הייחודיות במבט הנשי הניכר במגילת רות

וַתֵּהֹם כָּל הָעִיר עֲלֵיהֶן וַתֹּאמַרְנָה הֲזֹאת נָעֳמִי (רות א, יט).

משפט קצר המנוסח בצורה לא־רגילה, ואפילו מבע או מילה יחידאיים, מהווים לעתים זרקור שבאמצעותו מכוון המחבר את הקורא לראייה מחודשת של יצירה שלמה. כזה הוא חצי הפסוק מלמעלה, המצייר במילים ספורות את תגובת העיר בית לחם לשובה של נעמי.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מגילת נטע: הקשר בין רות לזוכת האירוויזיון
– מכל הזרמים: מיזם מגילת הייעוד של העם היהודי
– תורה נשית איננה תורה ליברלית

ייחודו הלשוני של התיאור הוא בקצר שבין שם העצם הכללי ("כָּל הָעִיר") ובין הפועל ("וַתֹּאמַרְנָה"). מאחר ש"כל העיר" הוא ציון למרחב אנושי עירוני כללי, היינו מצפים שלשון הרבים תהיה בזכר ולא בנקבה. אך לא היא. בעיני המספר, "כל העיר" הן נשות העיר. אולי, אם כן, המספר הוא מספרת? אולי כך רומזת המספרת למגדרה ומציעה לקוראים להתחיל לקרוא את מגילת רות כסיפור שכתבה אותו אישה?

על האפשרות כי כותבת מגילת רות היא אישה עמדו כמה חוקרות פמיניסטיות של המקרא (ולפניהן כבר ההיסטוריון הוותיק שלמה דב גויטין), ולכך אף התייחסה באחרונה אורית אבנרי בספרה המבריק "עומדות על הסף; שייכות וזרות במגילות רות ואסתר" (2015). לפי הצעתה של אבנרי, את סיפור המגילה יש לקרוא בצורה מורכבת: את הסיפור הנשי החתרני היא רואה כמוצב בתוך מסגרת פטריארכלית, כאשר "המתח בין האפשרויות השונות הוא שיוצר את המנגינה המיוחדת" של הספר. לטעמי, מנגינה מיוחדת זו נוצרת גם כתוצאה מהיות המגילה "סיפור נשי" – סיפור המסופר על ידי אישה מנקודת תצפיתה הספציפית.

כפי שניתן להסיק מהשוואתן של יצירות ספרותיות שנכתבו על ידי נשים לאלה שכותבים גברים, סיפור שנכתב על ידי אישה שונה במאפיינים רבים מן הסיפור הגברי. עיצוב הדמויות והתנהלותן, תיאור מערכות היחסים שלהן ואף פרטי המציאות המתוארת – כולם מוכוונים בסיפור של אישה על ידי "הניסיון הנשי" הריאליסטי והפסיכולוגי, השונה ממהותו ובאופן טבעי מן הניסיון הגברי. לכן, קריאת מגילת רות על בסיס ההנחה כי נכתבה על ידי אישה יכולה להוביל לתובנות חדשות של האופן שבו מעוצבות בה הדמויות והחברה, דרך מבטה של אישה.

היכרות עם הגיבורות

תיאור הגיבורות במגילה והאהבה ביניהן מלמד על חשיבותן בעיני המספרת וההזדהות שלה עמן. נתבונן, למשל, במיקומן האקטיבי של הגיבורות במהלך העלילה. בעוד ההתרחשויות העלילתיות בסיפור הגברי הקלאסי (ובכלל זה במקרא) יזומות על ידי גברים (כך אפילו במגילת אסתר, אף שהיא קרויה על שם אישה), במגילת רות היוזמות המרכזיות הן נשים, הגם שהן מוגבלות על ידי נורמות פטריארכליות ולכן צריכות להניע את הגברים כדי שהם יהיו המבצעים במרחב הציבורי. כך, אפילו כאשר בעז נחלץ לפעולה כדי לאפשר את גאולת רות, הוא מונע לכך על ידי פעולתן של נעמי ורות.

