ז'אנה גליק עלתה לארץ מאוקראינה, לבדה, בגיל 23, בשנת 2002. היא בת לאב יהודי ולאם לא־יהודייה, אבל לדבריה חיי המשפחה באוקראינה היו בעלי זהות יהודית ברורה: "אבא הלך לבית כנסת כל שישי ושבת. הא צם ביום כיפור, ותמיד אכלנו מצות בפסח. גם הסביבה התייחסה אלינו כיהודים, ולפעמים גם ביזו אותי כיהודייה, או שחיללו את הקבר של סבתא בגלל שהיתה יהודייה". כשהגיעה לארץ התחילה גליק ללמוד באוניברסיטת תל אביב, ושם נחשפה לתוכנית שביקשה לקרב את כלל עולי בריה"מ לשעבר ליהדות, והיוותה גם תכנית הכנה לתהליך גיור, לאלה מהעולים שאינם מוכרים כיהודים לפי ההלכה.
גליק החלה ללמוד בתוכנית הגיור, "אבל קיבלתי רגליים קרות ובסופו של דבר לא ניגשתי לבחינה. כי ראיתי שהרבה חברים שלי נכשלו במבחן, והייתה טענה שמכשילים אותם בכוונה; ששואלים שאלות קשות מדי, שבודקים אותך אחר כך אם אתה באמת שומר מצוות. אז ויתרתי".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
לתושבי "מצפה כרמים" נמאס לחכות לבג"ץ
יחסי ישראל והעולם הערבי במוקד העיתונות הבינלאומית
מה עומד מאחורי מותו של שגריר סין?
ב־18 השנים שחלפו מאז, גליק הספיקה להתחתן ולהביא לעולם שני בנים: האחד בן 12, והשני בן 9. בשנה האחרונה, ככל שהתקרב מועד בר המצווה של הבן הבכור, היא החליטה לחזור למעגל המתגיירים, לגייר את בניה וגם להתגייר בעצמה: "רציתי שהבן הבכור שלי יעלה לתורה כמו כל יהודי. שמעתי על תוכנית 'גיור כהלכה', ואמרו לי ששם היחס יותר חיובי. אז נרשמתי לתוכנית הזו, ואכן זמן קצר לפני התפרצות הקורונה אני והילדים שלי עברנו את אישור בית הדין".
הכתובת לגיורי קטנים
גליק ושני בניה מהווים ציון דרך עבור מיזם "גיור כהלכה". עם גיורם, חצה המיזם הזה, שהוקם לפני חמש שנים, את רף אלף המתגיירים. לא במקרה, חמש שנות הארגון מקבילות לחמש שנות ממשלת נתניהו האחרונה, זו שלפני ממשלת האחדות. בשנתיים שקדמו לממשלה הזו כיהנה בישראל, לראשונה מזה זמן רב, ממשלה ללא מפלגות חרדיות, ובמקומה בלטה "ברית האחים" בין יאיר לפיד לנפתלי בנט. לפיד, בהסכמת בנט, הוביל כמה שינויים, לא דרמטיים מדי, בענייני דת ומדינה, ביניהם גם החלטה להפקיע את מונופול הגיור מבתי הדין לגיור שפועלים תחת הרבנות הראשית, ולאפשר לכלל רבני הערים, כולם אורתודוקסיים, לעסוק גם כן בגיור.
"הגיור הממלכתי חייב מטבעו לקבוע סטנדרט אחיד לכל המתגיירים, ואצלנו משתדלים להקשיב לסיפור האישי של כל אחד, ליצור דיאלוג ולא רק מבחני דרישות, ובעצם להתאים את הגישה לדמות המתגייר"
אבל כשחזרו החרדים לממשלה ב־2015, יוזמת לפיד הייתה מן הראשונות לרדת מסדר היום הישראלי. בתגובה לכך הקימו כמה רבנים בולטים בציונות הדתית – בראשם הרב נחום אליעזר רבינוביץ', זקן הפוסקים הדתיים לאומיים שנפטר לאחרונה, שאליו חברו ארגונים כמו צהר ועתים, ורבנים כמו יעקב מדן, רא"ם הכהן, דוד סתיו ורבים אחרים – את "גיור כהלכה", שנועד לאפשר גם לרבנים אורתודוקסיים שאינם חלק מבתי הדין הממלכתיים לעסוק בגיור. תחילה התנגדו הרבנים הראשיים לחתום על תעודות הגיור, המכונות "תעודות המרה", של מתגיירי "גיור כהלכה", אבל פסיקת בג"ץ כפתה זאת עליהם.
