לקראת יום הולדתו השישים, שחל לאחרונה, העניק לעצמו הרב ד"ר מיכאל אברהם מתנה יקרת ערך: טרילוגיה של ספרים – כל אחד מהם עב כרס בפני עצמו וביחד הם מכילים כ־2,000 עמודים – שבה הוא פורש את כל משנתו. הכרך הראשון, "המצוי הראשון", מוקדש למחשבתו הפילוסופית – לאו דווקא לתוכני תפיסת העולם שלו, אלא איך לדעתו בכלל ראוי לחשוב באופן פילוסופי רציונלי. הכרך השני, "אין אדם שליט ברוח", מוקדש למחשבתו התיאולוגית, היינו התפיסה הדתית שלו; והכרך השלישי, "מהלכים בין העומדים", מוקדש לתפיסתו ההלכתית.
הטרילוגיה, הוא אומר, היא תוצאה של שנים ארוכות של הקשבה לאנשים רבים שמוסכמות החברה הדתית כבר לא מתאימות להם: "כתבתי את הטרילוגיה כי אני מרגיש שבעולם מתגברות המצוקות האמוניות, לא רק לגבי עצם קיומו של אלוהים, אלא גם לגבי שאלת ההשגחה. אני עצמי מקבל יותר ויותר שאלות מאנשים, חלקם גם מצעירים חרדיים ואפילו ר"מים חרדיים שאומרים לי שבתוך תוכם הם לא מאמינים בכלום. במשך הזמן קיבלתי יותר כלים כדי להבין שאלו לא סתם תהיות של ילדים מרדנים".
את הסדרה הזו הוא יצר בעצם מהסוף להתחלה, כשהכרך ההלכתי הוא שמהווה מבחינתו היעד של כל הטרילוגיה: "בעיניי, יהדות זו הלכה. אין שום דבר ביהדות חוץ מהלכה. בכלל, באופן מהותי אי אפשר לצוות על אנשים להאמין דווקא בדבר מסוים. אתה יכול לצוות על אנשים שיתנהגו באופן מסוים, אבל אי אפשר להכתיב להם מה לחשוב, וגם איך תדע שהם חושבים אחרת מכפי שצוו. אז גם 13 עיקרי האמונה של הרמב"ם הם לא הלכה, אלא הצעה של הרמב"ם, ובהחלט אפשר גם לחשוב אחרת. יותר מזה: כשאני מלמד פילוסופיה במכון (המכון הגבוה לתורה של אוניברסיטת בר אילן, מקום עבודתו של אברהם. י"ש), הרבה יותר מעניין אותי ללמד 'ביקורת התבונה הטהורה' של קאנט מאשר את 'מורה הנבוכים' של הרמב"ם. למעשה, את 'מורה הנבוכים' מעולם לא לימדתי. הפילוסופיה של ימי הביניים היא אנכרוניסטית, ואין לה מה לתרום ליהודי בן זמננו. הרבה יותר רלוונטי ללמוד ספרות פילוסופית מודרנית.
"אז חשבתי לכתוב ספר אחד, שיסביר את תפיסתי ההלכתית. אחר כך ראיתי שאי אפשר להסביר את התפיסה ההלכתית שלי בלי להסביר את ההנחות התיאולוגיות שלי. בעצם, את הטענה שלי שביהדות אין בכלל תיאולוגיה אלא רק הלכה. וכשניגשתי לכתוב את התיאולוגיה, ראיתי שאני לא יכול להסביר אותה בלי להניח בפני הקורא את עיקרי התפיסה הפילוסופית שלי, כלומר איך בכלל ראוי לדעתי לחשוב חשיבה פילוסופית".
גם שיטת החשיבה שלו בנויה מהסוף להתחלה. הוא מניח הנחות שנראות לו נכונות, ואז מנסה לנסח את ההוכחות אליהן, וברגע שהוא עולה על מוקש ומתקשה להוכיח הנחה מסוימת, הוא מבין שעליו לשנות את ההנחה כך שתתאים למה שגילה בשלב ההוכחות. ברוח הזו, הוא גילה במהלך הכתיבה שהטרילוגיה היא לא רק אמצעי לנסח באופן מסודר את המחשבות שגיבש לאורך השנים, אלא גם מסע פנימי שעזר לו לחדד ולדייק עוד יותר את תפיסותיו שלו.
