הוא היה רבנו, והיה חיינו – פרידה מהרב רבינוביץ'

יש רגעים שבהם ההשגחה העליונה כמו נוגעת בכתפנו ומעוררת אותנו לראות איזו אמת בבהירות זוהרת. הרשו לי לחלוק אתכם רגע כזה, שעבר עליי בשבוע שעבר.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בכיר ארגון HRW: אין היגיון המצדיק את חוק השבות
– פרשת הכופר שהסעירה את הקהילה היהודית בחרבין שבסין
– הרב רבינוביץ' זצ"ל – איש שהכל בו

התיישבתי לכתוב מאמר לסדרת "שיג ושיח" שלי על פרשיות השבוע. ידעתי שאני רוצה לכתוב על ערי המקלט, אבל עוד לא היה ברור לי באיזה היבט שלהן אתמקד. לפתע, כבאינסטינקט, מילאה אותי ההכרה כי עליי לכתוב על דין מסוים וחריג עד מאוד.

ערי המקלט הוקצו לשם הגנה על מי שהרג אדם בשוגג מפני גואל הדם. התורה אומרת כי מבקש־מקלט זה "יָנוּס אֶל אַחַת הֶעָרִים הָאֵלֶּה וָחָי" (דברים יט, ה). מהמילה "וחי" גזרו חז"ל מסקנה יוצאת דופן: "תנא: תלמיד שגלה – מגַלין רבו עמו, שנאמר: 'וחי', עביד ליה מידי דתהוי ליה חיותא" (מכות י ע"א). הרמב"ם מבאר, תוך שהוא גם מתרגם את הסיפא הארמית: "עשה לו כדי שיחיה; וחיי בעלֵי חוכמה ומבקשיה בלא תלמוד – כמיתה חשובין. וכן הרב שגלה, מגלין ישיבתו עימו" (הלכות רוצח ושמירת הנפש ז, א). לימוד התורה הוא החיים עצמם, ואי אפשר ללמוד בלי מורה. מורים נותנים לנו לא רק ידע; הם נותנים לנו חיים.

אין אלו דברי אגדה, אמרי מוסר הנוקטים לפעמים לשון משל והפלגה. זהו פסק הלכה, וככזה הוא מוצג. גם אין מדובר בפסיקה מוקשית שאינה מתיישבת בקלות עם המערכת ההלכתית המוכרת. להפך; התבוננו בדינים שלהלן, מתוך הלכות תלמוד תורה של הרמב"ם (ה, א), העוסקים בהתנגשות אפשרית בין מצוות כיבוד אב ואם לבין חובת כיבוד רבו ומורו של אדם:

כשם שאדם מצווה בכבוד אביו וביראתו כך הוא חייב בכבוד רבו ויראתו; ורבו יתר מאביו. שאביו הביאוֹ לחיי העולם הזה – ורבו שלימדוֹ חכְמה הביאוֹ לחיי העולם הבא. ראָה אבֵדת אביו ואבדת רבו – של רבו קודמת לשל אביו. אביו ורבו נשואים במשא – מניח את של רבו ואחר כך את של אביו. אביו ורבו שבויים בשביה – פודה את רבו ואחר כך פודה את אביו.

צאו וראו, שוב, מה רב כוחם של דינים אלה. הרב מוערך יותר מהאב. המורה יותר מההורה. ההורה נותן לנו חיי גוף, ואילו המורה – את חיי הרוח. חיי הגוף סופיים וחולפים. חיי הרוח נצחיים. הם חיי העולם הבא. על כן אנו חבים למורינו את חיינו במובן העמוק של חיים.

המלמד התובעני מכולם

וכאן בא אותו רגע שהרגשתי בו את ההשגחה נוגעת בכתפי. אך זה כתבתי את הדברים האלה, והטלפון צלצל. אחי התקשר מירושלים להודיע לי כי רבי ומורי, הרב נחום אליעזר רבינוביץ', זכר צדיק לברכה, הסתלק לבית עולמו. בעולמנו זה, עלמא דאתכסיא, לא בכל יום אנו מרגישים כאילו יד השתלשלה מן השמיים והנחתה אותנו; אך הפעם אי אפשר היה להחמיץ זאת. בעיניי, ודומני כי בעיני כל מי שזכה ללמוד עמו, הרב רבינוביץ' היה גדול מורֵי דורנו.

