פרשת בהר-בחוקותי: בחזרה להר סיני

פרשת בהר עוסקת בהלכות שמיטה ויובל. בכותרת לפרשה מודגש שמצוות אלו ניתנו בהר סיני: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר". על כך שואל מדרש הספרא את שאלתו המפורסמת:

מה ענין שמיטה אצל הר סיני, והלא כל המצוות נאמרו מסיני? אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולם נאמרו כללותיהם ודקדוקיהם מסיני.

מלשון השאלה משמע שאין קשר בין שמיטה להר סיני. ואולם להלן ננסה לטעון שבכוונת מכוון נאמרו מצוות שמיטה ויובל בהר סיני, בניגוד לכל ספר ויקרא שנאמר באוהל מועד.

רמז לעשרת הדיברות

הקשר בין פרשת בהר ובין מעמד הר סיני ניכר בראש ובראשונה מבחינה לשונית. ההכרזה על שנת היובל נעשית על ידי תקיעת שופרות: "וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה… תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם… יוֹבֵל הִוא" (ויקרא כה, ט־י). השופר והיובל מזכירים את מעמד הר סיני, שגם בו שימש היובל: "בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר… בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר… וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד… וַיְהִי קוֹל הַשּׁוֹפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק" (שמות יט, יג־יט).

קשר נוסף עולה מהמילה המנחה הבולטת בפרשת בהר – שבת: "וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'…וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן… שַׁבָּת לַה'… שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ. וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם . וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים" (ויקרא כה, ב־ח). מכאן שמצוות שמיטה ויובל הן מעין פיתוח לדיבר הרביעי "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת". אחת לשבע שנים האדמה שובתת, ואחת לשבע שבתות שנים באה השבת הגדולה – שנת היובל.

בכל שבת ישנה מצווה על מנוחת עבד ואמה. יסוד השבת הוא חירות האדם; בשבת אין אדם שולט על אדם וכולם שווים לפני א־ל חי. אך אם עבד עובד מצאת השבת ועד כניסת השבת כל חייו, הרי שאין זו חירות. רק שחרור עבד ואמה בשנת היובל מביא לידי ביטוי שלם את רעיון השבת – חירות האדם.

היבט נוסף הקושר את השמיטה והיובל למעמד הר סיני נוגע לדין השבת הקרקעות. בשנת היובל כל אדם חוזר לשדהו, כל אדמה חוזרת לבעליה ולכל אדם יש אפשרות להתחיל מבראשית. הנימוק להחזרת הקרקעות בשנת היובל הוא "אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלוֹהִים" (ויקרא כו, לח). פסוק זה רומז לדיבר הראשון בעשרת הדיברות: "אנכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". הצלע האחרון של הדיבר הראשון, "מִבֵּית עֲבָדִים", אינו נזכר בספר ויקרא, כי הוא אינו נזקק לעניין החזרת הקרקע. המילה הנדרשת היא "ארץ" שחוזרת בפסוק. החזרה על המילה משקפת את המשמעות שה' אלוהי כל הארץ, ומשום כך אין לאדם לצבור רכוש שאינו שלו. ה' מחזיר את הקרקע, ה"ארץ", לבעליה הראשונים.

גם דין שחרור העבדים ביובל מרמז לדיבר הראשון. צלעות הפסוק באות בסדר כיאסטי לדיבר הראשון. בפרשתנו מנומק דין שחרור עבדים:

א – כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם /

ב – אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם /

ג – אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם.

הדיבר הראשון משתמש באותן מילים רק בסדר הפוך:

ג – אָנֹכִי ה' אֱלוֹהֶיךָ /

ב – אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם /

א – מִבֵּית עֲבָדִים.

דין שחרור עבדים ביובל מקביל אפוא לדיבר הראשון. היות שה' הוציאנו מבית עבדים, אל לנו להקים בית עבדים ויש לתת חירות לעבד ולאמה.

לאחר מכן באים שני פסוקי חתימה לפרשה, שמוסיפים שוב רמזים לדיברות:

לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה לֹא… – לא תעשה לך פסל.

אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ… – שבת.

השכינה קוראת לשוויון

השוואות אלה מלמדות ששורשה של פרשה בהר בעשרת הדיברות ובמעמד הר סיני. ההלכות שבפרשה הן מעין מדרש הלכה גם של הדיבר הרביעי וגם של הדיבר הראשון. ללמדנו שמשמעות הדיבר הראשון אינה רק בענייני אמונה, אלא בצדק חברתי. על כן דווקא פרשת בהר נאמרה בהר סיני. היא היישום לברית סיני.

שנת היובל היא שנת זיכרון למעמד הר סיני. אך כיצד זוכרים את המעמד? תשובת התורה היא שרק מערכת מדינית־חברתית המאפשרת לכל אדם לחזור לנקודת ההתחלה היא היישום של המעמד הגדול. המסר של פרשות בהר־בחוקותי הוא שהגלות באה בעוון אי־שמירת מערכת השמיטין והיובלות. לא די במדינה שבה אין פשעים כדי לכונן את מלכות ה', אלא יש צורך במערכת הדואגת לכלל החברה.

היה עולה על הדעת לחגוג את שנת היובל בדרכים נוספות, כגון באמצעות התכנסות אדירה בירושלים והקרבת אלפי אילים ורבבות נחלי שמן. אך הנביאים יצאו כנגד ההתמקדות בקורבנות: "בַּמָּה אֲקַדֵּם ה' אִכַּף לֵאלֹהֵי מָרוֹם הַאֲקַדְּמֶנּוּ בְעוֹלוֹת בַּעֲגָלִים בְּנֵי שָׁנָה. הֲיִרְצֶה ה' בְּאַלְפֵי אֵילִים בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי שָׁמֶן… הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלוֹהֶיךָ" (מיכה ו, ו־ח).

הנבואה בסגנונה החריף אומרת את דברי התורה, המצווה בפרשתנו להקים מערך של חסד וצדק חברתי. השכינה קוראת בדממה: אינני זקוקה לקורבנות, אלא רק לשלום ולשוויון בין בני האדם. כך, ורק כך, ראוי לחגוג את שנת היובל במדינת התורה והצדק.

יום השבת הוא יום של שוויון ושנת היובל היא שנת השוויון. השבת היא יום של קדושה – יום של התגלות. כשיש התגלות, מושגי השקר של שלטון האדם על חברו מתבטלים. יום השבת הוא אי של שוויון בתוך ימי המעשה, ושנת היובל היא שבת גדולה של שוויון. כשקדושת שבת מתגלה, אין איש יכול לשלוט עוד על חברו וכל אדם חוזר אל אדמתו. זו עיקר מטרתה של התגלות הר סיני.