"נעשה ונשמע", ההצהרה ההיסטורית של עם ישראל במעמד הר סיני, היא ככל הנראה אחד האתגרים המרכזיים הניצבים בפני ההלכה בעידן הפוסט-מודרני. הכרזה זו נתפסת בדרך כלל כאקט של ציות מוחלט ובלתי מותנה לדבר הקב"ה, ללא שאלות וללא ערעורים. אכן, אחד הנדבכים המרכזיים של ההלכה הינו "חובת הציות", היינו מחויבות מוחלטת לסמכות החכמים ולשורת ההלכה. מן העבר השני, העידן הפוסטמודרני מתאפיין בפלורליזם, בפתיחות ובגמישות, בדינמיות ושינויים מתמידים. צייתנות, סמכות חכמים ודבקות בערכים מוחלטים הם מושגים זרים לתרבות הפוסט-מודרנית בה אמיתות מוחלטות מתפוררות השכם והערב.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "שאו ציונה" ו-"תוכי יוסי": הסיפורים מאחורי השירים
– בנה של נעמי שמר: מה שעשה כאן בג"ץ דומה להכחשת השואה
– משפט נתניהו: התקשורת מתעלמת מרמיסה גסה של זכויותיה
בספרי החדש, "גשר ההלכה – אתגרי פסיקת הלכה בדור פוסט-מודרני", אני מתמודד בהרחבה עם אתגר זה. הנסיונות לייצר "הלכה-לייט" כדי להחזיר פנימה את אלו שמתרחקים משמירת מצוות, מעולם לא הוכחו כיעילים וגם בדורנו עתידים להיכשל. ללא מחויבות ונאמנות הלכתית, קשה מאוד לבנות המשכיות לדורות הבאים. האתגר הגדול הניצב בפני המנהיגות הרבנית בדורנו הוא כיצד ליצור את החידוש בתוך המסגרת ההלכתית, אך לא על ידי שבירתה. התורה לא תשתנה, אבל ניתן לשנות את הדרך בה אנו מעבירים את ההלכה לציבור באופן שיגדיל את הסיכוי שדברינו יישמעו.
אחד הרכיבים בחזון שאני מציע בספר הוא "פסיקה מעצימה". דוגמה לגישה זו ניתן למצוא אצל אחד מגדולי הפוסקים של הדור האחרון, הרב משה פיינשטיין וכך כתב בהקדמה לספרו 'אגרות משה':
"אחרי שבררתי את ההלכה ברוב עמל להרוצים לידע דעתי, ובפרט שכתבתי הטעמים וכל מה שנברר שבאופן זה הנני רק כמלמד ההלכה שהשואל יעיין בעצמו ויבדוק ויבחר, שאיני כלל כפוסק ומורה"
לפי הרב פיינשטיין, תפקיד הפוסק לסדר ולהציע את ההלכה ללומדים. כך ניתן לייצר דיאלוג הלכתי ולהעצים את הלומד. פסיקת ההלכה אינה באה לידי ביטוי בשורה התחתונה של ההלכה למעשה אלא בתהליך החשיבה ההלכתי. התהליך מאפשר ללומד לראות את ההקשר, להבין את שיטת הפסיקה ולקבל אחריות על קבלת ההחלטות. זהו ההיפך הגמור מפסיקת שו"ת SMS שהפכה לפופולארית ביותר, פסיקה המסתפקת במסרון קצר המתבטא לעיתים במילה אחת – "אסור" או "מותר". שו"ת SMS פוגע ביופי ובעושר של תהליך הפסיקה ומוריד את קרנה של ההלכה עשרת מונים. דווקא בדור פוסט-מודרני שבו מקומו של האינדיבידואל דומיננטי יותר, יש צורך להעצים את השואל. יש לתת לשואל את מארג השיקולים ואת ארגז הכלים כדי שהוא יוכל בסופו של דבר לקבל הכרעה בעבור עצמו.
