ההתחלה הייתה דווקא מבטיחה עבור המחזמר "נסיך מצרים", שעלה בפברואר האחרון על אחת הבמות הנוצצות ביותר בעולם התיאטרון – הווסט אנד בלונדון. ההצגה, שמבוססת על שובר הקופות הקולנועי מבית דרימוורקס ומגוללת את סיפורו של משה רבנו, כבר סומנה ככוכב הבא בשמי התיאטרון, אלא שאז הגיע נגיף הקורונה וטרף את הקלפים.
ההצגה טרם חזרה לבמות, אבל לאחרונה הגיח לאוויר העולם האלבום עם שירי המחזמר, ועורר לא מעט עניין בזכות שירים חדשים, טקסטים בעברית ואפילו מחליפה לעפרה חזה, שהעניקה את קולה ליוכבד, אמו של משה, בסרט המקורי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– התסריטאי שמנסה להביא את ההומור היהודי לבריטים
– מדיסני עד טרנטינו: המדריך לסרטי הקיץ הלוהטים
– סיפור חייו: אולסי פרי חוזר אל השגיאות הגדולות ואל הגאולה האישית
מאחורי הלחנים – הן של הסרט והן של ההצגה – עומד סטיבן שוורץ (72, "אני תמיד זוכר בת כמה מדינת ישראל, כי נולדנו באותה שנה"), שברזומה שלו הלחנת שירים לסרטי דיסני ולמחזות הזמר המצליחים בעולם. בשיחה שאנחנו מנהלים מביתו בקונטיקט, הוא משתף אותי בסיפור חייו המרתק ובקריירה המקצועית עטורת ההצלחות שלו.
"השתדלנו מאוד לדאוג לכך שכולם יהיו מרוצים מהסרט, אבל ברור שזה לא יקרה לעולם. יש לי שלט במשרד שאומר שאם לא תעשה כלום – תוכל להימנע מביקורת, אבל אני לא רוצה להיות מאלה שלא עשו כלום בחייהם"
הוא נולד בארצות־הברית, לזוג הורים שגם הם ילידי המדינה. אמו בת 95, אביו יחגוג 100 בעוד חודשים ספורים. "המזל הוא שיש להם מטפל שגר איתם בבית, כך שהם לא במוסד ציבורי, דבר שהיה מסכן אותם בתקופת הקורונה. זו הקלה גדולה בשבילי שהם נשארו בבית".
שוורץ גדל בבית חילוני מאוד, כהגדרתו. "חגגנו חגים כמו פסח, חנוכה, ראש השנה ויום כיפור, אבל לא היינו מגיעים לבית הכנסת באופן קבוע. ובכל זאת כן גדלתי בבית שהיה יהודי מבחינה תרבותית־פוליטית וגם קידם אג'נדה פרוגרסיבית לצד אמנות ומוזיקה. זה לא שההורים שלי היו אמנותיים או מוזיקליים, אבל הם עודדו אותנו להקשיב ולשמוע. הלכנו להרבה הופעות והצגות. הם היו מעורבים גם בארגונים פרוגרסיביים שקידמו שוויון זכויות בארה"ב, יהדות מסוג כזה – הרבה יותר תרבותית והרבה פחות דתית".
ואיך אתה מגדיר את עצמך כיום?
"הייתי אומר שאותו הדבר. אנחנו לא דתיים במשפחה שלי, אבל אנחנו מתעניינים במטרות יהודיות ובפילוסופיה של חיים יהודיים".
במקביל ללימודיו בתיכון, שוורץ למד פסנתר והלחנה בג'וליארד – בית ספר יוקרתי ללימוד אמנויות הבמה בניו־יורק. עם סיום לימודיו חזר לניו־יורק כדי לעבוד כמפיק עבור חברת התקליטים RCA Records, אך זמן קצר לאחר מכן מצא את ייעודו בתיאטראות של ברודוויי. את הקרדיט המשמעותי הראשון שלו קיבל על כתיבת שיר להצגה "פרפרים הם חופשיים" שהפך לסרט בכיכובה של גולדי הון. השיר שכתב השתלב גם בסרט עצמו.
כנר על הגג: ההמשך
אחד הפרויקטים הקרובים ביותר לליבו של שוורץ הוא "RAGS" (סמרטוטים, או "שמאטעס" ביידיש), מחזמר שמספר את סיפורה של אישה יהודייה שמהגרת לניו־יורק ממזרח אירופה בתחילת המאה ה־20 עם בנה. המחזה עוקב אחר חייה של המשפחה הקטנה בשכונת הלואר איסט סייד במנהטן, לצד משפחות נוספות של מהגרים. "אולי רחובות הלואר איסט סייד במנהטן לא סלולים בזהב", כתוב בהודעה לעיתונות על אודות המחזה, "אך הם מהדהדים את האפשרות להזדמנות מחודשת, אופטימיות ותקווה".
