אולי הקורונה תהפוך אותנו לחברה מלוכדת יותר

הצורך לסגור את בתי הכנסת נוכח נגיף הקורונה המשתולל בעולם קומם חלק מהרבנים ומהמתפללים הפוקדים את בתי הכנסת והם התקשו לקבל את הגזרה. חלק מהקולות של ההתקוממות הזו הופנו כלפי מוציאי ההנחיות, המומחים ומקבלי ההחלטות, וחלק מהקולות הופנו כלפי הקדוש ברוך הוא על עצם המצב של המגפה.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הקומבינטור המתמיד: איך ומתי לתכנן את החופשה הבאה בחו"ל?
– פעילת שמאל שסטרה לפניו של תובע צבאי תשב במאסר
– כמה מילים על מילת נשים בסודן

עמדה אחרת של חלק מרבני הקהילות הייתה שצריך לסגור לאלתר את בתי הכנסת, חלק מהם אף הקדימו את הסגירה לפני ההנחיות המפורשות של משרד הבריאות, לפי השיקול שהצו "ונשמרתם לנפשותיכם", גובר על התפילה במניין בבית הכנסת. זה רצון השם בעת הזו, נתפלל בבית.

פוסק הלכה צריך להכריע לפי ההלכה וההיגיון ולא לפי הרגש, גם לא לפי הרגש הדתי. ההתנגדות של חלק מגדולי התורה לסגור את תלמודי התורה ובתי הכנסת עוררה כעס רב בציבור ויצרה גם ביקורת וכעס פנים חרדיים בקהילות שהנגיף הכה בהן בצורה הקשה ביותר. בית כנסת הוא מקום שאליו מגיעים כדי להתפלל, אבל הוא גם מקום מפגש אנושי בין אדם לאדם, כשמו – בית כנסת. עבור אנשים שהולכים מדי יום לבית כנסת המשמעות של הסגירה של בית הכנסת היא חוסר גדול באינטראקציה אנושית.

כאשר התקרבנו לקראת חג הפסח עם הבידוד שכפה עלינו נגיף הקורונה, הצער על אי היכולת להיפגש אף החריף. פסח הוא אולי החג שמבטא יותר מכול את הקשר המשפחתי, והשנה המרחק שנכפה עלינו לא אפשר את המפגש המשפחתי המורחב. את הקשר הבין דורי שמיוחד כל כך לחג הפסח. לראשונה בתולדותיה נאלצה מדינת ישראל לחגוג את חג הפסח במתכונת מצומצמת – עם המשפחה הגרעינית בלבד.

בשיחה משותפת של כמה חברים חשבנו על יוזמה: בליל הסדר בשעה 20:30 נצא כולנו למרפסות ולחלונות ונשיר יחד את "מה נשתנה", על מנת שכל מי שנשאר לבד בביתו ישמע ויראה את השכנים שלו. חשבנו על ההורים, הסבים והסבות שלנו שהשנה יחגגו את ליל הסדר לבדם, הרבה מהם לראשונה בחייהם. רצינו ליצור רגע של יחד. החלטנו להשקיע את הזמן כדי לקדם את הרעיון.

ליוזמה הצטרפו הרבה ארגונים כמו החברה הארצית למתנ"סים, מועצת המכינות הקדם צבאיות, איילים, רשת מיתרים, מועצת תנועות הנוער ועוד. החלטנו שהיוזמה לא תהא שייכת לשום גוף או ארגון ספציפי. גם גדולי הרבנים החרדים והתקשורת החרדית בירכו על היוזמה. הרב יצחק זילברשטיין אמר שרעיון מעין זה נמצא בתלמוד במסכת פסחים (דף פ"ה ע"ב) שבו הגמרא מספרת שגגות ירושלים נשברו מקול ההלל בעיר, והביא את דברי המהרש"א שכותב כי לא הגגות נשברו אלא הגגות שבשמים כיוון שכולם אמרו יחד הלל.

כך יצא שבהרבה ערים ויישובים חילונים, דתיים וחרדיים שרו יחד בשעה שמונה וחצי בערב מה נשתנה. בצאת החג קיבלנו מבול של טלפונים מכל מיני פינות בארץ שסיפרו: יצאנו החוצה למרפסות, לחלונות ולחצרות ושרנו יחד – זה היה מחבר ומשמח. רחובות שלמים שרו יחד מה נשתנה. לפעמים זה התחיל מקול אחד במרפסת אחת שהדליק את כל הרחוב בשירה, לפעמים השכנים פצחו יחד בשירה. הרגשנו שייתכן שזרמי עומק שפועלים להפיל חומות ומחיצות קיבלו חיזוק מאירועי הקורונה השנה. לקראת יום הזיכרון לחללי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה, בשיח משותף עם חברים חרדים, הם הציעו יוזמה להקדיש קריאת תהילים לכל אחד מהחללים. זו יוזמה שיצאה מהעולם החרדי אבל פנתה לכולם. אתר החדשות החרדי כיכר השבת הוביל את היוזמה יחד עם כלי תקשורת חרדיים נוספים. בוגרי יחידות מובחרות של המודיעין התגייסו על חשבון זמנם לבנות אתר לטובת העניין. היו מחבריי שהתנגדו למהלך הזה, בטענה שכל עוד החברה החרדית ברובה לא שותפה לגיוס לצה"ל, הם לא רואים בעין יפה את היוזמה שלהם לקריאת תהילים לזכר חללי צה"ל. אבל למעלה ממאה ושלושים אלף פרקי תהילים נקראו באתר, וגם כאן בין קוראי התהילים היו דתיים, חרדים וחילונים.

כל אחד מאיתנו מחובר לכמה וכמה מעגלי שייכות – המשפחה, הקהילה, המדינה. המנגנונים הקהילתיים בחברה החרדית חזקים מאוד, וקיימות הרבה מאוד אינטראקציות קהילתיות. גם הרבה מהשירותים הבסיסיים ומהמנגנון הכלכלי בנוי על הקהילה, על שהות בבתי המדרש ובבתי הכנסת. הבית הפרטי הקטן לא אמור בכלל להכיל חיי יום יום של כל המשפחה. החיבור של החברה החרדית למדינה נע בין עמדות של התנגדות למדינה לבין שייכות חלשה יותר מזו שקיימת בכלל הציבור .

שתי היוזמות האלו, כמו יוזמות אחרות ומבורכות שצצו בתקופה הזו, באו להשלים חיסרון שגרם הצורך בבידוד חברתי בשל נגיף הקורונה. עבור הרבה אנשים בית כנסת ומניין קבועים הם עוגן רוחני וחברתי, מקום שהולכים אליו באירועים משפחתיים משמעותיים, מקום שהולכים אליו בעת צרה – כמו ילד שחוזר הביתה לקבל חיבוק ולבכות בחיק ההורים. לכל בית כנסת יש הווי משלו.

מה יקרה בעקבות התקופה הזו? ימים יגידו. אולי דבר לא יקרה. המגפה תעבור ותישכח, והחיים יחזרו למסלולם. אבל אולי התקופה הזו תפתח פתח לתהליכים שיובילו לחוזה חדש בין חלקי החברה, חוזה שיש בו יותר חיבורים ושותפות. הלוואי.

יניב מזומן הוא ראש מכינת מיתרים לכיש ויושב ראש מועצת המכינות הקדם צבאיות (בשיתוף)