הגיבורות, ולא הגיבורים, הן אף אלה שמשתנות ומתפתחות, תכונה המאפיינת גיבור/ה מרכזי/ת של סיפור. לא דומה נעמי השבה לבית לחם לזו שיצאה ממנה, ולא דומות רות ונעמי שבשולי חברת בית לחם לאלה שבמרכז החברה בסצנה האחרונה של המגילה. מגילת רות היא אף הסיפור היחידי במקרא שבו מובאים בפירוט דיאלוגים בין נשים, ללא כל נוכחות גברית.

תיאור מערכת היחסים בין נעמי ורות, שמתוכה נבנות דמויותיהן, אף הוא מבוסס על "ניסיון נשי". כפי שהוכיחה הפסיכולוגית הידועה קרול גיליגן, תפיסת האני כחלק מרשת של מערכות יחסים וכמושפע ממנה הינה אופיינית לנשים ועומדת במוקדם של סיפורים שמספרות נשים. בדרך זו נוצרת תחושה ברורה של היכרות אינטימית והזדהות של המספרת עם הגיבורות ועם עולמן. זאת בשונה מתיאור הגיבורים הנצפים "מבחוץ", כפי שהם נקלטים בעיניהן של הגיבורות או בעיני החברה.

נקודת התצפית של המספרת האישה ניכרת גם בעיצוב המציאות שמחוץ לגיבורות. הנה, כבר בפסוק השלישי של המגילה מוגדר אלימלך כ"אִישׁ נָעֳמִי", כמקובל בשיח נשי. בדומה לכך התפיסה כי הדעות והרכילות העוברות בין נשי העיר הן הן הדעה הכללית אופיינית לתחושתה של אישה. לכן "כָּל הָעִיר" המגיבה לשובה של נעמי הן הנשים המדברות ביניהן בהתרגשות, שבה מעורבים רחמים, סקרנות, אמפתיה ואולי אף שמץ רשעות כלפי האישה המכובדת שעזבה את ארצה בעת הרעב ועתה חזרה לבית לחם מושפלת וענייה.

המבט הנשי משפיע אפילו על תיאור המרחב הציבורי הגברי של קציר השעורים. לא רק שתשומת לב הקוראים מכוונת לרות המלקטת, אלא גם כל הדיאלוג בין הגברים, המתנהל בשדה, עוסק בה. יתרה מזו, באופן יחידני במקרא מתואר הלקט לא כמצווה תיאורטית אלא כהתרחשות חיה, שגיבורותיה הן נשים וכך נוצרת מובלעת נשית במרחב הציבורי הגברי ובה מתמקדת המספרת.

ניגוד בסצנות החיתום

מתוך הזדהותה של המספרת עם העולם הנשי, היא אינה נשארת רק במרחב הציבורי, אלא נכנסת יחד עם גיבורותיה למרחבן הפרטי, אל הבית, מרחב שכמעט אינו מתואר במקרא. היא מצטטת את שיחותיהן ומעידה על התנהלותן במרחב זה, תוך שהיא שמה לבה למאפיינים ייחודיים של התנהלות נשית. מתוך היכרות קרובה היא מתארת את הדיאלוג ביניהן, הכולל עצות אימהיות אופייניות ("טוֹב בִּתִּי כִּי תֵצְאִי עִם נַעֲרוֹתָיו"; "וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ, וְשַׂמְתְּ שִׂמְלֹתַיִך עָלַיִךְ") והיא מתעכבת על פרט טריוויאלי לכאורה – פעולה המוכרת היטב לנשים – שמירת האוכל הנותר לזאת שטרם אכלה: "וַתּוֹצֵא וַתִּתֶּן לָהּ אֵת אֲשֶׁר הוֹתִרָה מִשָּׂבְעָהּ". בין אם נעמי היא זו ששמרה אוכל לרות או להיפך, זוהי פעולה נשית אופיינית, המוכרת היטב לנשים, וחשיבותה המובנת למספרת היא בסמנה אהבה ואחריות לגורל האחרת.

