קווים לדרכו הייחודית של שלום רוזנברג

כל מי שזכה ללמוד אצל מו"ר פרופ' שלום רוזנברג (להלן ר' שלום, בחינת גדול מרבן שמו) לא יוכל לשכוח את אינספור הדיאגרמות שהוא נוהג לצייר על הלוח כדי להסביר באופן ממוקד ותמציתי את העניין הנדון. בבואי לנסות ולתאר חלק ממפעלו ההגותי והחינוכי אבקש אף אני לצעוד בדרכו ולאפיין מפעל גדול זה בציור גיאומטרי.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ביטול התיאום הביטחוני: הפלסטינים צריכים לדאוג יותר
– סיפור ירושלמי טוב
– "החורף יהיה שונה לחלוטין ממה שחווינו"

הבה נתאר לעצמנו עיגול ובתוכו פרוסות מספר אליפסות, כשכל אחת נפרדת מזולתה בשתי קצותיה, וכל האליפסות נפגשות במרכזן. כל אליפסה מייצגת תחום אחד שבו עסק ויצר: פילוסופיה יהודית בימי הביניים, תולדות הלוגיקה, תנ"ך ופרשנות המקרא, מחשבת חז"ל, פילוסופיה מודרנית, קבלה, חסידות, ציונות, מבלי לשכוח תחומי מדע כמתמטיקה ופיזיקה (את דרכו החל כמהנדס), ועוד ועוד. לדעתי חרף ההבדלים שבין התחומים האלו, קיימת בין כולם מעין ליבה משותפת. לאמור, לעולם אין הוא עוסק בתחום אחד מבלי להנכיח בהוראתו, כמו גם בכתיבתו, את שאר התחומים שמתסיסים תדיר את ראשו ואת כל הווייתו. ליבה זו מה אופייה?

בדברים שלהלן אנסה לאפיין בקציר האומר חלק ממרכיביה שנראים לי עיקריים, ואשר יוצרים את הפסיפס הרוזנברגי הייחודי. אתמקד במרכיבים אחדים של מחקריו בלבד, בחינת מעט המחזיק את המרובה.

יניקה משני מעיינות

ידוע פתגמו של המחזאי הרומי טרנטיוס: "אנוש הנני, וכל דבר אנושי אינו זר לי". הבא לבחון את מגוון הנושאים שאליהם מתייחס פרופ' רוזנברג בכתיבתו המגוונת על פני השנים, כמו גם בהוראתו הסדורה ובאינספור ההרצאות שנתן בארץ ובעולם, מתרשם בראש ובראשונה מרוחב היריעה של הנושאים השונים שאליהם נזקק פעם אחר פעם.

אין לך כמעט תחום מבין תחומי הדעת והפעילות האנושית שהוא לא מתייחס אליו, אם במחקריו האקדמיים, אם בכתיבתו הענפה במסגרות אחרות. מתמטיקה ומדעים מדויקים; ספרות והומניסטיקה, פסיכולוגיה, סוציולוגיה ומדעי האדם והחברה; קולנוע ואומנויות הבמה, מוסיקה ואומנות פלסטית, כלכלה וסטטיסטיקה, לצד לימודים קלאסיים, מודרנה ופוסטמודרניזם, תקופות מתקופות שונות, אישים מאישים שונים, תחומים מתחומים שונים. דומה שפרופ' רוזנברג מבקש לשזור יחד את כל אלה לכלל אריג הגדל עמו, שבו הוא מתכסה ובו מבקש הוא לכסות את תלמידיו וקוראיו.

ועדיין יש מקום לתמוה: מה ייחודו של אריג רוזנברגי זה? מלומדים נוספים מרבים בציטוטים הלקוחים ממקורות שונים. מה מייחד אפוא את הרצוא ושוב למגוון המקורות שלהם נזקק פרופ' רוזנברג? האם אין כאן אלא סקרנות אינטלקטואלית צרופה? דומני שסקרנות מעין זו אכן מאפיינת את אישיותו של ר' שלום, אולם יש כאן ממד נוסף. ברשימה אוטוביוגרפית ששולבה בסוף ספר היובל "בדרכי שלום" שיצא לאור לכבודו לפני יותר מתריסר שנים (ומפורסמת אף בגיליון זה), מזכיר הוא את המציאות שבה גדל בצעירותו בארגנטינה:

בהסתכלות לאחור יכול אני לומר שהמציאות בגלות יצרה פיצול אישיות, לפעמים מצב מעין סכיזופרני. צעירים רבים ברחו ממנו וניסו להתגבר על פיצול האישיות הזה בוויתור על אחת הזהויות. מצד אחד התבוללות מוחלטת, מצד שני – הסתגרות בחומות גטו רוחני או ציונות.