בהינתן שההלכה היא אותה הלכה, איפה בדיוק נמצא ההבדל בין דייני "גיור כהלכה" לבין גיורי הרבנות? לפי גליק, "בגיורים של הרבנות דורשים גם מהבעל, גם אם הוא יהודי, להיות שותף בלימוד. חוץ מזה, כשמדובר בגיורי ילדים ברבנות דורשים שהילדים ילמדו בבתי ספר דתיים, ופה לא דרשו את זה מאיתנו".
עו"ד אלעד קפלן, מנהל ארגון עתים, אומר ש"הגיור הממלכתי חייב מטבעו לקבוע סטנדרט אחיד לכל המתגיירים, ואצלנו משתדלים להקשיב לסיפור האישי של כל אחד, ליצור דיאלוג ולא רק מבחני דרישות, ובעצם להתאים את הגישה לדמות המתגייר. לכן גם אחוזי הנשירה הרבה יותר נמוכים. ההבדלים בינינו ניכרים במיוחד בגיורי ילדים, בשל פסיקתו המהפכנית של הרנ"א רבינוביץ', שקבע שאפשר לגייר ילדים גם אם האמא אינה יהודייה וגם לא מתגיירת יחד איתם. זה נתן פתרון להרבה משפחות שרוצות שהילדים יהיו יהודים, בלי שזה ידרוש מהמשפחה יותר מדי שינויים באורח החיים. הייתי אומר ש־70% מהמתגיירים שלנו הם ילדים, והפכנו לכתובת העיקרית עבור גיורים כאלה, וגם רוב המבוגרים שמתגיירים אצלנו הם האמהות של אותם ילדים, שאומרות לעצמן, כמו ז'אנה, אם הילד כבר עובר גיור למה שאני לא אעבור יחד איתו".
גידול מעריכי של לא־יהודים
אלא שהגידול המרשים במספר המתגיירים של "גיור כהלכה" – מבודדים בשנה הראשונה ל־250 בשנה האחרונה – עשוי להטעות ולגרוע מהמצוקה הכוללת בתחום הגיור. הנה קצת רקע: ב־1970 קבעה מדינת ישראל הגדרה משפטית לשאלת "מיהו יהודי", וכן לשאלת "מיהם זכאי העלייה" לפי חוק השבות. הגדרת "מיהו יהודי" נקבעה לפי ההגדרה ההלכתית המצמצמת: יהודי הוא מי שנולד לאם יהודייה או שהתגייר. כדי שההגדרה המצמצמת הזו לא תיצור טרגדיות של פיצול משפחות שחלק מבניהן לא עונים להגדרה, קבעה הכנסת במקביל שכל בני הזוג, הילדים, הנכדים, ההורים והסבים של המוגדרים יהודים לפי ההלכה יהיו גם כן זכאים לעלייה לפי חוק השבות.
כעבור 19 שנה, המשטר הקומוניסטי התפרק והמוני עולים ממדינות ברה"מ לשעבר שטפו את מדינת ישראל. בסך-הכל הגיעו לישראל באותו גל מבורך למעלה ממיליון עולים, שמתוכם למעלה משליש אינם יהודים. מאז ועד היום מתאמצות רשויות המדינה לגייר את אותם עולים, ובעיקר את צאצאיהם, אבל כמות המתגיירים לא מתקרבת למימדי התופעה, ומספר הלא-יהודים רק עולה בהתמדה. לפי נתוני מערך הגיור הממלכתי, בשנת 2019 התגיירו כ-3150 אנשים. זהו מספר שכולל כ-800 עולי פלאשמורה מאתיופיה, שכולם עוברים גיור כתנאי בל יעבור לעצם עלייתם.