הוא היה פוסק מבריק, כפי שיודע כל הקורא בתשובותיו. הוא הכיר את הספרות הרבנית כולה: בבלי וירושלמי, מדרש הלכה ואגדה, פירושי מקרא, יצירות הגות, ספרי הלכה ושו"תים. ליצירתיותו בהלכה ובאגדה לא היה גבול. הוא שלט כמעט בכל תחום דעת, ובמדעי הטבע במיוחד. הוא היה פרופסור למתמטיקה באוניברסיטת טורונטו וחיבר ספר על הסתברות והסקה סטטיסטית. יותר מכול אהב את הרמב"ם, בראש וראשונה את "משנה תורה", הוא "היד החזקה": כחמישים שנה שקד על פירושו רב־הכרכים ליצירה זו, "יד פשוטה".

כשבאתי ללמוד אצל הרב, כבר היו מאחוריי לימודים בקיימברידג' ובאוקספורד אצל כמה מגדולי המוחות בני הזמן. הרב רבינוביץ' היה תובעני מכולם. רק כשנעשיתי תלמידו הבנתי הקפדה אינטלקטואלית מהי: "שתהיו עמלים בתורה". כדי לצאת בשלום מפרדס שיעוריו צריך היית לעשות שלושה דברים: תחילה לקרוא כל מה שנכתב אי פעם על הסוגיה; שנית, לנתח אותה בבהירות מרבית ולחתור אל עומק הפשט שלה; ואחרונה, לחשוב עליה באופן עצמאי וביקורתי.

אני זוכר כיצד במאמר שכתבתי במסגרת לימודיי אצלו ציטטתי את אחד מגדולי התורה במאה הי"ט. הוא קרא את אשר כתבתי ואז פנה אליי ואמר: "אבל לא ביקרת את מה שהוא כתב!". הוא סבר כי במקרה הזה אותו גדול לא נתן את הפירוש הנכון, וכי צריך הייתי להבחין בכך ולהצביע על כך. לשיטתו, יושר אינטלקטואלי וחשיבה עצמאית הם מרכיבים חיוניים בחיפוש האמת – ולימוד התורה מוכרח תמיד לחפש את האמת.

כמה מן השיעורים החשובים ביותר שלמדתי ממנו היו כמעט מקריים. זכור לי יום שבו המכונית של הרב הייתה במוסך, והייתה לי הזכות להסיעו הביתה במכוניתי. זה היה יום חם, ובצומת סואן בהמפּסטד המכונית שלי נעצרה וסירבה להידלק מחדש. הרב אמר לי בלי להתרגש: "בוא ננצל את הזמן ללמוד תורה", ומיד החל לתת לי שיעור בהלכות שמיטה ויובל ברמב"ם. סביבנו צפרו נהגים. פקק תנועה החל להיווצר מאחורינו. הרב נותר רגוע לגמרי, ומשהגיע לסוף עניין אמר לי: "נסה עכשיו להתניע שוב". סובבתי את המפתח, המנוע השמיע את נהמת ההתעוררות המיוחלת, והמשכנו בדרכנו.

בהזדמנות אחרת סיפרתי לו שאני סובל מנדודי שינה. אינני נרדם. הוא אמר לי בהתלהבות: "אתה יכול ללמד אותי איך עושים את זה?", וציטט מדברי הרמב"ם: "אף על פי שמצוה ללמוד ביום ובלילה, אין אדם למד רוב חכמתו אלא בלילה; לפיכך מי שרצה לזכות בכתר התורה, ייזהר בכל לילותיו, ולא יאבד אפילו אחת מהן בשינה ואכילה ושתייה ושיחה וכיוצא בהן, אלא בתלמוד תורה ודברי חכמה" (הלכות תלמוד תורה ג, יג; על פי עירובין סה ע"א: "לא איברי סיהרא אלא לגירסא").