ההנחה כי המספרת מבטאת את מבטה הנשי באופן שבו היא מעצבת את הסיפור יכולה להוביל את הקורא להבנה מחודשת של הצירוף שבין שתי הסצנות האחרונות של המגילה – הסצנה הגברית של בעז והגואל המופיעים לפני הזקנים בשער, ומיד אחריה סצנת לידת בנה של רות. הסצנה הגברית, הראשונה, הממוקמת במקום הציבורי ביותר בעיר – השער – מתנהלת לפי כללי החוק ונחוצה כדי לאפשר לרות להינשא לבעז. אי אפשר שלא להבחין באורכם ובסיבוכם של הטיעונים המשפטיים (ארבע־עשרה פעמים מופיעות וריאציות שונות של גא"ל בתוך הדיון המתפתל), ובהרגשת החשיבות העצמית של המשתתפים, המתבטאת במלל הרב שעיקרו ניסיון להתיר את גאולת רות על ידי בעז. החוק, המסורת, הדיבור והטקס ההגמוניים הגבריים הם המעצבים את אווירת הסצנה.

כהמשך כמעט מיידי, מוצג לאחר סצנה זו תיאור קצר הממוקם במרחב הנשי – לידת בנם של רות ובעז. בניגוד לסצנה הציבורית הגברית הארוכה, המפותלת והטקסית, שבה ה"גאולה" היא שם עצם מופשט המופיע שוב ושוב, בסצנה הנשית הגאולה מגולמת בתינוק עצמו. למעשה, כל פעולת הגברים לא הייתה משיגה את מטרתה ללא לידה זו, וכך הסצנה ה"נשית" היא הביטוי המתומצת לאקט של הגאולה – "בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל הַיּוֹם". בדומה לכך, התקבצות השכנות סביב רות ונעמי מהווה אשרור מעשי של הגאולה הרשמית והטקסית שבסצנה הקודמת. העמדת נעמי ורות במוקד הסצנה מסמנת את שובן למרכז החברה, ואת סיום התהליך שהחל שנה קודם ליד שער העיר.

בסיום זה אפשר גם לחוש בחיוכה האירוני של המספרת: מי חשוב ממי – הגברים הבטוחים במעמדם ההגמוני ובכך שהם הם השולטים בהתרחשויות, או שמא הנשים המודרות לשולי ההגמוניה, אך באמצעות הבנתן את חיי הרגש ומערכות היחסים הן אלו המעצבות למעשה את התנהלותה של החברה.

סיפור שהועבר מאמא

כעת עלינו לברר: מיהי המספרת של המגילה? האם ניתן לעלות על עקבותיה? ייתכן שקצה חוט המוביל לתשובה נשמר בקביעתם של חז"ל כי מחבר מגילת רות הוא שמואל ("שמואל כתב ספרו ושופטים ורות"; בבא בתרא יד ע"ב). אם שמואל הוא אכן מחברה (לפחות המקורי) של מגילת רות שמא היה סיפור המגילה סיפור ששמע מאמו חנה? להיפותזה זו ניתן למצוא תימוכין במאפיינים הייחודיים של חנה ושל הקשר שלה עם בנה, וכן בזיקות הספרותיות שקיימות בין סיפורה ובין סיפור מגילת רות.

הקשר בין חנה ובין בנה שמואל אינטנסיבי וקרוב במיוחד. עוצמתו של הקשר נרמזת באמירתה מלאת הביטחון לעלי – "אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי", וכן באופן שבו חוזר המקרא (שלוש פעמים!) על סירובה של חנה לעזוב את תינוקה לפני גמילתו כדי לעלות לרגל עם בעלה. הקשר האמיץ בין האם והבן לא ניתק גם אחרי פרֵדתם, כפי שמסומן על ידי האקט הצנוע ומלא הרגש של האם לאחר ששמואל הובא למשכן – "וּמְעִיל קָטֹן תַּעֲשֶׂה לּוֹ אִמּוֹ וְהַעַלְתָה לוֹ מִיָּמִים יָמִימָה". לא יהיה זה רחוק לשער, אפוא, כי האם האוהבת ועשירת הביטוי הרבתה לדבר עם בנה היחיד וייתכן כי בין השאר סיפרה לו גם את סיפור רות, שאליו הרגישה קרבה מיוחדת. כאשר שמואל כתב או סיפר סיפור זה, בוודאי שמר – מאהבתו והערכתו לאמו – את אופן הסיפור הנשי המיוחד לה, שכך זכה להיכלל בין כתבי הקודש.