בין האחרים, ישנם כ-900 מקהילת יוצאי ברה"מ לשעבר שהתגיירו כאזרחים, עוד 700 מאותה קהילה שהתגיירו בצבא, וכ-750 גיורים מעולי שאר המדינות. בהינתן שמספר העולים הממוצע בשנים האחרונות הוא כ-15 אלף ובממוצע כ-50% מתוכם אינם יהודים, הרי שמדובר בתוספת של כ-7500 עולים לא יהודים מדי שנה. לכך צריך להוסיף גם עוד כ-5000 ילדים שנולדים מדי שנה לעולים הלא-יהודים, ובסך הכל כ-12,500 איש. במלים פשוטות: מספר המתגיירים השנתי, שאינם עולי פלאשמורה, מונה כ- כ-2350 איש, ומכסה בקושי כ-20% ממספר העולים הלא-יהודים וצאצאיהם המתווסף לאוכלוסיית ישראל מדי שנה. מספרם הכולל של אותם עולים וצאצאיהם עולה מדי שנה ב-10,000 איש, אחרי כל מאמצי הגיור. במונחים אקטואליים, אפשר לראות בזה 'גידול מעריכי', שהרי הוא עתיד להכפיל את עצמו פי כמה וכמה כשמדובר בצאצאי אותם עולים בדורות הבאים.
"יש כאן אנשים 'מזרע ישראל', שרבים מהם חיו בבירור כיהודים בארצות מוצאם, ופתאום אנחנו מבקשים מהם לחזור בתשובה כתנאי להכרה בהם כיהודים. במקביל, הם מסתכלים מסביב ורואים המון ישראלים שחלקם הרבה פחות מסורתיים מהם, אבל ביהדות שלהם אף אחד לא מפקפק"
מול פריצת גבולות הממסד של "גיור כהלכה", ובמקביל, גם של בתי דין חרדיים עצמאיים לגיור, שרבניו הם לא רק רבני ערים, קצת נראה פאתטי הויכוח הדרמטי שמסעיר כבר שנים רבות את המערכת הפוליטית, האם לאפשר גם לכלל רבני הערים לגייר. זה לא רק הויכוח בין יוזמת לפיד למתנגדיה החרדים, אלא גם הויכוח על דו"ח הגיור שכתב השר לשעבר משה נסים לממשלת ישראל, וגם הוא מתמקד בהמלצה לפתוח את הגיור לכלל רבני הערים. ד"ר נתנאל פישר מהמרכז האקדמי שערי מדע ומשפט, שכתב את עבודת הדוקטורט שלו על תולדות הגיור בישראל, מצדיק את התנגדות הממסד בנושא הזה: "הרב שלמה גורן היה בשעתו זה שהתחיל לאפשר לרבני ערים לגייר, וזה יצר המון בעיות. בצד הרחבת האפשרות להתגייר, צצו גם המון מקרים של רבנים שלקחו שוחד עבור גיורים".
בעיית המוטיבציה
אבל אפילו אם יתאפשר לכלל רבני הערים לגייר, הדבר לא יפתור את החסם העיקרי בסוגיית הגיור: עצם המוטיבציה של קהל היעד. 30 השנים שבהן הסוגיה הזו מככבת לימדו אותנו שרוב העולים מתקבלים בסביבתם כיהודים לכל דבר (מה שפרופ' אשר כהן מכנה "גיור סוציולוגי"), וממילא אין להם סיבה להתאמץ. גם מוטיבציית הגיור של העומדים להינשא הולכת ופוחתת עם השנים, מאז גילו גם צאצאי העולים, ממש כמו בני דורם הוותיקים, שאפשר לעקוף את הרבנות גם בתחום הנישואין, וממילא עבור רבים מהם גם השוט הזה אינו מדרבן יותר לגיור.
כמו שאומר ד"ר שוקי פרידמן, ראש מרכז לאום, דת ומדינה של המכון הישראלי לדמוקרטיה (גילוי נאות: במקביל לעבודתי העיתונאית אני עובד כחוקר במרכז הזה, אך לא בתחום הגיור): "יש כאן אנשים 'מזרע ישראל', שרבים מהם חיו בבירור כיהודים בארצות מוצאם, ופתאום אנחנו מבקשים מהם לחזור בתשובה כתנאי להכרה בהם כיהודים. במקביל, הם מסתכלים מסביב ורואים המון ישראלים שחלקם הרבה פחות מסורתיים מהם, אבל ביהדות שלהם אף אחד לא מפקפק".
מתוך כך עלו במשך השנים פתרונות הרבה יותר דרסטיים לסוגיה מאשר הסתפקות בהרחבת מעגל המגיירים לכלל רבני הערים. עוד בראשית גל העלייה הציע הרב יואל בן־נון שלאור גודל השעה תסתפק המערכת הדתית בטבילת כל העולים הלא־יהודים בים, ובקבלת האמונה היהודית בפסוק האחד של "שמע ישראל". הרב חיים אמסלם, הציע שלאור העובדה שכמעט כל העולים הם מ"זרע ישראל", יתאפשר להקל מאוד בגיורם של אלה, ולמעשה להסתפק בזהות מסורתית: שמירת שבתות ומועדי ישראל ברמה בסיסית, כזו המאפיינת את הציבור המסורתי: קידוש, נרות חנוכה, צום יום כיפור, וכדומה. באמנת גביזון־מדן הועלתה ההצעה המהפכנית ביותר: לשנות את כל הגדרת "מיהו יהודי" בחוק השבות מההגדרה ההלכתית להגדרה בעלת אופי לאומי: יהודי הוא מי שאחד מהוריו הוא יהודי, או שהצטרף לעם ישראל.