המחזמר מבוסס על ספר מאת ג'וזף שטיין, שכתב בין היתר את "כנר על הגג" על פי סיפורו של שלום עליכם. את מילות השירים כתב שוורץ, ועל המוזיקה אחראי צ'רלס שטראוס, שהלחין בין היתר את הלהיט "אנני". המחזמר עלה בהפקה ראשונית בברודוויי בשנת 1986 אך לא הצליח במיוחד. עם השנים הוא עבר התאמות, שינויים והפקות מחדש – אך לא הצליח כמו להיטים אחרים של שוורץ.
בשנה החולפת הוצג RAGS מחדש בלונדון, באוף וסט אנד (דרגה מתחת להופעות וסט אנד), והוקלט כאלבום הופעה. האלבום מופץ היום למכירה ברשת, וההפקה המחודשת מועמדת בתשע קטגוריות של פרסי התיאטרון של אוף וסט אנד.
בניגוד לרבים מחבריו, שוורץ לא גדל בבית של מהגרים. "תוך כדי הכתיבה של RAGS עשיתי עבודת שורשים כדי לגלות מאיפה המשפחה שלי באירופה, ומתי הם הגיעו לארה"ב. רציתי להבין את החוויות שלהם. אפשר להגיד ש־RAGS הוא ההמשך ל'כנר על הגג' – כיוון שב'כנר' הם עוזבים את השטעטל באירופה, וכאן הם מגיעים לאמריקה".
העיסוק בהגירה עכשיו רלוונטי יותר מאי פעם, בעיקר בעקבות ההתבטאויות התכופות של טראמפ בנושא.
"מה שמעניין הוא שקבלתם של המהגרים היהודיים בתחילת המאה הקודמת דומה מאוד לקבלתם של מהגרים בתקופה זו בחברה האמריקנית. לצערי, רבים מאותם צאצאי מהגרים מלפני מאה שנים הם אלה שמבקרים את הגעתם של מהגרים כיום. זו האירוניה בעיניי. המחזמר עדיין רלוונטי למרות שהוא נכתב לפני עשרות שנים, והוא מדבר על תקופה של לפני 110 שנים".
RAGS המקורי לא ממש הצליח. למה לדעתך דווקא היום בלונדון זה תופס יותר?
"זה נכון, אבל הוא דווקא הופק מחדש בהפקות קטנות בתיאטראות ברחבי ארה"ב, במיוחד אצל כאלה שחיפשו להציף את נושא ההגירה. כל היוצרים של RAGS הרגישו שמשהו לא מספיק מדויק וסגור עד הסוף, וזה דבר שהשתפר עם השנים. הכנסנו כותב חדש לקראת ההופעה בלונדון, וזה עבד ממש טוב. שינינו גם חלק מהעלילה, הורדנו דמויות כי הרגשנו שהייתה הצפה, והוספנו מספר מצומצם של דמויות חדשות".
ב־RAGS מופיעים משפטים רבים בעברית, רובם לקוחים מהמקורות ומהתפילה, אבל לא רק. אחד השירים הוא "קדיש", על אדם שנפטר בשכונה שבה מתגוררים הגיבורים בניו־יורק, ושיר נוסף הוא "תפילות ליל שישי" שמתחיל בברכת הדלקת נרות שבת של אם המשפחה. במקביל, השכן האיטלקי, שמאוהב במהגרת היהודייה, שר בכנסייה קתולית. "זה בעצם משחק פינג־פונג בין שתי התרבויות", מסביר שוורץ. "גם המוזיקה שם מעניינת. מובן שישנן המנגינות של אותה התקופה, אבל גם אלמנטים של כליזמר וסגנונות נוספים".
"העברית שלי ממש לא טובה, למעשה לא קיימת. בכל פעם שאני צריך לשלב עברית בהצגות או בסרטים, כמו למשל ב'נסיך מצרים', אני מתייעץ עם החברים שלי. לצערי אני גם כמעט לא יודע יידיש, אז אני צריך כל פעם מחדש לחקור את הנושא"
למרות שהעברית מככבת גם ב־RAGS וגם ב"נסיך מצרים", שוורץ מודה כי יש לו מעט מאוד הבנה של השפה. "העברית שלי ממש לא טובה, למעשה לא קיימת. בכל פעם שאני צריך לשלב עברית בהצגות או בסרטים, כמו למשל ב'נסיך מצרים', אני מתייעץ עם החברים שלי. לצערי אני גם כמעט ולא יודע יידיש – אז אני צריך כל פעם מחדש לחקור את הנושא".
