יום העצמאות עם קהילת בני־ישורון הנפלאה במנהטן. לא היו לי הרבה ציפיות לאור מגבלות הטכנולוגיה, המרחק, הפרשי השעות (הם בשחרית ואני כבר אחרי הצהריים) ועומק ההבדל בעוצמת המעבר זיכרון/עצמאות אצלנו לעומת העדרו מההוויה האמריקנית. אך למרות כל אלה החיבור עבד ולראשונה ביום זה חשתי קרבה כמעט פיזית ביני כאן לבין חבריי וחברותיי היהודים משם. זו הייתה עבורי התרגשות מיוחדת לחוות את יום העצמאות הישראלי גם דרך המבט שלהם.
הרבה מהצלחת המעמד הייתה נעוצה בעובדה שזו לא הייתה צפייה בשידור: עמדנו יחד בתפילה! חלקנו את השמחה, את ההלל וגם את העצב באמירת קדיש. רבים מן השמות שהוזכרו היו של נפטרי המגפה.
זהו אתגר גדול והוא דורש התכוונוּת מיוחדת של המתפללים ובמיוחד של שליחי הציבור. נדרשת הבנה חדשה ועשירה של הביטוי "עמך ישראל אשר שלחוני", מי כלול בו בהקשר המיוחד של כל התכנסות. מובן שחוצה קבוצות, נוסחים, מקומות ולפעמים גם אזורי זמן. לדבר הזה משמעויות מעשיות להובלת התפילה ולהפיכתה מצפייה להשתתפות. נצטרך כאן חשיבה יצירתית שתעזור לנו לעבור את המסך, להנכיח במאמץ מודע את הבאים להתפלל.
בשבועות האלה, בתוך תפילת היחיד, התפרש לי הפסוק מתהילים: גם בתהומות יש אוצרות. אולי דווקא מתוך תהום הקושי והמשבר תוכל התפילה לא רק לשוב להיות חיבור של קהילות המוכרות לנו אלא להיות אוצר שמתוכו נוכל לבנות נדבך של קשרים חדשים. לצרף לבבות.
ד"ר רני יגר הוא ממייסדי בית תפילה ישראלי בתל־אביב ומנהל מיזם התנ"ך במכון שלום הרטמןנדבך של קשרים חדשים