"אני אדם מאוד שיטתי במחשבה שלי. אז כל הנחה שלי אני מבקש לבחון באופן פילוסופי. הבעיה מתחילה כשאני מגיע למסקנה שלא אוכל להוכיח טענה מסוימת. המסקנה היא תמיד לשנות את ההנחה, את המסקנה הסופית, כדי שתתאים לראיות". הוא אמנם מדגיש שבאותו אופן הוא יכול בהחלט להניח אפשרות שבעוד כמה שנים העיון המתמיד שלו יביא אותו למסקנות חדשות, "וזה בסדר גמור, כמו שזה בסדר שמי שמשתכנע מהטיעונים הנוכחיים שלי לא בהכרח ישתכנע מהטיעונים העתידיים שלי". ויחד עם האמירה הזו, סגנון דבריו משדר ביטחון עצמי עצום, כמעט כמי שאינו מאמין כלל באפשרות שניתן לחשוב אחרת.
הוא מדגיש שהתפיסה הדתית שלו היא לגמרי פילוסופית. בעולמו הדתי אין לא חסידות ולא קבלה, רק מה שנראה לו נכון וניתן להוכחה באופן רציונלי. וזה כולל את האמונה עצמה. הוא רואה את עצמו כאורתודוקס, במובן הזה שהוא לגמרי מחויב להלכה, אבל מרשה לעצמו חשיבה הלכתית לגמרי פתוחה להיגיון הפילוסופי, ובסופו של דבר גם לתביעות המוסר. "אני לא יכול לסבול את החלוקה הפשטנית שעושים בחברה הדתית בין חרד"לים, שמחויבים להלכה, לבין דתיים לייט, שמזלזלים בה. בעיניי, יש גם קבוצה משמעותית שלישית, של אנשים שזהותם הדתית ברורה אבל הם ירשו לעצמם מחשבה פתוחה, ועם זאת יהיו לגמרי מחויבים למסקנות המחשבה הזו, הן לצדדים השמרניים שלה והן לצדדים הליברליים".
הכול פתוח לדיון
ההנחה הראשונית של המסע שלו היא שאין הנחות מוקדמות שהן בגדר אקסיומות. הכול פתוח לדיון, כולל האמונה עצמה. אז הנה עיקרי המסקנות שאליהן הגיע אברהם במסעו הפילוסופי: הוא מאמין באלוהים. דווקא העיקר האמוני הזה לא בא לו מניתוח פילוסופי נטו, אלא גם כתוצאה מהכרה בעיקרון המוסרי. "לדעתי, אין אפשרות להניח את קיומו של מוסר, כלומר כללים מחייבים ביחסים בין בני אדם, בלי להניח קיומו של מקור חיצוני לאותם כללים. אנשים שמאמינים במוסר שמחייב אותם הם בעיניי אנשים שמאמינים באלוהים, גם אם הם מגדירים את עצמם רשמית כאתאיסטים. לא נוח לי עם הפטרונות הזו, שבדרך כלל אני מאוד לא אוהב אותה, אבל אין שום אפשרות לוגית אחרת".
זה נשמע כאילו אתה מקדים את יריית החץ לשרטוט המטרה. קודם כול אתה מניח שיש מוסר, וכדי להצדיק אותו אתה חייב להניח את קיומו של אלוהים. אפשר לטעון כלפיך שאולי אין אלוהים, ואז גם אין מוסר מחייב.
"אני לא טוען שיש מוסר בגלל שאני רוצה שיהיה מוסר. אני מזהה שבעולם קיימת בפועל התנהלות מוסרית, ואנשים בדרך כלל יודעים לומר מה מוסרי ומה לא, גם כשהם מפרים את חוקי המוסר. ומכאן אני מסיק שהם מאמינים בקיומו של אלוהים, כמקור לאותם חוקי מוסר".
מבחינתו, קיומו של אלוהים הוא לא רק מסקנה של דיון פילוסופי, אלא תנאי לעצם קיומה של מחשבה רציונלית: "הכרך הראשון מוקדש בעיקר לביסוס ההנחה הזו, ששאלות היסוד של המחשבה הרציונלית לא רק שלא יכולות לקבל מענה בלי אמונה באלוהים, אלא שקיומו של אלוהים הוא תנאי לעצם היכולת לחשוב מחשבה רציונלית. אני בונה את זה על שלוש ההוכחות שמביא קאנט לקיומו של אלוהים. הטענה הראשונה היא הטענה האונטולוגית – שאלוהים חייב להיות קיים, אחרת הוא לא היה שלם, כי הייתה חסרה לו תכונת הקיום. הטענה השנייה היא הקוסמולוגית: אם יש עולם, מוכרח להיות לו יוצר, בורא. והטענה השלישית, הפיזיקלית, היא שלעולם כל כך מורכב כמו העולם שלנו בוודאי חייב להיות בורא".