בנוסף לשני הפרויקטים המוזכרים, הקרובים במיוחד לליבו, שוורץ כתב מחזות זמר מצליחים נוספים כמו גודספל (1971), פיפין (1972) ו־Wicked (מרשעת, 2003). הוא כתב גם שירים לסרטים כמו פוקהונטס (1995), הגיבן מנוטרדאם (1996), נסיך מצרים (1998, מילים ומוזיקה) ומכושפת (2007). שוורץ זכה בפרס "דרמה דסק" על תמלילי שירים יוצאים מהכלל, בשלושה פרסי גראמי ובשלושה פרסי אוסקר, והיה מועמד לשישה פרסי טוני. הוא אב לשניים – סקוט וג'סיקה, וסב לשלושה. הוא מתגורר כאמור בקונטיקט, וילדיו גרים בלונג־איילנד.
בין העוד לבוזוקי
עבודה לא קלה התגלגלה לפתחו של שוורץ כאשר היה צריך להפוך את המוזיקה של "נסיך מצרים" לכזו שמתאימה למחזמר עכשווי. אבל מרגע שעלתה לבמה, בחודש פברואר האחרון – ההפקה קצרה שבחים. "טיים אאוט" הבריטי הגדיר את המוזיקה של שוורץ – שמנוגנת על ידי 60 נגנים – "קסומה". שוורץ כתב עבור המחזה עשרה שירים חדשים, שהתווספו לחמישה שירים מהסרט המקורי. בין השירים באלבום ניתן למצוא את When You Believe שבמקור שרו ויטני יוסטון ומריה קרי, וכן את Deliver Us ששרה במקור עפרה חזה.
"הקשבתי המון למוזיקה של עפרה חזה כשהלחנתי את השיר שהיא שרה בסרט. עכשיו ניסינו למצוא למחזמר זמרת שיכולה לשיר כמוה, שמעוררת השראה, אבל גם עם יכולות ווקאליות כמו שלה"
"לפני כחמש שנים פנו אליי מחברת דרימוורקס שהפיקה את 'נסיך מצרים' בקולנוע, והציעו להפוך את הסרט למחזמר", נזכר שוורץ, "ההופעות הראשונות היו טובות ומלאות, עד שהגיע נגיף הקורונה, שכיבה את האורות בתיאטרון שלנו. המזל הוא שהקלטנו את האלבום בתחילת הדרך, ולא בסוף העונה, כפי שעושים לרוב, וכך אנחנו יכולים להמשיך ולהפיץ את המוזיקה גם כשההצגה לא על הבמה.
"כשכתבתי את השירים החדשים ניסיתי לשמור על אלמנטים מצריים־ערביים, ולהשתמש בכלי נגינה מהאזור הזה בעולם כמו העוד והבוזוקי. בנוסף יש אלמנטים יהודיים ומוזיקת פולק ב'נסיך מצרים'. עשיתי מחקר רציני כדי להכיר את סוג המוזיקה המצרי, אפילו נסענו למצרים ולמדתי מצד אחד על מוזיקה מצרית עתיקה, ומצד שני קניתי המון תקליטורים של פופ מצרי עדכני".
משימה לא פשוטה נוספת הייתה למלא את נעליה הגדולות של עפרה חזה ז"ל, ששרה את אחד מהשירים הבולטים בסרט, שמשלב גם עברית. "הקשבתי המון למוזיקה של עפרה כשהלחנתי את השיר הזה", מספר שוורץ, "ניסינו למצוא למחזמר זמרת שיכולה לשיר כמוה, שמעוררת השראה, אבל גם עם יכולות ווקאליות כמו שלה". הזמרת שנבחרה לבסוף היא מרצדס קסמפאי – שחקנית שוודית עם שורשים רוסיים והונגריים.
על מה שמת דגש כשהלחנת את השירים החדשים ב"נסיך מצרים"?
"כפי שאני עושה כל חיי בכתיבת תיאטרון מוזיקלי, אני מספר את הסיפור ומחיה את הדמויות דרך השירים והמוזיקה. העניין הוא שהפקה בימתית היא ארוכה יותר מסרט עלילתי, ויש גם יותר שירים, אז אתה יוצר דמויות חדשות ומצבים חדשים".
יש יותר עברית במחזמר ממה ששמעתי באלבום.
"נכון, בסרט הייתה קצת עברית מעפרה בשיר הפתיחה, כשהיא שרה שיר ערש ל'בייבי מוזס', והיה גם חלק בשיר ששרו ויטני יוסטון ומריה קרי – שם יש חלק משיר השירים בעברית, בעצת הרב שייעץ להפקה.
"החלטתי שבמחזמר השפה של המדיינים, אליהם ברח משה, תהיה עברית – למרות שזה ממש לא היה כך. לכן הם שרים בעברית, וכך גם העבדים העבריים. יש שיר בשם 'שמחה' שהלחנתי, כאשר היהודים חושבים שהם משתחררים ממצרים, ובסוף מתברר שפרעה שינה את דעתו. אז לשאלתך – יש הרבה עברית במחזה".
