מוקדם עדיין לסכם את מגפת הקורונה, אולם ככל הנראה עברנו את הגל הראשון בה. כל אחד מ־250 הנפטרים בארץ הוא עולם ומלואו, אך ביחס למדדים בין לאומיים נראה שאנחנו במצב טוב, ואפילו טוב מאוד. בשעת כתיבת שורות אלו מספר הנפטרים ביחס למיליון נפש עומד בישראל על 29 – גבוה מיוון (14), פולין (21) וקרואטיה (21), אך נמוך ביחס לרוב מדינות ה־OECD שאליהן אנו אוהבים להשוות את עצמנו (גרמניה – 90, קנדה – 124, שוויץ – 211, ארה"ב – 240, הולנד – 316, שבדיה – 319, צרפת – 403, בלגיה – 740).
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– רק הציבור יכול להציל את מפלגות הציונות הדתית
– ביטול ההסכמים: הפלסטינים התייאשו מאבו מאזן
– במשרד החינוך דרושה מהפכה תודעתית
למצבה הטוב של ישראל מוצעים היום שני הסברים: האחד, הסברם של הפוליטיקאים. אלו מהללים ומשבחים את הניהול הזהיר והיעיל של האירוע. הם מנסים לשכנע אותנו כי ראייה מרחיקה ופעולה מהירה הם שהצליחו להביא לתוצאה היפה. ההסבר השני – לצורך העניין נכנה אותו ההסבר המדעי – בוחן את המדדים בעין הרבה יותר ביקורתית. גישה זו מסבירה שמדובר בעניין של סטטיסטיקה. המדדים ברמה העולמית אינם בהכרח יוצאי דופן, ואת הגורמים להם צריך לבחון בזהירות רבה: אולי זה עניין של מזג אוויר, של הרכב האוכלוסייה, ואולי של מרכיב אחר. המשותף לשתי הגישות הוא שאין לייחס לתוצאות משמעות שחורגת מהגבולות הטבעיים המקובלים, והכישרון או הכישלון (כל אחד מנקודת מבטו) צריך להיבחן באופן מציאותי.
אני מבקש להציע גישה אחרת, כזו שמוכנה לראות גם את ההיבט המופלא באירועי הזמן. אולי זה אפילו סוג של "נס".
האדם מפרש את ההיסטוריה
חול המועד פסח תשנ"א, יום עיון בישיבת עטרת כוהנים. היה זה כחודש ימים לאחר סיום מלחמת המפרץ. באותה מלחמה נחתו כמעט מדי ערב טילי סקאד ברחבי המדינה, רבים מהם באזורים מיושבים. החשש היה מלוחמה כימית, והלחץ היה בהתאם. כמו היום, סיפור המלחמה היה שייך לעורף, ולישראל לא הייתה דרך ממשית להתגונן. האסטרטגיה המרכזית הייתה להסתגר בבתים (בחדר האטום), לא להתקהל, ולהסתובב ברחובות עם מסכות מגן. מעבר לכך עסקו יותר בהצהרות ובהנחיות לציבור ופחות בתגובת מנע.
התוצאה הסופית הייתה נזק רב לרכוש, אך רק הרוג אחד מפגיעת טיל ישירה – איתן גרונדלנד. במשך הזמן התברר כי הפגיעה הייתה קשה יותר. כמה עשרות נפגעו באורח עקיף, אך לפחות נכון לאותו חול המועד התחושה הייתה שעברנו את זה בשלום. דומה שגם היום מלחמה זו לא חקוקה בזיכרון הישראלי כאירוע טראומתי במיוחד.
נושא יום העיון בישיבה היה "האם אכן התרחש פה נס". העובדות היו ידועות, אך שאלת היחס אליהן נותרה פתוחה. אינני זוכר מי היו הדוברים, וגם לא מה בדיוק נאמר שם, אבל אמירה אחת חקוקה בזיכרוני, ואותה אבקש להציג. אמר שם אחד הרבנים כי תמיד ניתן לנתח את התוצאות ברמה הסטטיסטית. גם אם היו נופלים 100 טילים או אלף, וגם אם לא היה כל הרוג – תמיד ניתן להסביר זאת באופן סטטיסטי. הטבלה יכולה להכיל כל נתון, וההסברים הטבעיים תמיד יימצאו. הבחירה איך להתייחס לתוצאות היא של האדם. אנחנו אלו שבוחרים אם לראות זאת כנס או כטבע.