ההנחות האלה מבססות את אמונתו של אברהם במה שהפילוסופים מכנים "אלוהים הדאיסטי": אלוהים כישות מופשטת, שבראה את העולם ועיצבה את חוקיו, אבל אין לה בעצם קשר ישיר איתו, באמצעות התגלות וקביעת חוקים ומצוות. זה אלוהים של שפינוזה, שבעצם זהה לטבע עצמו. אתאיסטים ידברו על טבע, מאמינים יקראו לזה "אלוהים", אבל בעצם הם מכוונים לאותו דבר. כשמגיעים לדיון באלוהים התאיסטי, אלוהים של הדתות, ולגבי אברהם אלוהים של היהדות, זה שמתגלה ונותן מצוות, דבקותו של אברהם בסיפור הדתי המקובל כבר פחות חד משמעית. יש מבחינתו "הסתברות טובה" שהתגלות אלוהים בהר סיני אכן התקיימה, ואלוהים העניק לעם ישראל את התורה, ותבע ממנו קיום תרי"ג מצוות – אבל אין לו אמונה ודאית שאכן כך היה.
חסידות לא מדברת אליי. בעיניי זה שטויות. אני מקיים מצוות כי יהודי צריך לקיים מצוות. אין לי חוויות דתיות, ורליגיוזיות רחוקה ממני מרחק שמיים וארץ. אני אזרח העולם שהוא גם דתי. אבל הדתיות היא לא הזהות הכי יסודית אצלי
איך הופך אלוהים האוניברסלי המופשט לאלוהים שמתגלה לעם ספציפי ובוחר דווקא בו כעם סגולה, ומעניק דווקא לו את התורה? איזו סיבה יש לאבא להעדיף מכל בניו דווקא בן מסוים?
"זו באמת לא מסקנה רציונלית, כי באופן רציונלי באמת אין סיבה להניח שאלוהים יעדיף דווקא עם אחד מכל העמים שהוא ברא. מצד שני, המסורת שלנו אומרת לנו שזה מה שקרה. המסורת לבדה לא מספיקה כדי שנאמין בה. אבל אחרי שאנחנו כבר יודעים שיש אלוהים, ובאה מסורת ארוכת שנים ומספרת לנו משהו עליו, למה שזה לא יהיה הגיוני".
לכל מיני עמים ודתות יש מסורות שונות לגבי ההתגלות האלוהית.
"אז שכל אחד יאמין במסורת שלו, וגם אנחנו נאמין במסורת שלנו. אני לא חושב שלסטפן הפולני יש סיבה להאמין במסורת היהודית שלי יותר מאשר במסורת הקתולית שלו, אבל זה נכון גם להיפך. יחד עם זה, יש בכל זאת יתרון אובייקטיבי מסוים למסורת היהודית, כיוון שזו מסורת שנשענת לא רק על דיווח של נביא אחד, כמו מוחמד, שסיפר לנו שאלוהים התגלה אליו ובחר בו להביא לעולם את דברו, אלא על דיווח היסטורי של עם שלם. אז יש יותר סבירות שדווקא הסיפור הזה נכון. ואם אתה כבר מוכן להניח שאלוהים התגלה לבני אדם, יש היגיון להניח שהוא גם רצה לומר להם משהו ולא רק התגלות לשמה, ולכן מתן התורה מסתבר גם כן, אם כי שוב, מבחינתי הוא לא בגדר אמונה ודאית".
נאמנות למסורת האבות
בכל מקרה, הוא מדגיש, את המצוות הוא מקיים לא בגלל הציווי האלוהי, שכאמור הוא לא בטוח בו, אלא בהיותו לב המסורת היהודית, מסורת אבותיו. "אפילו אם אנחנו מקבלים את סיפור ההתגלות בסיני, היא הרי לא נתנה לנו את פרטי המצוות. ממעמד הר סיני אני לא יודע איך צריכים התפילין להיראות, ומהם בדיוק ארבעת המינים. זה אני יודע מחז"ל, מהתורה שבעל פה, שהיא בוודאי פיתוח אנושי. כך שבכל מקרה כולנו מקיימים את ההלכה לא בגלל ההתגלות האלוהית, אלא בגלל הרצון שלנו להיות נאמנים למסורת אבותינו. ומבחינתי זה לא הופך את המצוות לפחות מחייבות".