המחלוקת שהתעוררה לאחרונה לגבי שימוש באפליקציית זום בליל הסדר היא דוגמה לאופן בו גישה זו הייתה עשויה להועיל. נימוקיהם של הרבנים שהתירו לבני משפחה מבוגרים שבילו את הסדר בבידוד היו תקפים, אך כך גם דעתם של הפוסקים שאסרו שימוש בזום בשל החשש מהפירצה שזה עלול להביא למסגרת השבת והחג, פירצה שיהיה קשה מאוד לסגור לאחר ימי הקורונה. אני מאמין שהתמודדות יעילה יותר עם הדילמה היתה לכתוב פסק הלכה המפרט את הגורמים, השיקולים והחששות השונים הכרוכים בפסיקה ומביא לבסוף את הדעות החלוקות. הדבר היה מאפשר לאנשים לקבל החלטה על סמך הנסיבות הייחודיות – האישיות והמשפחתיות. הדבר היה מביא כבוד ואמון למערכת ההלכתית, והיה חוסך כותרות רבות באתרי האינטרנט על רבנים המתווכחים זה עם זה ולפעמים אפילו תוקפים באופן חריף ומזלזל, מבלי לנסות להבין את העומד בבסיס העמדה החולקת.
פרשנות חדשנית ויצירתית ל"נעשה ונשמע" של הרב קוק, עשויה להשתלב עם גישה זו של פסיקה מעצימה:
"כל דבר החקוק בטבע אינו צריך לשמיעה וללמוד, הדבורה בונה את תאי כוורתה בדיוק המספרי היותר שלם, בלי שמיעה של שעורים בהנדסה, מפני שכך חקוק בטבעה" (מאמרי הראי"ה, א, עמ' 171)
כל חוכמה פנימית המוטבעת בטבע, אינה צריכה כל לימוד מוקדם, כיוון שניתן לחוש אותה, כמו בדוגמא של הדבורה הבונה את כוורתה בלי צורך ללמוד בפקולטה ללימודי ארכיטקטורה. חוכמה טבעית מסוג זה לא מצריכה שמיעה מוקדמת. אמן לדוגמה, מסוגל ליצור יצירות אמנות בזכות כישרון טבעי, גם ללא שמיעת ולו הרצאה אחת באומנות. אף על פי כן, לימוד ושמיעה של שיעורים עשויים לסייע לאמן לפתח ולשכלל את כישרונו הטבעי, וזה המקום של "הנשמע".
בפרט בדורנו אנו מוצפים במידע באינטרנט וברשתות החברתיות ורוכשים ידע יותר מאשר כל דור בעבר, אלא שפעמים רבות זהו ידע חיצוני שאינו מחובר בהכרח למהותנו העצמית, כפי שמסביר הרב קוק בהמשך:
"רק בני אדם העלולים להיות נבוכים על ידי מהומות המדע המזויף, צריכים התאמצות לשוב אל הטבע הטהור הנפשי שלהם. ואנחנו במעמד הר סיני…באנו לידי המעלה העליונה הזאת, ונהיינו ישראלים טבעיים טהורים… ובשביל כך הקדמנו נעשה לנשמע, למעלה מכל התרבות המזויפת של האנושיות"
אנו חיים במציאות כאוטית ומבלבלת, וסופגים ללא הרף רעיונות ומושגים סותרים. מסיבה זו אנו צריכים לעשות מאמצים גדולים יותר כדי לחזור לטבע הרוחני הטהור שלנו. כשעמדנו לפני הר סיני, שבנו להרגיש את התורה באופן הטבעי ביותר. לא הוצרכנו לשמוע תחילה את דבר ה', כיוון שחשנו את רצונו מתוך רחשי לבנו. השמיעה היתה אך משנית, כדי לפתח ולהכווין את חוש התורה הטבעית, ולכן נהיינו "ישראלים-טבעיים-טהורים". לפי תפיסה זו, לימוד התורה האותנטי ביותר הוא זה שנובע מתוך יישותנו הפנימית ולא רק ממקורות ידע חיצוניים.
ייתכן שגישתו של הרב קוק לנעשה ונשמע היא התרופה לצורך של הדור שלנו, דור בו קשה לצפות שהקהל ימשיך לציית באופן כנוע לרבניו. רוב ציבור שומרי המצוות מקיים את ההלכה מבחירה ולא בשל כפייה או חשש מסמכות רבנית. ההלכה בדורנו עשויה לתפקד כמערכת של העצמה ואמון באדם ובקהילה. את השימוש בסמכות יש להמיר בהשראה ובשאר רוח, ואת כבוד הרבנות הממסדית יש להעמיד על הערכה אישית וקשר אישי.
הפסיקה המעצימה היא צורך הכרחי לדורנו כדי להמשיך את השרשרת הנצחית של "נעשה ונשמע".
הרב רונן נויבירט, מחבר הספר "גשר ההלכה – פסיקת הלכה בדור פוסט-מודרני" בהוצאת ידיעות ספרים. שירת כעבר כרב קהילת "אהל ארי" ברעננה.
