פעמים רבות נוהגים אנו להתחיל את הסברתנו הציונית בשואה. ביקור של אישיות זרה מתחיל ב"יד ושם", ומערכי חינוך ציוני מתחילים באנטישמיות המודרנית ובמוראות השואה. לעניות דעתי, יש בכך מידה מסוימת של סילוף המציאות, ויותר מכך – אף שגיאה טקטית.
לכאורה היה בהחלט מן הראוי ללמוד מהשואה את הלקח הציוני ואת זכותנו וחובתנו להגן על עצמנו בעצמנו, בעיקר מפני שהציונות, מאז לידתה, כבר דיברה במעומעם על סכנה של העמדת הציונות כתשובה לשואה. אולם למרות זאת, הצדקת הציונות על בסיס השואה הינה מטעה ואף מסוכנת.
הטעיה ושגיאה. שהרי גם אם השואה נתנה דחיפה רבה למאבק להקמת המדינה, אין הציונות מתחילה בשואה. אין היא באה לפתור את בעיית יהודי אירופה על ידי יצירת "בעיה" חדשה במזרח התיכון – טיעון השגור בפי התועמלנים הערבים ואנטישמים, ובעיקר לאחר מלחמת ששת הימים. עלינו להדגיש דווקא את העובדה ששורשי הציונות אינם תגובה לשואה. ואומר אף יותר מכך – גם הטיעון הכללי יותר שהציונות הינה תגובה לאנטישמיות בעייתי הוא בעיניי. הציונות מעיקרה הינה מאבקנו רב הדורות לחזור למולדתנו, ולכן עלינו להתמקד בגישתם של מבשרי הציונות הקלאסיים ולא בטיעונים שנולדו בעקבות האנטישמיות המודרנית. מבשרי הציונות האמינו שכשם שרומא השתחררה, כך ירושלים חייבת להשתחרר.
לצערנו נוכל אף לומר שאיפכא מסתברא, שאנו כציונים חיים בארץ־ישראל, ונמשיך לחיות כאן בע"ה, למרות שלכאורה, כדברי ישעיהו ליבוביץ' ז"ל, ארץ ישראל היא המקום המסוכן ביותר ליהודים לגור בו. מדינתנו לא קמה כעיר־מקלט לנרדפי האנטישמיות, אלא כמולדתו של עם שגורש מארצו ונלחם לחזור אליה. עם ש"נמאס" לו לחיות תחת עול זרים.
עיוות מתוך עצמנו
אכן, הציונות בבסיסה איננה תגובה לשואה. אולם יותר מכך, השימוש בשואה להצדקת הציונות או ל"הפקת לקחים" עלול גם להיות חרב פיפיות: יותר ויותר מתחזקת התופעה של השימוש בתודעת השואה באופן מעוות ואף אנטישמי. אומות העולם מנסות לכפר על מעשיהן ומחדליהן בשואה על ידי ניסיונן להוכיח שאם וכאשר הכוח בידיהם, אין בני הקורבנות טובים מתלייניהם. והכוונה אלינו, היהודים בארץ. האירוע המצער בסברה ושתילה במלחמת לבנון הפך עבור אומות העולם אמצעי להיטהרות על מעשי אושוויץ – כפרה בחינם המתקבלת דווקא על־ידי מעשיו של הקרבן, שעושה את מעשי התליין. ומאז ועד היום, אין ספק שהדבר עומד גם מאחורי הביקורת הלא פרופורציונית נגד ישראל מצד מדינות אירופה.
אולם לא רק מהחוץ, מכיוון העמים, יתפתח העיוות. זה קורה גם בתוכנו. אולי באופן עמוק הטראומות של בני הניצולים מעיקות על ה"אני" הקולקטיבי שלנו. אנו אשמים שניצלנו. אנו מחויבים להיות שונים מכולם, טהורים ביותר בפוליטיקה שלנו, ללא כתם וללא רבב, שהרי אם לא כן מה לנו כי נלין על השואה?