ההלכה והמוסר הן שתי תביעות שונות של אלוהים מעם ישראל, ושתיהן מחייבות. ולכן, במקרים של התנגשות ביניהן, יש להכריע בכל מקרה לגופו. "אני מקבל את הטענה של ישעיהו ליבוביץ' שההלכה היא א־מוסרית. מעמדה של ההלכה לא נובע מכך שהיא אמורה להיות מוסרית, אלא מהיותה ציווי אלוהי. והציווי הזה, כמו שאנחנו יודעים, הוא לעתים קרובות א־מוסרי, כלומר לא מביא בחשבון שיקולים מוסריים, ולפעמים גם אנטי־מוסרי. ובאותה נשימה אלוהים גם מצווה עלינו ציווי כללי של 'ועשית הישר והטוב', כלומר לפעול כדי להגביר את הטוב בעולם, וכאן ברור שהכוונה לטוב מוסרי, כלומר למה שייטיב עם בני אדם.
"מצד שני, אני לא מקבל את הטענה הנגדית של ליבוביץ' שהמוסר חייב להיות אתאיסטי. אצלו מדובר בשתי הנחות משלימות: ההלכה היא דבר אלוהים, והיא לא בהכרח מוסרית, וממילא המוסר הוא קטגוריה אתאיסטית, שלא רק שאיננה נובעת מאלוהים אלא לא מביאה בחשבון את ההנחה של קיומו. ולהנחה הזו אני כמובן מתנגד. בעיניי, המוסר חייב להיות נובע מאלוהים, אחרת אין לו סמכות".
"במאה ה־20 היו שני הוגים יהודים חשובים שניסו להתמודד עם המתח שבין הלכה ומוסר, ושניהם ניסו לטשטש את המתח הזה. הרב קוק טען שאלוהים הוא בוודאי מוסרי, ולכן כל צו הלכתי הוא בוודאי גם צו מוסרי. ואילו החזון איש טען שבהיותנו אנשי אמונה והלכה, המוסר לא אמור לעניין אותנו.
"אני לא מוכן לקבל לא את גישת הרב קוק ולא את זו של החזון איש. בעיניי, אי אפשר לטשטש את המתח שבין ההלכה והמוסר. אלא מה? יש כאן שתי תביעות שונות של אלוהים מאיתנו. תביעה הלכתית שבעיניי כוללת גם את המצוות שבין אדם לחברו, שמבחינת התורה הן מצוות דתיות והלכתיות לכל דבר, ולא רק חוקים מוסריים, ומנגד יש תביעה מוסרית כוללת של 'ועשית הישר והטוב'. כשיש התנגשויות בין הצווים האלה, אז כמו בהתנגשות בין שני עקרונות מוסריים – אני אכריע בכל מקרה לגופו, מה יהווה הפגיעה המצומצמת ביותר בשני הערכים. ממילא אני גם אשאף לפרשנות הלכתית שתעלה ככל האפשר בקנה אחד עם תביעות המוסר.
"הסוגיה ההומוסקסואלית היא כמובן דוגמה בולטת. הציווי של התורה בעניין הזה הוא חד וברור. מצד שני, ברור גם שמבחינה מוסרית לתבוע מאדם לא לממש את זהותו המינית, לא לחיות חיי זוגיות ומיניות כפי שליבו נמשך אליהם, זו תביעה מאוד בעייתית. לכן אני אשתדל לפרש את ההלכה באופן שהיא תהיה הכי קרובה לפן המוסרי. למשל, שאולי האיסור התנ"כי על משכב זכר נובע מהעובדה שבתקופת המקרא משכב זכר היה ביטוי ודרך של עבודת אלילים, אבל ברגע שהוא אינו משמש למטרה הזו אולי אפשר להתיר אותו. או לחלופין, אנחנו יודעים היום שיש אנשים שיכולים להימשך לשני המינים ויש כאלה שיכולים להימשך רק לבני מינם. אז אולי התורה אסרה משכב זכר על מי שיש לו אפשרות אחרת, ולא אסרה אותו על מי שזו זהותו החד־משמעית".
אברהם גם מימש בפועל את התפיסה העקרונית הזו, בשותפותו בבית־דין "אלטרנטיבי" (שלא הוסמך על־ידי המדינה), שהתיר לא מכבר אישה שהייתה עגונה במשך שנים רבות, לאחר שבעלה ברח מן הארץ יום אחרי החתונה.
