כניסה לעולמה של ישיבה היא כניסה לבועה. חממה סגורה שייעודה לאפשר לגדל בני תורה בטהרה. גדילה שעשויה לצמוח מתוך נבילתם של שורשים אחרים. סגירה, שיש בה כדי לנתק חניך צעיר משלושה חבלי טבור, כדי שייוולד מחדש כבן תורה: מן העולם, על הבליו ושאונו והסחות הדעת שבו; מבית הוריו, על פערי ההשקפה וההקפדה שבו; ויש שהיא מנתקת אותו מעצמו, עצמו הישן, כדי שילמד לבטל רצונו מפני רצונו יתברך. כך בונים אדם לתעודתו: לך לך, פרוש מעצמך. ומארצך, ארציותך. וממולדתך. ומבית אביך.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בכיר ארגון HRW: אין היגיון המצדיק את חוק השבות
– אם לא נוקיע את מעשה דומא, הדם הבא יהיה עלינו
– הוא היה רבנו, והיה חיינו – פרידה מהרב רבינוביץ'
לא כן חינוכו של רבנו.
ישבנו פעם בכיתה, בבניין הישיבה ה"ישן" שבמצפה נבו, ושמענו שיעור מפיו. אנחנו בגבנו לחלונות והרב ממול. ופתאום, באמצע משפט, עצר ואמר בהתפעלות: ראו איזו קשת יפה בשמים! ורבים מאתנו, צעירים וצדקנים, מלמלנו לעצמנו בתימהון ובפחד את דברי המשנה באבות על המבטל תורה מפני יופיו של הטבע: "המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה וגו'". אבל אצל הרב לא היה הפסק בין לימוד התורה ל"עולם". חד הם. ועבורו, שלא נחמיץ את הרגע החד־פעמי הזה של יופי בעולם, זו תורה, ממש כשם שההבנה בדברי הרמב"ם היא תורה.
בכמה הזדמנויות שונות ניגשתי למקומו לשאול על הנהגות מסוימות. והרב הסביר את צדדי ההלכה, אך את הפסיקה הותיר לי באמצעות שאלה אחת בלבד: איך אביך נוהג בעניין זה? אף שהפוסקים קבעו כך, חשוב מזה כיבוד אב. לך בדרכי אבותיך ואל תתייהר להחמיר יותר מהם.
ופעם עצר בין הספסלים וסח עמנו בפסיקת הלכה. והכה אותנו הצעירים בתדהמה, הפוך מכל מה שהכו בקודקודינו בישיבה התיכונית: יש לך שכל משלך וסברה משלך ורגישות משלך ואמת שלך. איתם אתה בא לתורה. ואם נדמה לך שהתורה מתנגשת בשכל הישר שלך, אז זו טעות בהבנה של הפרט הזה בתורה. חזור ולמד. כי התורה אינה מתנגשת עם השכל הישר! אדרבה, השכל הישר והחתירה לאמת הם הם יסוד התורה. וכשניסינו לתקוף את הטיעון – ואת עצמנו ועצמיותנו – ולהתקומם: איך אפשר להעמיד את שכלנו הדל ותודעתנו הכוזבת והאמת החלקית שלנו מול עוצמתה ומוחלטותה וצדקתה של התורה, רק חזר על דבריו בחיוכו הנעים ובקולו הרך, שהוא סומך על השכל הישר והתבונה והכנות שלנו.
מי ייתן לנו תמורתו.