"המחזמר בוודאי יהודי יותר מהסרט, אבל גם מצרי יותר. אנחנו מנסים לתת משקל וכבוד לשתי התרבויות, כי בעינינו זה פחות סיפור תנ"כי, ויותר התנגשות בין שתי פילוסופיות ותרבויות. בעיניי זה אותנטי יותר תרבותית"
כש"נסיך מצרים" יצא לראשונה הייתה ביקורת מצד הקהילה היהודית שלא הכול היה על פי הכתוב בתנ"ך, או שהיו אלמנטים שהוצגו בצורה שלא ייצגה נכונה את הדמויות היהודיות.
"תמיד תהיה ביקורת, ובמקביל תמיד גם יהיו שבחים על העבודה. השתדלנו מאוד לדאוג לכך שכולם יהיו מרוצים מהסרט, אבל ברור שזה לא יקרה לעולם. יש לי שלט במשרד שאומר שאם לא תעשה כלום – תוכל להימנע מביקורת, אבל אני לא רוצה להיות מאלה שלא עשו כלום בחייהם".
אפשר לומר שהמחזמר יהודי יותר מהסרט?
"כן, הוא בוודאי יותר יהודי, אבל גם יותר מצרי. אנחנו מנסים לתת משקל וכבוד לשתי התרבויות, כי בעינינו זה פחות סיפור תנ"כי ויותר התנגשות בין שתי פילוסופיות ותרבויות. בעיניי המחזמר אותנטי יותר מבחינה תרבותית מאשר הסרט. ללא ספק".
מה הסיכוי לגרסה ישראלית של שני מחזות הזמר?
"הלוואי ששניהם יראו אור בישראל, וזה הרי הכי הגיוני. 'נסיך מצרים' ימצא דרכו מתישהו לישראל כי זה שואו גדול וטייטל מוכר. הייתי מצפה שיהיה אינטרס למפיקים ישראליים לרצות ולהפיק אותו בישראל. גם RAGS הוא מחזמר שיכול להתאים לישראלים כיוון שהוא מספר סיפור יהודי מאוד – אם כי זו הפקה קטנה וזולה יותר. אני פונה דרך העיתון שלכם למפיקים ישראלים ומנהלי תיאטראות שירצו לחשוב על אדפטציה לעברית – אשמח לדבר איתם".
דבר המכשפות
עם כל הכבוד לשני הפרויקטים עם הזיקה היהודית, המחזמר המוכר ביותר של שוורץ הוא ללא ספק "מרשעת" (Wicked), שהצליח בכל העולם. המחזמר מספר את הסיפור על הקוסם מארץ עוץ – הפעם מנקודת מבטן של המכשפות. הוא עלה בברודוויי בשנת 2003 בתיאטרון גרשווין, ואחרי הצלחה מסחררת זכה לביצועים נוספים רחבי ארצות־הברית, בלונדון, בגרמניה, ביפן ובאוסטרליה.
יש אלמנטים יהודיים ב"מרשעת"?
"מבחינה מטפורית בוודאי שכן. הרי הכוכבת אלפאבה היא ירוקה, ולכן היא מנודה מהחברה. אני תמיד כותב על דמויות שהן מחוץ לחברה, והיא לחלוטין כזו. גם הגיבן מנוטרדאם הוא כזה. היא אאוטסיידרית, וגם היהודים תמיד היו כאלה. היא גם עוברת משבר מוסרי, ועליה להחליט מה היא מוכנה לעשות כדי שהחברה תקבל אותה. האם תוותר על עקרונותיה? היא לא מוכנה לעשות פשרות – ואז היא הופכת להיות מעין 'אויבת המדינה'. אני מרגיש שזה לא סיפור יהודי בצורה ישירה, אבל הוא כן יהודי בצורה פילוסופית. הרי תמיד התמודדנו לאורך השנים בשאלה עד כמה אנחנו מוכנים להתבולל בחברה שחיינו בתוכה. זה לגמרי הסיפור היהודי, החל מגירוש ספרד ואפילו קודם".
הרגשת בעצמך אי פעם אאוטסיידר?
"בהחלט הרגשתי ככה, אבל לא כיהודי. תמיד הרגשתי כמעין חייזר כזה שלא משתלב, אבל לא בגלל מוצאי. למדתי בבית ספר ציבורי בלונג־איילנד, והיו שם יהודים, קתולים ופרוטסטנטים, לא חוויתי אנטישמיות אמיתית. ובכל זאת אני יהודי, ואני לא מסתיר זאת. אבא שלי נלחם בנאצים, וכל הסיפורים היהודיים משמעותיים עבורי, כי זו התרבות והמורשת שלי".