האם ייתכן שיש בדברים הקצרים הללו כדי להסביר את החתירה הפוליגרפית המאפיינת את פרופ' שלום? כמי שגדל בבית יהודי בחו"ל, ינק הוא משני מעיינות שונים, מעיין של תורה ויראת שמים, ומעיין של חכמת העמים. השתייה משני מעיינות מקבילים מהווה אתגר משמעותי, ורבים העדיפו – כהגדרתו – לברוח מן האתגר הזה ולהסתפק במקור אחד ברור. הללו נטשו את מעיין היהדות, הללו נטשו את מעיין חכמת העמים, בעוד אחרים הרוו את צימאונם בעלייה לישראל ובביצורה של המדינה הצעירה.

בחושיו החדים הרגיש רוזנברג הצעיר שאין הוא יכול לוותר על אף אחד משני צידי המשוואה. ואולי כל חייו אינם אלא ניסיון להציע פתרונות אלטרנטיביים למשוואה הזאת שלובשת צורה ופושטת צורה, ומציבה בפניו תדיר את אותו האתגר, שלעולם לא ייהנה מפתרון אחד, פשוט, ברור ונטול ספקות. דומני שיש בכך כדי להסביר פן נוסף בר' שלום האדם.

כל אדם באשר הוא אדם לעולם אינו מה שהינו. האדם מתהווה יותר ממה שהוא הווה. כך גם לגבי היהודי החותר לחיות את יהדותו באופן משמעותי. הנביא זכריה אומר: "כה אמר ה' צבאות אם בדרכי תלך … ונתתי לך מַהְלְכִים בין העומדים האלה". האדם נקרא מהלך. מציאות זו יש בה מן הסערה המתמדת, ועל כן במוקדם או במאוחר מבקש האדם מנוח לכף רגלו.

כאן באה הקהילה, אוגדת בתוכה אנשים שונים אולם המבקשים את דרכם בכיוונים דומים, ומציעה בכך שקט ומפלט מסוימים מן הסערה הממשיכה להתחולל בחוץ. אלא שאליה וקוץ בה. לא אחת עלול השקט הזה להפוך לתרדמת. כדי להתקיים זקוקה הקהילה למוסכמות, ומוסכמות מטבען מכסות על פני הבחנות דקות וניואנסים. וכך מיניה וביה מתעמם להט החתירה אחרי האמת או האמיתות שבסערה, שכן כדברי הפתגם הצרפתי "האמת מצויה תדיר בניואנסים". סבורני שכאלה הם פני הדברים לגבי קהילה פוליטית, קהילה דתית, קהילה אידיאולוגית, קהילה אקדמית, ולמעשה כל קהילה באשר היא.

המורה הגדול – שושני

אחד ממאפייניו הבולטים של פרופ' שלום רוזנברג הוא שעם בחירתו לחיות בקהילות שונות, לעולם אין הקהילה עבורו שקט ומפלט. דומה שחייו מתנהלים בשתי דיוטות בו זמנית. מחד, חי הוא בקהילה, משתתף בהווייתה ותורם לה תרומה משמעותית. אולם באותה העת ממש מצוי הוא ראשו ורובו בסערה, או ליתר דיוק חי את הסערה: מהנדס שהיה לפרופסור לפילוסופיה; איש הציונות הדתית שבחר לחיות בשכונה חרדית; איש אקדמיה שנשאר "בחור ישיבה"; בחור ישיבה המצוי בשיג ושיח עמוק עם מלומדים נוצרים ומוזמן להרצות ביפן ובוותיקן ועוד ניגודים לרוב המרכיבים את אישיותו הייחודית.

אין אפוא פלא שכתיבתו מתאפיינת בריבוי אנפין מסחרר. זאת ועוד, כדי לרדת מעט יותר לעומקה של המורכבות הרוזנברגית שומה עלינו להתייחס לדמות נוספת, וכוונתי למורו הגדול מר שושני. במאמר האוטוביוגרפי שהזכרתי לעיל, מזכיר פרופ' רוזנברג את רבו במעין הבלחה בלבד:

אחרון אחרון בין הדמויות של שנים עברו, עומדת לפני יום יום דמותו המסתורית והמופלאה של פרופ' שושני, שעקץ אותנו ולא נתן לנו להירדם על אמיתות מקובלות ועל הקונצנזוסים השקריים.