יהושוע סובול היה אולי מחלוצי הטוענים שאנו, הציונים, אולי בעצם לא כל כך שונים מהם. בהצגה "גטו", קיטל, הקצין הנאצי, אומר לווייסקופ, מנהל המפעל בגטו: "אתה עשית את עצמך פרודוקטיבי. אני רק יצרתי למענך את התנאים הנכונים, שאפשרו לצד לא מוכר באופי היהודי שלך להתגלות… המזיגה הכואבת, אבל המפרה כל כך, בין הנפש הגרמנית לנשמה היהודית עוד תחולל גדולות". גיבור אחר, הנאצי ד"ר פול, מלמד אותנו ש"היהודים הציונים בארץ־ישראל… התוקפנות… אינה זרה להם… האם זה יצר־המוות, שסוף־סוף הצלחנו להערות מתוך נפשנו לתוך הנפש היהודית?".
וכך אומר גם קרוק הבונדיסט, מנהל הספרייה בגטו, לגנס, ראש הגטו, "הפטריוט והנציונליסט היהודי האמיתי":
קרוק: חבל שד"ר פול איננו כאן. הם הצליחו יותר מכפי שהם מתארים לעצמם.
גנס: מה?! מה הדיבורים האלה?
קרוק: לאומנות מעוררת לאומנות.
גנס: מה אתה מנסה לרמוז בזה: שאני מושפע מהגרמנים?!
קרוק: תבין איך שתרצה.
אי אפשר לפרש זאת אחרת מאשר שיהושע סובול רוצה לטעון שבמדינה הציונית התרחש התהליך האיום, שבו הקרבנות הפנימו את התוקפנות של התליינים.
הטיפשות של טוינבי
נראה שזכויות היוצרים לטיעון מעוות זה מגיעות להיסטוריון הבריטי האנטי ציוני ארנולד טוינבי, שטען שהיהדות היא "מאובן" שנשאר משום מה מהעולם העתיק – היהדות סיימה מזמן את תפקידה ואין ליהודים זכות למדינה.
טוינבי, שתמך נמרצות בערבים, יצר הקבלה "בין מה שעשו הנאצים ליהודי אירופה לבין מה שעשו הישראלים לערביי ארץ ישראל". על תגובות היהודים לדבריו הוא כתב: הופתעתי למראה זעפה של התגובה שעוררה בקרב הציבור היהודי ההשוואה שערכתי בין מעשה־הטבח של הנאצים לבין אלו של הישראלים. תהיתי: אם זה רעיון הבלי כל־כך, מדוע לא תאמרו: 'הנה עומד איש טיפש האומר דבר טיפשי – למה נטפל בזה? הרי זה טיפשי כל כך, נתעלם ממנו'? לא כזאת הייתה התגובה; היא הייתה, כידוע לכם, נמרצת מאוד. מוכן אני לומר, שמבלי שהתכוונתי לכך נתתי, בהשוואה זו שהשוויתי, לעם היהודי משהו ממה שהפסיכולוגים מכנים 'טיפול בהלם'".
טוינבי מיתמם ואינו יכול להבין מדוע אנו רגישים ל"טיפשויות" מסוכנות כאלו ואין אנו יכולים להתעלם מהן. אולם ה"טיפול בהלם" מעלה בפנינו שוב את המלכודת שבה אנו נמצאים: טוינבי, סובול וממשיכי דרכם אומרים לנו שאם בכלל מותר לנו לחזור להיסטוריה כעם עצמאי, עלינו לנהוג בפוליטיקה הומנית קיצונית עד לאוטופיה, יהיה הסיכון העצמי שלנו אשר יהיה. ואם לא ננהג כך – נהיה פושעים. אם ננהג ככל הגויים נהיה נאצים. יהיה זה פשע שרק לנו אסור לעשותו.
כנגד טענות אלו עלינו לומר שמפני שהיינו קורבנות של פוליטיקה שטנית, ולצערנו מאז ועד היום אנו עדיין מועמדים להשמדה על ידי אויבינו, אין אנו יכולים עכשיו לנהל פוליטיקה אוטופית. לא מיותר להדגיש שכמובן, המוסר הבינלאומי מחייב גם אותנו. אולם קולו של החיוב הזה אינו קול מוסר נוירוטי שבא מן השואה, אלא קול שפוי הנובע ממקורות אחרים. עבורנו, מאמינים בני מאמינים, זה קולו של הקב"ה שמדבר אלינו על ידי נביאיו ועל ידי מצפוננו. מן השואה שומעים אנו קולות אחרים. העמים, שלא נשפטו על מעשיהם או על מחדליהם, אל יהיו שופטינו ואל יטפלו בנו ב"טיפולי הלם" של השואה.