כשהוויכוח על רבני הערים עדיין מתקיים במלוא העוצמה, ברור שהסיכוי לאמץ איזו שהיא הצעה מהפכנית מהסוג שהוזכר כאן קלוש לחלוטין. רבים חושבים שגם אין בכך צורך, מתוך ההנחה המקובלת בקרב כל העוסקים בנושא שפעולת הגיור אינה מכוונת לכלל מאות אלפי העולים הלא־יהודים אלא רק לנשים שגיורן יכול להשפיע על זהותם היהודית של ילדיהן, ועל קבלתם כיהודים לכל דבר בחברה הישראלית, ולא רק כשיבקשו להתחתן.
פישר מעלה הצעה נוספת לשינוי מהפכני־שמרני של המצב: לצמצם מאוד את תחולת חוק השבות על מי שאינם יהודים בעצמם. "הויכוח על הגיור מאפשר לנו להתחמק מהשאלה היותר נוקבת, שעומדת ביסוד כל הבעיה: מדיניות העלייה של ישראל. ברור שכשבאים ילדים של עולה יהודי, והם אינם יהודים בעצמם, לא נוכל שלא להכניס אותם. יחד עם זאת, האופי הרחב של חוק השבות הכניס גם הרבה אנשים שהם נכדים לסבא יהודי שכבר מזמן איננו בין החיים. מקרים כאלה, ודומים להם, לא צריכים להיכנס. ואני מאמין שאם נצמצם, מצד אחד, את מספר זכאי חוק השבות, ונפעל ביתר מרץ לגייר את מי שכבר נמצאים כאן, נוכל להתמודד עם היקפי הבעיה". פישר לא מהסס להגדיר את הצעתו כ"עסקת חבילה": פחות לא יהודים מכאן ולהבא, תמורת הקלה בתנאי הגיור של מי שכבר כאן.
חשש לנתק מהממסד הדתי
מה שברור הוא שאם לא תאומץ אחת הדרכים המהפכניות, סוגיית הגיור הולכת להתרחב ולהשפיע גם על הרבה סוגיות משיקות אחרות. פישר אומר ש"היא עתידה ליצור פער הולך וגדל בין הממסד הדתי והפוליטי של מדינת ישראל לבין כלל החברה. הממסד הדתי ילך ויאמץ, בלחץ החרדים, עמדות יותר ויותר שמרניות, ובגלל הכוח הפוליטי של החרדים, גם הממד הפוליטי יישר קו עם הדרישות האלה. מצד שני, כמו שכבר קורה בהרבה סוגיות של דת ומדינה, הציבור הישראלי הרחב נעשה עם השנים יותר ליברלי, והוא ימצא כבר את הדרכים העוקפות לדרישות החרדיות".
מעבר לכך, ככל שגופים כמו "גיור כהלכה" יקבלו גם הם הכרה מטעם המדינה, אפילו באמצעות פסיקות בג"ץ ולא בהכרה ישירה של הרבנות, יווצר פיצול גם בתוך הממסד הדתי עצמו, בין ממסד מתון וממסד מחמיר.
ההנחה הקפיטליסטית, שלפיה שבירת מונופול הרבנות היתה אמורה להשפיע גם על ממסד הרבנות לייצר גיור מושך, וממילא ליברלי יותר, לא עומדת במבחן המציאות. אמנם דווקא בין אנשי מערך הגיור הממלכתי יש מי שטוען שהתחרות השפיעה, לפחות במובן שכשלים בירוקרטיים, שלא פעם היוו חסם לגיורים, מוסרים היום באופן הרבה יותר מהיר ויעיל. יש אפילו מי שטוען שהעובדה שהגיור של הרבנות הפך להיות קונצנזוס בעיני הממסד האורתודוקסי (דבר שלא התקיים לפני כמה שנים, וזכורה למשל הדרישה לפסול את כלל גיוריו של הרב חיים דרוקמן), אפילו זה החרדי, גם היא תולדה של הופעת תחרות. לפי הטענה הזו, עצם העובדה שקמה לרבנות אופוזיציה ליברלית גרמה לחרדים להתגבש סביבה ולתת לה גיבוי, מחשש שללא גיבוי כזה המדינה תאפשר מלכתחילה את קיומן של כמה מערכות גיור.