חנה בוודאי הייתה בעלת כישורים לספר את סיפור מגילת רות. יכולתה הלשונית של חנה אינה צריכה הוכחה; הרי היא שהתפללה תפילה אישית פיוטית ארוכה, המובאת בסוף סיפורה בפתיחת פרק ב בספר שמואל. בדומה לנקודת התצפית הנשית המכתיבה את אופן סיפור מגילת רות, גם תפילת חנה מבטאת מבט נשי על התנהלות העולם והנהגתו על ידי הקב"ה, כאשר התמונה כולה יוצאת מתוך ההבנה הנשית לגבי העקרות והלידה הנשלטים על ידי ה' והקובעים את מקומה של האישה בחברה ובמשפחה.

ההקבלה בין הסיפורים ניכרת גם בקשרים לשוניים המתקיימים ביניהם. כך, למשל, חנה המתוארת על ידי המספר המקראי כ"מָרַת נָפֶשׁ", מזכירה את המרירות הנשית שבה מתארת נעמי את עצמה: "אַל תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי קְרֶאןָ לִי מָרָא כִּי הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד". דומים הם גם מבעים לשוניים נוספים: השכנות אומרות לנעמי על רות "אֲשֶׁר הִיא טוֹבָה לָךְ מִשִּׁבְעָה בָּנִים", ובביטוי דומה לכך השתמש אלקנה ("הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנִים") ואף חנה עצמה בתפילתה ("עַד עֲקָרָה יָלְדָה שִׁבְעָה וְרַבַּת בָּנִים אֻמְלָלָה").

תיאור ירידתן ועלייתן של נעמי ורות הוא אולי המקור לתיאור התיאולוגי בתפילת חנה ("ה' מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל"). מעניינת גם התייחסותה של חנה לשובע מלחם ("שְׂבֵעִים בַּלֶּחֶם נִשְׂכָּרוּ"), אולי בהמשך לסיפור מגילת רות שבה תופסות השעורים (הנקצרות, נלקטות וניתנות במתנה) מקום מרכזי. יש בקשרים הלשוניים כדי להציע כי אישה אחת חיברה את שני הטקסטים, אישה בעלת יכולות ספרותיות ולשוניות, שהבינה היטב את הקשר העמוק בין הסיפור מימי השופטים ובין חווייתה האישית והייתה מסוגלת לספר את סיפורן של נשים עבריות מנקודת תצפיתן הייחודית.

אולי דווקא ההבנה כי מספרת מגילת רות היא אישה, יש בה כדי להסביר את סיומה של המגילה, שאינו מתחבר, לשונית ותיאורית, למגילה עצמה. זהו רצף פסוקים עובדתיים, יבשים וקצרים שנושאם הוא גנאולוגיה גברית:

וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ, פֶּרֶץ הוֹלִיד אֶת־חֶצְרוֹן. וְחֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת־רָם, וְרָם הוֹלִיד אֶת־עַמִּינָדָב. וְעַמִּינָדָב הוֹלִיד אֶת־נַחְשׁוֹן, וְנַחְשׁוֹן הוֹלִיד אֶת־שַׂלְמָה. וְשַׂלְמוֹן הוֹלִיד אֶת־בֹּעַז, וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת־עוֹבֵד. וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת־יִשָׁי, וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת־דָּוִד.

הניתוק הלשוני החריף של פסוקים אלה מן התיאורים הציוריים והרגשיים של המגילה, כמו גם ההתמקדות הפתאומית בגנאולוגיה הגברית השונה מזו הנשית המאפיינת את המגילה, מדגיש (במכוון?) את מחברם השונה. אולי, כדי לאפשר את הכללת המגילה בין ספרי התנ"ך, הבין זה שכתבה או ערך אותה – שמואל או כותב אחר – כי הסיפור כולו יכול לקבל לגיטימציה על ידי סיומו באקורד גברי, ציבורי ומסורתי, אך כדי שלא לטשטש את ייחודה של מספרת המגילה טרח להבחין היטב בין סגנונה ובין החותמת הגברית שהטביע בסופה. כך נוצר "גבול קשיח", כביטויה של אבנרי, בפני הסיפור הנשי, אולם כך גם מודגש היטב הפער בין הגבר החותם את המגילה ובין המספרת שסיפרה אותה.