אברהם: "ברור לי שעגינות של אישה כזו היא לא מוסרית, ולכן אני ארצה להתיר אותה, ואז אחפש כל מוצא הלכתי שיאפשר לי להגיע לתוצאה הזו. אני נימקתי את ההיתר בכך שחלות הקידושין הרי תלויה גם ברצונה ובהסכמתה של האישה. ברור לגמרי שאף אישה לא הייתה מוכנה להתקדש לגבר אילו ידעה שהוא יעזוב אותה מייד אחרי החתונה. ממילא, הקידושין לא יכולים לחול גם בדיעבד, והאישה כלל איננה מקודשת מבחינה הלכתית. אגב, בפסק הדין הזה השתתפו איתי גם הרב דוד ביגמן מישיבת מעלה גלבוע והרב ברוך לוין ז"ל, רב חרדי שלמרבה הצער נפטר בינתיים. הם לא הסתמכו על הטיעון שלי והגישה העקרונית שלהם הייתה יותר שמרנית, אבל בסופו של דבר הפסיקה הייתה זהה אצל שלושתנו".
אהבה לפרובוקציה
באיזו נקודה ההשקפות הדתיות שלך משפיעות לא רק על הפסיקה שלך, אלא גם על ההתנהלות הדתית היומיומית?
"מכיוון שאני מתקשה להאמין בהשגחה פרטית, אני לא נוהג לבקש בקשות בזמן התפילה (הכוונה לחלק המרכזי של תפילת שמונה עשרה של חול, שעניינו בקשות שונות. י"ש). ליתר דיוק: אני אומר את הברכות האלה, אבל מכוון שאם אכן יש השגחה פרטית, שמישהו אחר יינצל בזכות הבקשות האלה. זה לא נראה לי הוגן לבקש בשביל עצמי, כשאני לא בהכרח מאמין בזה. אם הייתה לי רמת ודאות מספיק חזקה שאין השגחה, אני מניח שלא הייתי אומר בכלל את הברכות האלה.
"בכלל, הייתי מוותר על הרבה חלקים מהתפילה. זה סתם טקסט ארוך ומיותר, שלא מדבר אל אף אחד. את החלקים שהם ממש הכרחיים מבחינה הלכתית, מ'ברכו' עד סוף שמונה עשרה, אני אומר. אבל בשאר חלקי התפילה אני מביא ספרים לבית הכנסת וקורא. אלה השעות הכי פרודוקטיביות שלי".
אתה בכלל טורח ללכת למניין?
"משתדל שכן. למרות שבאמת, גם מניין זה לא מאוד חשוב מבחינה ההלכה. בשולחן ערוך זה בכלל לא מופיע. אומרים שיש מעלה להתפלל במניין, אבל אין חובה כזו. אז לפעמים אני מחפף גם בזה".
זה לא פגע בעמדה החינוכית שלך מול הילדים?
"זו באמת שאלה קשה. כתבתי כמה פעמים על השאלה מה זו הצלחה חינוכית. אנשים חושבים שאם הילד יוצא בדרך שלך, סימן שהצלחת. אבל האמת היא שאם הוא ממשיך את דרכך רק מתוך אינרציה, זו הצלחה מאוד חלקית. אני לא פלורליסט. אני מעדיף שהילד שלי יבחר בדרך שאני מאמין בה גם אם היא מתוך אינרציה, מאשר שילך בדרך שהיא לא נכונה בעיניי. ויחד עם זה, אם הילד בחר את דרכו בעצמו, מתוך שכנוע פנימי, בעיניי גם זו הצלחה חינוכית גדולה; שהיה לו את עצם הכוח לסלול לעצמו דרך עצמאית".
עושה רושם שהתכנים שלך אכן מעוגנים בחשיבה פילוסופית מסודרת, אבל הסגנון מבטא גם איזו חדוות פרובוקציה לשמה.
"אני לא אכחיש. ברור שיש באופי שלי הרבה אהבה לפרובוקציה. אבל אני משתדל לא להגיד דברים רק בשביל הפרובוקציה. אני לפעמים מחדד דברים, אבל גם זה לא בשביל הפרובוקציה, אלא כי באמת חשוב לי לחדד נקודה מסוימת, ואז הפרובוקציה היא בעצם רק מכשיר לחדד מסרים. הרב יצחק הוטנר הסביר פעם למה כל ליצנות אסורה, חוץ מליצנות של עבודה זרה. כי מבחינתו, עבודה זרה זה כל מצב שבו אתה נותן ערך לדבר שלא ראוי לתת לו ערך, ואז הליצנות היא כמו חור בבלון הזה".