"אם יהיו בישראל 15% ילדים של נישואים מעורבים, שזה תסריט לגמרי ריאלי בעוד לא הרבה זמן, הם לא בהכרח יתפסו את עצמם כיהודים. תחשוב שבשנים האלה גם מתקיימת במקביל לגיטימציה להכניס למחזור החגים הישראלי חגים כמו נוביגוד"
ועם זאת, ברור שלא מהממסד הרבני תבוא הישועה במספרים הנדרשים. ממילא, לפי פרידמן, התוצאה הצפויה היא לא רק פיצול בין הממסד הדתי והציבור הישראלי, או פיצול בממסד הדתי עצמו, אלא גם העמקת הפיצול בין מדינת ישראל ויהדות התפוצות, שהרי הרבנות הראשית רוצה כיום לשלוט על רשימת המורשים לגייר לא רק בישראל אלא גם בתפוצות.
והנה נקודה יותר משמעותית: אי גיורם של רוב העולים הלא־יהודים וצאצאיהם יכניס לראשונה לסדר יומה של החברה הישראלית גם את סוגיית הנישואים המעורבים (בין יהודים ולא יהודים). בניגוד לנישואים מעורבים בתפוצות, נישואים כאלה בישראל לא יגרמו להתבוללות, שהרי צפוי שילדיהם של בני הזוג המעורב ילכו לבית ספר יהודי, יחגגו את חגי ישראל וממילא זהותם הדתית והתרבותית תהיה בבירור זהות יהודית, גם אם לא ייחשבו כאלה מבחינה הלכתית.
אבל פישר אינו מסכים להנחה האופטימית הזו: "אם יהיו בישראל 15% ילדים של נישואים מעורבים, שזה תסריט לגמרי ריאלי בעוד לא הרבה זמן, הם לא בהכרח יתפסו את עצמם כיהודים. תחשוב שבשנים האלה גם מתקיימת במקביל לגיטימציה להכניס למחזור החגים הישראלי חגים כמו נוביגוד, ובמידה מסוימת אפילו את חג המולד. ככל שהממסד הדתי ימשיך לראות בהם לא־יהודים, ייתכן שגם הם יפסיקו להיאבק על הגדרתם כיהודים, ואדרבה, יראו את עצמם כישראלים יותר מאשר יהודים, ואולי אפילו יחברו לציבור הערבי להגדרה מחודשת של עצם זהותה של המדינה. מה שברור זה שמצב כזה, שבו גם בני הציונות הדתית מכירים בצבא ובאוניברסיטה בני ובנות זוג שאינם יהודים לפי ההלכה, יסיים את הוויכוח לגבי גיורים מחוץ לרבנות. כל ראש ישיבה או ראש אולפנה ומדרשה לבנות יקימו בית דין שיבקש לפתור את הבעיות לבני הזוג של תלמידי הישיבה והאולפנה".
פרידמן, לעומתו, סבור שייתכן גם שינוי מהפכני ליברלי: "ייתכן שכאוס בנושא גיורים מעורבים יגרום גם להרבה יותר רבנים לתמוך בקבלה גורפת של מי שכיום נחשבים לא יהודים, קבלה שתתבסס על קריטריונים אף יותר מקילים מהליברלים של היום". עם זאת, גם פרידמן מסכים שתהליך כזה רק יעמיק את הפיצול בין החרדים לשאר חלקי העם היהודי, שכן "ההיסטוריה של העשורים האחרונים מוכיחה שהחרדים לא מתקפלים לנוכח שינויים ליברליים בכלל העם היהודי, אלא להיפך".
אם כל זה אכן יתרחש, ברור שאי אפשר יהיה עוד להגדיר את סוגיית הגיור כסוגייה שאמורה לעניין רק דתיים, ולהסתפק בעיסוק בה כעניין ריטואלי של מחווה שנתית לרות המואבייה, סביב חג השבועות. מצד שני, אם התהליכים האלה אכן יתרחשו, הניסיון להגיב עליהם במדיניות גיור חדשה כבר יהיה כנראה מאוחר מדי.