שאלת היחס הנכון למאורעות היסטוריים מעסיקה אותנו כיום בעיקר בהקשר ליום העצמאות. האם להגיד הלל? האם בברכה? האם זהו חג דתי או אירוע לאומי? שאלה זו משקפת בעיקר את היחס שלנו למאורעות ההיסטוריים – האם ניתן לייחס להם קדושה, לפחות לראות אותם כנס הראוי לציון, או שאלו אינם אלא אירועים טבעיים שאין לייחס להם משמעות דתית. נראה ששאלה זו נדונה בעיקר בציבור הדתי־לאומי. בהקשר זה הגישה החילונית אינה שונה מהגישה החרדית. שתיהן רואות את האירוע בהקשרו ההיסטורי והפוליטי, ולא מייחסות לו משמעות פלאית או דתית. גישתו של הראי"ה קוק, כפי שנראה להלן, הייתה אחרת.
חלונות בעולם הטבע
ועידת סן רמו, שהתרחשה בתאריך זהה ליום העצמאות 28 שנים קודם לכן, היא המחשה טובה ליחסנו אל ההיסטוריה. למעט משפטנים מעטים וכמה היסטוריוניים, איש כיום לא זוכר את האירוע. אינני היסטוריון, ולא בדקתי כיצד התייחסו באותה תקופה להחלטה ההיסטורית, אך אביא חלק מדבריו הנרגשים של הרב קוק, כפי שפורסמו באותו חודש בעיתון "הארץ", תחת הכותרת "קרן הגאולה":
קרן הגאולה, צלצלי הגאולה אזנינו שומעות… ברעש ורעם, בזרם ונפץ באה הופעת הגאולה לנו. והעולם התמוגג, רעשו מוסדי תבל, רגזו והתהוללו עמים, ועליון נתן קולו ברד וגחלי אש. וערפלי העבים נתפזרו, ושמש צדקה זורחת, והנה אור הגאולה, וישראל עושה חיל.
יש לזכור כי בפסח באותה השנה אירעו פרעות קשות בירושלים. מספר יהודים נרצחו, מאות נפצעו ונשים נאנסו. על רקע זה קשה להבין את הפאתוס הנלהב של הרב קוק, אך מסתבר שהוא לא נקט בפרפרזות ריקות אלא יצר שרשרת הפניות לפסוקים המתארים את מעמד הר סיני, כדלהלן:
ותגעש ותרעש הארץ ומוסדי הרים ירגזו ויתגעשו כי חרה לו […] וירעם בשמים ד' ועליון יתן קלו ברד וגחלי אש (תהילים יח, ח־יד).
מעמד הר סיני נתפס כאירוע הניסי האולטימטיבי שמבטא את הקשר האינטימי של אלוהי ישראל עם עמו. זהו המופע הטרנסצנדנטי המכונן. והנה הרב קוק מזהה בינו ובין החלטה אנושית־פוליטית שבשום דרך אינה חורגת מסדר הטבע. מאורעות הזמן קודרים למדי והנה הוא מציג השוואה שנראית כמקוממת – האם הוא לא נסחף במקצת?
אצל הרב קוק לא מדובר בפרץ רגשות. הייתה לו משנה סדורה בנושא היחס בין הנס ובין מאורעות הטבע. במכתב לתלמידו, הרב חרל"פ, הוא כתב: "הננו מסתכלים ברחבה בכל המסבות והעלילות, ונדע שגם האור המועב ומוסגר בממסגרות רוכסי הטבע איננו כי אם קצה תחתון מחבלי־קודש של נסי ניסים" (אגרות ג', עמ' כב). כלומר, יש להתייחס למאורעות הטבע כקצהו של חבל שראשו נמצא במציאות של נס. במקום אחר הוא כתב כי תפקיד הצדיקים הוא להרים את המבט האנושי, ולהראות כי הטבע איננו אלא לבוש וכיסוי של הנס. במקום אחר הוא כתב כי הטבע הוא חומה שסותמת, והניסים הם החלונות הקבועים בה. עם ישראל נועד להבקיע את החומה עד ש"לעתיד לבוא לא יהיה הטבע סותם כלל בפני האור האלוהי" (שמונה קבצים ו', רנא).