הוא והרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל היו גדולי הדור, דמויות המופת התורניות שלו. הם היו שונים מאוד: האחד חובב מדע, וחברו נוטה לספרות היפה; האחד ישיר, חברו רומז; האחד נועז, חברו זהיר. אבל הם היו ענקים בדעת, במוסר וברוח. אשרי הדור שנתברך בשכמותם.

שישה אנשים יבינו

מהו להיות תלמידו של מורה כרב רבינוביץ'? קשה להסביר את לב העניין; דוגמאות יקרבונו אליו. הוא ידע, למשל, כי עליי ללמוד מהר מפני שהגעתי אל לימודי הרבנות מאוחר, אחרי שנים של התעסקות בפילוסופיה באקדמיה. על כן עשה דבר נועז מאוד. הוא הסביר לי כי הדרך המהירה והטובה ביותר ללמוד דבר היא ללַמד אותו. וכך, באותו יום שבו התחלתי את לימודיי ב"Jews College" כסטודנט, התחלתי גם את עבודתי שם כמרצה. כמה אנשים היו חושבים על רעיון כזה ונוטלים כזה סיכון?

הוא גם הבין איזו בדידות עלול לחוות מי שחי לאור עקרונות של עצמאות מחשבה ויושר אינטלקטואלי. בשלב מוקדם הוא אמר לי, "אל תהיה מופתע אם רק שישה אנשים בעולם כולו יבינו מה אתה מנסה לעשות". לימים, כששאלתי אותו אם לקבל על עצמי את תפקיד הרב הראשי לבריטניה, הוא ענה לי בדרכו הלקונית: "למה לא? הרי אולי תוכל ככה ללַמד קצת תורה".

לו עצמו, כשהיה בן שלושים וקצת, הוצע להיות הרב הראשי ליוהנסבורג, אך הוא דחה את ההצעה משום שסירב לחיות במדינת אפרטהייד. הוא סיפר לי כיצד ביקר אצלו בטורונטו הרב היוצא של יוהנסבורג, הרב לואיס רבינוביץ. האורח ראה את דירתו הצנועה של הרב הצעיר, זכר את משכנו המפנק בדרום אפריקה, ואמר למארח: "בשביל זה ויתרת על הכהונה אצלנו?". אבל הרב לא התפשר מעולם על יושרתו ולא החשיב עניינים של רמת חיים.

בסופו של דבר מצא אושר רב בשלושים ושבע שנות שירותו כראש ישיבת "ברכת משה" במעלה־אדומים. הישיבה נוסדה שש שנים קודם לכן בידי הרבנים חיים סבתו ויצחק שילת, אך מסופר כי כאשר הרב סבתו שמע את הרב רבינוביץ' מלמד שיעור קפץ מיד וביקש ממנו להיות ראש הישיבה. בגאוות מחנך היה מספר לי על תלמידיו, שכולם שילבו את לימודם בישיבה בשירות בצה"ל. וכגאוותו בסַפּרוֹ עליהם כן הייתה יראתם בסַפרם לי עליו. לא כל המי ומי בעולם היהודי ידעו להכיר בגדולתו, אך כל מי שלמד אצלו ידע גם ידע.

ישנה מימרה נאה בפרקי אבות (ד, יב): "רבי אלעזר בן שמוע אומר: יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך, וכבוד חברך כמורא רבך, ומורא רבך כמורא שמיים". הרב רבינוביץ' דקדק מאוד בשני החלקים הראשונים. אנו, תלמידיו, ראינו כמה נכון החלק השלישי. בלומדנו אצל מורה דגול, אנו מתקרבים לשמיים ככל שיכול אדם. ועתה אנו בוכים על כי מורנו נקרא לישיבה של מעלה. בעיר המקלט שאנו נתונים בה, הלוא היא העולם הזה, הוא היה רבנו – והיה חיֵינו. יהי רצון שנמצא את הכוח ללמוד וללמד ולעשות כך שיוסיף לחיות בתוכנו.

ולכל המתאבלים עליו נאמר: המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים. יהי זכרו ברוך.

הרב פרופ' יונתן זקס כיהן כרבה הראשי של בריטניה. מאז פרישתו הוא משמש כפרופסור בקינגס קולג' לונדון, אוני' ניו יורק ובישיבה יוניברסיטי