הניתוק החרדי מהעולם הוא שערורייה
הנטייה הפרובוקטיבית של אברהם, או לפחות מה שנראה כך, הגיעה לשיאה ממש לאחרונה, בשיאו של משבר הקורונה. מראות החרדים בבני ברק, בירושלים ובבית שמש אדישים להנחיות, חלקם אפילו מפרים אותן במכוון, הסעירו את המדינה כולה, אבל אברהם לקח את הכעס כמה צעדים קדימה, כאשר כתב בבלוג שלו: "כשרואים את ההתנהגות החרדית, אפשר להבין איך אנשים בעבר נעשו אנטישמים".
דווקא את המשפט הזה הוא לא כולל כחלק מנטייתו המודעת לפרובוקציה. בעיניו, זה היה ניתוח היסטורי ענייני לחלוטין, וממילא גם אין לו שום כוונה להתחרט עליו: "אם יש אוכלוסייה שבמצב רגיש כזה מתנהגת באופן כל כך מופקר, שמסכן לא רק אותה אלא גם את שאר הציבור, אז כן, אפשר להבין איך אנשים נעשו אנטישמים. אמרו לי: מה אתה רוצה מהם, המנהיגים שלהם לא הבינו את גודל הסכנה. אבל זו בדיוק הבעיה. אם יש חברה שנותנת לאנשים סנילים להנהיג אותה, ואפילו נותנת להם מעמד על כמי שאין לפקפק באף מילה שלהם, זו חברה מסוכנת.
"אני הרי מכיר מבפנים את החברה החרדית. אני יודע כמה יש בה אנשים חכמים, שיכולים להסעיר אותך בפיצוח סוגיה תלמודית, אבל כשהם ניגשים לחיים הציבוריים הם ממליכים על עצמם מנהיגות מאוד בעייתית, אפילו פרימיטיבית, אז הניתוק הזה מן העולם הוא שערורייה מסוכנת. קל וחומר שהיא גורמת עוינות כלפיהם כשהם גם כל כך מתנשאים כלפי שאר החברה. הם מרגישים שהם מחזיקים את העולם בעצם לימוד התורה שלהם, ולכן כולם צריכים לשרת אותם, בשעה שהם עצמם רק יבוזו ויזלזלו במי שמשרתים אותם. זו מדיניות שאילו נעשתה כלפי לא־יהודים, מן הסתם הייתה מזמינה פוגרומים. לא שהייתי רוצה שיהיו כאן פוגרומים, אבל אני רוצה לומר שאני ממש מתפעל מהסובלנות של החברה הישראלית, שמכילה את ההתנהגות הזו ולא יוצרת פוגרומים".
הביוגרפיה של אברהם סבוכה ורוויית מהפכים לא פחות מתפיסת עולמו. הוא נולד בחיפה למשפחה דתית־לאומית, אבל בהיותו בן 20 עברה המשפחה ליישוב אלקנה, מתוך רצון לחזק את ההתיישבות ביו"ש וגם להתקרב למרכז הארץ. האבא ג'ורג' היה מהנדס חשמל שעשה הסבה לחינוך. תחילה ניהל את בית הספר התיכון של הטכניון בחיפה (בסמ"ת), ולאחר מכן את בית הספר הטכנולוגי שליד אוניברסיטת בר אילן.
בנו מיכאל עשה תחילה מסלול דתי־לאומי רגיל: ביסודי למד בבית ספר ממלכתי־דתי, ואחר כך בישיבה התיכונית מדרשיית נעם. אבל אחרי השירות בצה"ל חשקה נפשו דווקא בטעימה מהעולם החרדי. במהלך לימודי התואר הראשון בהנדסה באוניברסיטת תל אביב הוא השתתף בסמינר של ארגון המחזירים בתשובה "ערכים", נדלק, והחל ללמוד בישיבת "נתיבות עולם", ישיבה לחוזרים בתשובה בבני ברק. הבחירה בבני ברק קשורה לעובדה שהוא לא ויתר על המשך הקריירה האקדמית שלו. בשעות הבוקר הוא למד תורה, ובשעות אחרי הצהריים והערב למד באוניברסיטה. "שני הצדדים לא אהבו את השידוך הזה, אבל אני התעקשתי וויתרו לי".