מאמרו של הרב קוק בא להרים את נקודת המבט. מה שנראה בעיניים אנושיות כטבע נראה בעיניו כנס. יש את אלו שתפקידם לעשות סטטיסטיקות או לתעד את אירועי הזמן, ויש את אלו שתפקידם להרים את המבט ולפתוח חלונות בחומות הטבע. הרב קוק סבר כי הטבע והנס אינם מוציאים זה את זה. לדעתו, הם קצוות שונים של אותו החבל.
היום העצוב בשנה
לאחר שראינו מה כתב הרב קוק על ועידת סן רמו לא קשה לדמיין מה הוא היה חושב על הקמת מדינת ישראל, ובאיזה הקשר הוא היה רואה אותה. אך עדיין, רובם המוחלט של אזרחי ישראל סבורים שהקמת המדינה היא אירוע טבעי, ושקיומה אינו נושא משמעות דתית. מדינת ישראל לטוב או למוטב היא תוצאה של נסיבות היסטוריות והקשרים פוליטיים. הדת והקשר לאלוהים הם עניינים אישיים, שלכל היותר צריכים למצוא את מקומם במסגרת הקהילה המקומית.
חגיגות יום העצמאות מבטאות תפיסה זו, ולרוב הן לא מתעלות מעבר למופעי שעשועים ויציאה לפיקניק. חריגים לטובה הם חידון התנ"ך העולמי לנוער וטקס חלוקת פרסי ישראל. אלו מציינים את הקשר שלנו לתנ"ך ואת הישגינו המדעיים והתרבותיים. בכך הם מרימים אותנו טפח מעל פטישי האוויר ונפנופיו. חבל שמקומם של הרבנים הראשיים, שלא נפקד מטקסי יום השואה ויום הזיכרון, נפקד דווקא מטקסים אלו.
ביום ירושלים התמונה הרבה יותר עגומה. בעיניי זהו היום העצוב בשנה. לא מפני מה שהתרחש בו, אלא בגלל חוסר היכולת המוחלט שלנו לקלוט את הנס. מבחינות מסוימות הניסים והנפלאות שהתרחשו במלחמת ששת הימים עולים על אלו שהתרחשו במלחמת העצמאות. התכנון המפורט של צבאות ערב בתשכ"ז עלה בהרבה על שיתוף הפעולה הלקוי שלהם בתש"ח, והניצחון המהיר והמוחץ בתשכ"ז עלה בוודאי על הניצחון האיטי והמהוסס של תש"ח. המעבר מתחושת הייאוש של ערב המלחמה לאופוריית הניצחון היה קיצוני ומהיר. ישראל שלפני המלחמה, שנתפסה כמדינה נחשלת שספק אם תשרוד, הפכה בין לילה למעצמה אזורית. גם אם היא לא נעשתה אור לגויים, הרי שלאחר המלחמה היא נהייתה לפחות אור ליהודים. הרב יונתן זקס מספר שלאחר המלחמה יהודים החלו להופיע בקמפוסים באנגליה עם כיפות ולהזדהות כיהודים. פתאום היה זה כבוד להשתייך לעם הנרדף והאומלל.
בחלוקה סכמתית וסטראוטיפית במקצת ניתן לומר כי ה' באייר הוא יום חגה של תל אביב, שבה הוכרזה העצמאות. בתאריך זה חוגגת מדינת ישראל את החופש ואת הריבונות הלאומית. כ"ח באייר הוא הזדמנות לחגוג את השיבה אל הקודש ואת החיבור אל אבות האומה – אך את זה איש כמעט לא חוגג, גם לא הדתיים שעדיין מחכים לנס שיבוא מהשמיים וישדד את מערכות הטבע.
אך זה כנראה לעולם לא יגיע, ספק אם הגיע אי פעם. הרב קוק מסביר כי אין נס בלי טבע – "לא עשתה הנבואה שום נס כי אם כשקשרתו לאיזה טבעת טבעית, אפילו קלושה וקטנה" (שמונה קבצים ז, כז). אם בכדי להכיר ולהודות יש להמתין לנס שאין בו טבע כלל, אזי גם על נס קריעת יום סוף לא היו מודים. גם בו הייתה מעורבת רוח קדים עזה שנשבה כל הלילה. גם את האירוע הזה ניתן היה להסביר כתופעת הטבע, ולהכניס אותה לטבלה כלשהי. מקסימום היא הייתה מצוינת כחריגה סטטיסטית.
