נפרדים אנו מספר ויקרא, שהציע בפנינו את תורת הקרבנות, ועוברים לספר במדבר העוסק אף הוא בסדרי המשכן. נושאים אלו נראים לנו היום כשייכים לעבר הרחוק. חיינו היהודיים מודרכים על פי העיקרון שקבעו חז"ל: "ונשלמה פרים שפתינו" (הושע יד, ג), כדברי ר' יהושע בן לוי "תפילות כנגד תמידין תקנון" (ברכות כו ע"ב). התפילה מילאה את מקומם של הקרבנות ואמירת פרשות הקרבנות באה במקום הקרבתן. התפילה היא עבודה שבלב. "ולעבדו בכל לבבכם" – זהו יסוד המושרש ביהדות מאז לידתה. יסוד התפילה – הטקסיות שבה, היא התוספת שבאה במקום העבודה שבמקדש. בית הכנסת הפך למקדש מעט.
כותרות נוספות באתר מקור ראשון:
– הרשות נתונה: משמעות הכרזתו של אבו-מאזן
– במערב מתאוששים מהקורונה, במדינות אחרות המצב מחמיר
– פרשת הכופר שהסעירה את הקהילה היהודית בחרבין שבסין
בהקשר של הקרבנות חוזרת שוב ושוב מילת מפתח אחת: "עבודה". למילה זאת הייתה חשיבות מכרעת במילון הציוני. כך, בסיסמה הדתית "תורה ועבודה" ייצגה העבודה את רעיון הפרודוקטיביות שהיה צריך להיות הבסיס לגאולת העם באדמתו. סיסמה זאת היתה דה־קונסטרוקציה פורייה של המאמר הקלאסי שבפרקי אבות: "שמעון הצדיק… היה אומר על שלושה דברים העולם עומד, על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים". בשורות הבאות רוצה אני לחזור אל המשמעות המקורית שבאמרה זו – העבודה כעבודת ה', עבודה שאינה מתבטאת בפרודוקטיביות שבה, אלא בסמליותה כקבלת עול מלכות שמים.
האדם המורד
יותר מכל הוגה אחר מסמל פרידריך ניטשה את המרד ב"עבודה" זו. יש ביצירתו רבדים רבים ושונים. לפעמים נראה לי שהיו בתוכו שלוש נפשות שונות. אחת הנפשות הללו, שהפכה לדעתי לנביאו של הסטרא אחרא, היא נפשו של המורד. ניטשה מרד בקונספציה אשר ראתה את הדת כמצווה על קבלת עול מלכות שמים ודורשת כניעה טוטלית בפני ריבון העולמים. הוא לא היה יחידי במערכה זאת. המרד באלוהים מופיע במשנתם של הוגים מודרניים רבים, שדגלו בהומניזם, כלומר בתפיסה שלפיה האדם עומד בכוחות עצמו והוא מרכז הערכים כולם.
בהבדלים רבים, מצאנו דברים דומים בקצה הפילוסופי המנוגד – המרקסיסיטים, שהזדהו עם דמותו של פרומתיאוס הגונב את האש מן האלים. המרקסיזם בנה אידיאולוגיה שמצאה את ביטויה במהפך הסמנטי ביחס למונח "עבודה". הם דגלו ב"עבודה" במקום "עבודת ה'". האדם צריך לגאול את עצמו על ידי הפוליטיקה והכלכלה. ניבאו עליהם חז"ל כשתיארו את אנשי דור הפלגה, הבונים מגדל שראשו בשמים, והמכריזים "נעשה לנו מגדל ונעשה עבודה זרה בראשו וניתן חרב בידה ותהי נראית כאילו עושה עמו מלחמה".
זהו מרד של אדם הצועק "אלהים מת", אך גם "אשריי יתום אני". עבורי, תוצאות המרד מסומלות בתמונה סוריאליסטית שהופיעה בשער של כתב עת פופולרי, ובו ספינה שקועה באמצע המדבר, אי שם ברוסיה. היא לא נזרקה לשם כתוצאה של איזשהו מפגש מהסוג השלישי, אלא היא עדות אילמת לים שנסוג עשרות קילומטרים והפך למדבר, דווקא בגלל העבודה האנושית – השימוש האווילי במימי הנחלים הזורמים אליו. תמונה זאת הסבירה לי את משמעותו של הייעוד האלוהי השם את האדם בגן עדן "לעבדה ולשמרה". פרומיתיאוס עבד, אך לא שמר. יתרה מזו, הוא בנה מחנות עבודה, שהיו מחנות עבדות. ובקצה האחר של הקשת הפוליטית, הנאצים, בני בניו של קין הרוצח, הפכו את ה"עבודה" לתופת, כאשר חרתו בכניסה לאושוויץ את הסיסמה השטנית "העבודה משחררת".