אבל כשהתחיל לימודי פוסט דוקטורט במכון וייצמן, הוא כבר קיבל לשם כך מלגה גבוהה שהותנתה בהתמסרות לפיזיקה, ונאלץ לעזוב את הישיבה. תוך כדי הלימודים, עכשיו כבר עם אישה (שאותה הכיר ב"ערכים") וילדים, החליט על עוד סוויץ' דרמטי בחיים. "מאוד אהבתי את המדע וספציפית את לימודי הפיזיקה, אבל הרגשתי שאם אמשיך בזה, כל החיים שלי אתעסק בעצם ב'צופצ'יקים' של המדע. כי בשאלות הגדולות אין לך כבר הרבה סיכוי לפריצות דרך דרמטיות. את הדוקטורט שלי עשיתי על מצב המוצק בתורת הקוואנטים, ולא הרגשתי שזה באמת חשוב. הרגשתי שאם אני רוצה להתקדם בעולם המדע, אהיה חייב לעסוק בצ'ופצ'יקים, וכדי להתקדם בזה אתה חייב כל הזמן לפרסם דברים די זניחים. אז החלטתי לחפש משהו חדש".
הישועה באה ממקור לא צפוי: בישיבת ההסדר בירוחם חיפשו ר"מ. אברהם איכשהו שמע על כך, הציע את עצמו והתקבל. תשע שנים גרה משפחת אברהם בירוחם, כשאבי המשפחה מלמד בישיבת ההסדר ואילו הילדים לומדים בחינוך החרדי של היישוב (קיומה של הקהילה החרדית בירוחם היווה מלכתחילה סיבה מבחינתו להיענות דווקא להצעה הזו).
"בירוחם פגשתי הרבה אוכלוסיות שלא הכרתי קודם, ביניהן גם קבוצה חזקה של 'ירושלמים ליברלים' שהגיעה לירוחם. בהתחלה באתי אליהם עם כל הסטריאוטיפים החרדיים כלפי הציונות הדתית. ואז ראיתי שמדובר בקבוצה מגוונת. יש ביניהם גם לייטים חפיפניקים, אבל יש גם אחרים, ובעצם כמעט בכל אחד יש כמה צדדים, ובמשך הזמן נעשיתי בעצמי די כזה, מורכב. מצד שני, זיהיתי שם גם הרבה אימוץ של גישות אופנתיות. אני מקווה שאצלי אין את זה, כי במקביל להשקפות הליברליות שלי יש לי גם עמדות מאוד לא ליברליות.
הייתי מוותר על הרבה חלקים מהתפילה. את החלקים שהם ממש הכרחיים מבחינה הלכתית, מ'ברכו' עד סוף שמונה עשרה, אני אומר. אבל בשאר חלקי התפילה אני מביא ספרים לבית הכנסת וקורא. אלה השעות הכי פרודוקטיביות שלי
"למשל, כתבתי בשעתו מאמר חריף מאוד נגד הגיורים של הרב חיים דרוקמן, שנעשים בנורמות שלא מקובלות על אף פוסק, ושהוא עצמו לא נמצא בליגה הרלוונטית לחדש קולות הלכתיות כאלה. אני בכלל מתנגד לזה שההלכה תשמש מכשיר בידי המדינה לפתרון בעיות חברתיות. אם הביאו לפה הרבה עולים לא־יהודים, ההלכה לא צריכה להתגמש כדי לפתור למדינה את הבעיה הזו. אני מקבל שהכוונה של הרב דרוקמן, ושל הרב שלמה גורן בשעתו, היא טובה, אבל התפיסה שלהם פסולה. אני גם לא מקבל את הטרנד של 'יהדות חילונית'. בעיניי, זה אוקסימורון".
נוח לגור בלוד
כשילדיו גדלו, הדיסוננס בין הלימודים שלהם במוסדות חרדיים ובין ההזדהות ההולכת וגוברת של האב עם הקהילה הציונית־דתית (יום העצמאות, למשל, בהחלט נחגג על ידם) הפך בלתי נסבל. אברהם עוד הגדיל לעשות ושילב בין עולמו הישן והחדש בסדרת ספרים שהחל לפרסם על אודות המתח שבין דת למדע. הידע הנרחב שלו בשני התחומים הפך אותו לאחד הקולות החשובים ביותר על קו התפר הזה, וספריו הפכו פופולריים מאוד. הוא עצמו קיבל עבודה כר"מ במכון הגבוה לתורה של אוניברסיטת בר־אילן. משפחתו השתקעה תחילה בפתח תקווה, וכעבור שנים אחדים שוב עברו ללוד, כמי שיכולים לשפר את תנאי הדיור שלהם ולאו דווקא כחברים באחד הגרעינים המשימתיים הנמצאים בעיר: "אין שום מגמה אידיאולוגית בחיים שלנו בלוד, ואנחנו גם לא מאוד מעורים בחיים הקהילתיים פה. זה פשוט היה נוח מבחינה כלכלית".