להימנע מגאווה גסה
לכאורה הדיון ממצה את עצמו. אם אנחנו אמורים לראות כל אירוע טבעי כנס, ואם כל נס מגיע ממילא באמצעים טבעיים, אזי מה זה משנה איך נכנה את האירוע. ממילא הטבע מקורו בנס, והנס מופיע באמצעיים טבעיים.
התשובה לכך טמונה לדעתי בפסקה נפלאה של הרב קוק, שהרעיון מובא בה כהערת אגב.
הוי על קטנות נשמה כזאת, המתפלאת ומשתוממת על מה שהוא כל כך ראוי להיות, על מה שהוא כל כך מסודר, וכביכול טבעי, שאלמלא הפעוטיות המלוה את הגאוה הגסה של אמרת הטבע וחכמתה, היה אפשר לומר ביטוי זה ביותר מנוחת לבב, ביותר מילוי נשמה (שמונה קבצים ב, קעח).
הרב קוק כותב על הפער שבין האחדות האלוהית, שאי אפשר לתפסה בשכל, ובין ההסתכלות המצומצמת של האדם שרואה "עולמות שונים, זמנים מופלגים, תקופות ודורות וסיבובי יצירות". ההסתכלות המצומצמת שהוא כותב עליה היא המבט של המדען ושל ההיסטוריון (הראשון בוחן את העולמות, והשני בוחן את הזמנים). אלו מסתכלים על הטבע ומתפלאים ומשתוממים מהסדר שלו ומהאופן שבו הוא פועל, באופן שהוא "כביכול טבעי". וכאן מגיעה ההערה של הרב קוק: אין כל בעיה עם הביטוי "טבע", אפשר בהחלט להשתמש בו, אלא שהביטוי "טבע" מלווה פעמים רבות בגאווה גסה.
הנס הוא תופעה שחושפת את האדם בקטנותו. מול תופעות טבע אימתניות, מול אירועים היסטוריים כבירים – אנו חשים קטנים ומושפלים. השימוש במונח "טבע" זוהי רציונליזציה שאינה אלא אמצעי הגנה. אנו מכניסים במהירות את האירוע לטבלאות מפורטות. אם הכול מסודר לנו ומדיד אז יש לנו תחושה של הבנה. כמו כל מערכת הגנה פסיכולוגית זהו מנגנון שנועד לתת לנו תחושת שליטה ברגע של איבוד שליטה. דומני שכולנו חשנו רגע זה בימים הראשונים של המגפה, כששום דבר לא היה ברור ואנשים הסתגרו בחשש בבתים. מאז הנתונים מופו היטב, ויש תחושה שאנחנו יודעים מה קורה. כרגע תנאי הריחוק מופרים תחת כל תור רענן לבנק או לסופר. חוששני שאנו עוברים למצב תודעתי שאותו כינה הרב קוק "גאווה גסה".
יהיה זה מופרך להשוות את משבר הקורונה למלחמת ששת הימים, אך בשניהם עברנו מתחושת פחד ודכדוך לתחושת פורקן ושחרור. ההקשר לא דומה והממדים שונים לחלוטין, אבל חוסר המוכנות להצטנע ולהודות שהאירועים הם מעבר לשליטתנו ואף מעבר להבנתנו – עלול להיות משותף.
הבה נכנה את מה שקרה לנו "נס". תגלגלו את המילה על הלשון. תרגישו, היא משאירה אחריה טעם של פליאה, תודעה שאנחנו לא באמת מבינים. הנס גורם לנו קצת להיזהר ואולי להסס, הוא מאפשר להודות ולהוקיר את מה שיש. ההישגים היפים הגיעו לא רק בזכות חוכמה או מאמץ, הם גם לא תוצאה של מקריות חסרת פשר. "מי חכם וישמר אלה ויתבוננו חסדי ה'".
ד"ר אהוד נהיר הוא יועץ חינוכי בישיבת נחלים ומרצה במכללת אורות