אהבה ותיקון
הוויכוח על ה"עבודה" הוא ויכוח המתנהל על דמות האדם שאנו מציבים בפנינו כמודל. אלא שכאן לימד אותנו הראי"ה קוק שלמרות שמוקד המרד כנגד הא־ל הינו אנתרופולוגי, הוא בנוי על הנחת יסוד תיאולוגית מוטעית. יש כאן טעות יסודית בהבנת מושג ה"עבודה". אלה אשר העלו את נס המרד תפסו את עבודת האלוהים בצורה בלתי נכונה, תוך הסתכלות־בוסר. ה"עבודה" אינה כניעה.
כדי להבין זאת נפנה למושג השאול מהמיסטיקה והקבלה ושהפך לנחלת רבים. דבריו של איוב "חלק א־לוה ממעל" (לא ב) הפכו במסורת ההגותית היהודית לביטוי המתאר את הנפש האנושית: נשמתו של האדם אינה תוצר העולם הגשמי, אלא ישות שמימית, ניצוץ מהאש האלוהית. נובע מכאן שיחסו של האדם אל האלוהים איננו יחס אל ישות זרה ורחוקה, אלא אל הנעלם הגדול, החורג מגבולות העולם, אך המצוי גם בתוכי. התפיסה הרואה בעבודת האלוהים, בהשתחוויה למשל, כניעה למלך זר, מנוגדת היא לגמרי לראייתנו את הנשמה כ"ניצוץ אלוהי". אנו עובדים עבודה שהיא אהבה, ולא עבודה שהיא כניעה.
יתירה מזאת, במסורת היהודית מצוי מושג המשלים רעיון זה, שיסודו באגדה ופיתוחו בקבלה: הקב"ה ברא את האדם לא כעבד אלא כשותף. זהו רעיון ה"תיקון". הקב"ה ברא את האדם על מנת שיתקן את העולמות, משימה ההופכת אותו לשותפו של הקב"ה. גם עבודת האלוהים היא פרק בתיקון העולם. על ידי המצוות משנה האדם את עצמו ואת פני המציאות כולה. הקבלה ביטאה זאת בצורה חריפה מאין כמוה: העבודה איננה כניעה, אלא צורך גבוה. הקב"ה כביכול זקוק לאדם, אנו שותפים לו.
הדם חוזר למקורו
אינני יכול לסיים את רשימתי המופשטת הזאת מבלי להתייחס לאופי הקונקרטי שה"עבודה" לבשה בספר ויקרא – הקרבתם של בעלי חיים. במהותה זוהי הקרבת החלב והדם, המסמלים את החיים, יסוד החורג מעבר לגשמי והמצוי בכל חי. הנשמה היא אמנם חלק א־לוה ממעל, אך גם בגוף הגשמי יש קדושה ולכן אסור לנו לאכול את הדם. על ידי הקרבן, הדם הנתון על המזבח מוחזר לקב"ה – מקור החיים.
טקס זה מתנגש עם רגישותם האסתטית של רבים בעולמנו המודרני, למרות שאי־האתיקה שבאכילת הבשר אינה מצליחה לזעזע את אנינות טעמם. בפירושו לסידור כותב הראי"ה קוק דברים הנעוצים בחזונו הצמחוני. בסיום תפילת שמונה־עשרה מוסיפים אנו פסוקים המבטאים את תפילתנו לחידוש העבודה בימות המשיח: "יהי רצון… שיבנה בית המקדש במהרה בימינו… ושם נעבדך ביראה… וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות".
על פסוק אחרון זה כותב הראי"ה: "לעתיד לבוא שפע הדעת יתפשט ויחדר אפילו בבעלי החיים, 'לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ה", וההקרבה שתהיה אז של מנחה, מהצומח, תערב לה' כימי עולם וכשנים קדמוניות". הראי"ה קוק מצייר לנו חזון צודק יותר, שבו יצטרך האדם לתת את חלקו ולוותר על יצר טריפת הבשר שבו.