היום, בבגרותם, ששת הילדים של משפחת אברהם דומים למנעד המצוי במשפחות דתיות־לאומיות רבות. שניים אינם דתיים כלל, והשאר נעים בין רמות שונות של הקפדה הלכתית. "אנשים אומרים לי שהתחלתי לפתח עמדות ליברליות כי יש לי שני ילדים לא דתיים, אז אני ממציא בשבילם השקפה שתוכל להצדיק את דרכם. אבל זו שטות. בין ששת ילדיי אין שניים שדומים בדרכם. לכל אחד יש דרך ייחודית, וגם השניים שאינם דתיים בחרו בדרכם בחירה מודעת, וברור שיש לי חלק בדרך שהם בחרו, גם אם בעיניי היא שגויה.
"האווירה בבית מעולם לא הייתה רליגיוזית. חסידות לא מדברת אליי. בעיניי זה שטויות. אני מקיים מצוות כי יהודי צריך לקיים מצוות. אין לי חוויות דתיות, ורליגיוזיות רחוקה ממני מרחק שמיים וארץ. גם האמירות הפילוסופיות שלי אינן בהכרח בעלות אופי דתי, או אפילו יהודי. במידה רבה, אני אזרח העולם שהוא גם דתי. הדתיות היא לא הזהות הכי יסודית אצלי. אני מניח שזה גם מקרין מבחינה חינוכית על ילדיי, אבל כך באמת אני מרגיש, ואני לא יכול לעשות שקר בנפשי".
את הטרילוגיה כתב אברהם בקדחתנות, כמי שמבקש להטביע באמצעותה את כל חותמו על ההגות והמציאות היהודית. הוא בכלל לא היה בטוח שהיא אי פעם תראה אור. כשסיים לכתוב, ניגש קודם כול להוצאת "ידיעות ספרים", שבה פרסם את רוב ספריו הקודמים. אבל בפעם הזו השיבו את פניו ריקם: "הם הסכימו לפרסם רק כרך אחד מהטרילוגיה, אבל לי היה חשוב לפרסם את הכול, בשלמות אחת".
ואז באו לעזרתו חברים ותיקים שהצליחו בעסקיהם וביקשו לאפשר למשנתו להישמע ברבים. יחד עם איש העסקים ישראל יגל, שלא הכיר אותו קודם באופן אישי אבל העריך את פועלו, הם מימנו את כל הוצאת הטרילוגיה, עלות של הרבה רבבות שקלים, ובכלל זה מימון עבודתה של עורכת הסדרה, ד"ר חיותה דויטש, שאברהם מלא בשבחה: "זו באמת עבודה מאוד לא פשוטה לערוך טקסט בהיקף כזה ובעומק כזה, וחיותה עשתה את זה באופן נפלא".
בשלב זה הודפסה מהדורה ראשונה של אלף עותקים. גם דרך ההפצה של הטרילוגיה ייחודית למדי: מכיוון שאין מאחוריה הוצאה מוכרת, וגם שום חנות ספרים לא תקדיש בין מדפי התצוגה המעטים שלה מקום לטרילוגיה כזו, נבחרה השיטה הבאה: אלף העותקים (למעשה 3,000, כיוון שכל עותק הוא כאמור שלישיית ספרים) חולקו בין כמה חברים, במקומות שונים ברחבי הארץ, וברשתות החברתיות הופצה הידיעה על קיום הטרילוגיה, והצעה לקנות אותה מאחד מן המפיצים הלא רשמיים האלה. עד היום, אומר אברהם, נמכרו כך כ־700 עותקים, והוא מאמין שימכור את המהדורה כולה.
אתה לא חושש שהדעות שאתה מבטא בספר ובריאיון כאן יביאו לסילוקך מהמכון?
"אנשים יודעים מה ההשקפות שלי. הן לא סוד. אני מפרסם אותן באתר שלי ובהרבה במות אחרות. כמובן שגם הייתה ביקורת עליי כשהשתתפתי בבית הדין שהתיר את האישה העגונה. יש לי הרבה מתנגדים. אני יודע שכבר הרבה זמן יש אנשים במכון ובאוניברסיטה שרוצים לזרוק אותי. אבל יש לי קביעות, וגם לא מעט תלמידים. כמו שיש תלמידים שבשום אופן לא מוכנים להיכנס לשיעורים שלי, יש גם כאלה שדווקא מאוד מעוניינים בהם. אגב, במכון אני בכלל לא מלמד את השקפת עולמי אלא גמרא או פילוסופיה. בכל אופן, אם לא הצליחו עד עכשיו לזרוק אותי אני מקווה שלא יצליחו גם בעתיד".