לא כאן המקום לנסות ולאפיין במשהו את אישיותו של שושני. יושם נא לב רק למילים שבהן בחר ר' שלום: איש משנים עברו העומד לפניו יום יום בשל כך שביקש לפרק קונצנזוסים שקריים, וסירב לתת לאחד מתלמידיו הקרובים אליו באמת להירדם על אמיתות מקובלות. דומה שזו הייתה צוואתו הרוחנית של שושני לתלמידו הגדול האחרון שלום רוזנברג שבזרועותיו נפטר מן העולם, וצוואה זו אכן עומדת מני אז ובכל יום ויום לנגד עיניו. ואולי כתיבתו רבת האנפין של פרופ' שלום רוזנברג חותרת לקיים צוואה גדולה זו (ואילו שושני עצמו לא פרסם כלום).

ארשה לעצמי להוסיף כאן נימה אישית. כד הוינא טליא בבית הוריי בצרפת שמעתי לראשונה את השם שושני כאדם מופלא שהתגורר פרק זמן מסוים בבית סבי וסבתי. כאשר הגעתי ארצה, דודיי אברהם ומשה אורן הרחיבו באוזניי מעט את היריעה. דוד אברהם סיפר לי שתלמידו האחרון היה יהודי ארגנטינאי בשם שלום רוזנברג. בהיותי סטודנט צעיר בחוג לפילוסופיה לקחתי קורס במבוא ללוגיקה אצל ד"ר שלום רוזנברג.

באחד המפגשים שביני לבין המורה שלי בנושא השלמת מבחן בעקבות שירות מילואים, עלה בדעתי לפתע שמא הוא הוא אותו רוזנברג שעליו סיפר לי דודי. כאשר שאלתיו אם אכן למד הוא אצל אדם שכונה שושני, ניגש הוא אל הדלת, נעל אותה, התיישב מולי ואמר: "העולם מתחלק לשניים: מי שיודע על שושני ומי שלא. בוא ואספר לך". ואני מוסיף: יודע בבחינת "והאדם ידע…", דהיינו ידיעה המתייחסת לנימי הנפש. לידיעה כזו זכה ר' שלום, וידיעה זו הייתה לציר מרכזי בהווייתו כאדם.

הציר המוסרי

גם בתחום המרכזי בהוראתו, מחקרו וכתיבתו, תחום מדעי היהדות, ניכרת מיד מוטת כנפיו הלא שגרתית של פרופ' שלום רוזנברג. מקרא ופרשנות, תלמוד, ספרות רבנית, הלכה ואגדה, פילוסופיה יהודית לדורותיה, קבלה וחסידות, ועוד ועוד. בכל אחד מתחומי היהדות השונים שבהם עוסק פרופ' רוזנברג מזה למעלה מיובל שנים ניכרים חותמו הייחודי וחתירתו לזקק את הפן ההגותי שבכל תחום.

רוב מחקריו מתמקדים בממשקים שבין פילוסופיה כללית לבין פילוסופיה יהודית ומחשבת ישראל. משחר ימיה ביקשה הפילוסופיה לשאול שלוש שאלות יסוד ויצרה בכך שלושה תחומים מרכזיים: מה קיים? או מהו קיום? תחום האונטולוגיה או תורת ההוויה; מה ניתן לדעת על אודות הקיים? תחום האפיסטמולוגיה או תורת ההכרה; ומה נגזר בפועל מן הידיעה על אודות הקיים? תחום האתיקה או תורת ההתנהגות הראויה (תורת המוסר). בכל אחד מן התחומים הללו עסק פרופ' רוזנברג, בבוחנו את אופני ההתייחסות אליהם במקורות היהדות השונים, כמו גם אצל פרשנים והוגים יהודים לדורותיהם.

אני רוצה להציע שכלל מפעלו המחקרי של פרופ' שלום רוזנברג מתאפיין בחתירה לקראת שתי תכליות: "האמת והשלום". מצויד בחשיבה אנליטית ובכלי הלוגיקה הפילוסופית שרכש, חותר הוא לברר סוגיות יסוד: כך בספרו "תורה ומדע" (תשמ"ח), או במאמרים דוגמת "מושג האמונה בהגותו של הרמב"ם וממשיכיו" (תשמ"ח), או "מסורת ואורתודוקסיה – על הגדרות ומושגי יסוד" (תשס"ו). מאמרים רבים שלו חותרים לרדת לעומקם של מושגים ולמקד את משמעותם. כך למשל במאמרים "אפשרי ומצואיי בלוגיקה הביניימית" (1978), או "קטגוריות אונטולוגיות ופילוסופים יהודיים – השורש המרובע של המקרה" (תשמ"א). כך גם ביחס למושג האינסוף – כביטוי של קיום או כמאתגר את ההכרה האנושית – בגלגוליו השונים למן אנקסימנדרוס בדור השני של הפילוסופיה הקדם־סוקרטית של המאה השביעית לפסה"נ ועד לעמנואל לוינס איש המאה העשרים (תשנ"ג). בכולם ניכר ניסיון לבירור האמת ללא משוא פנים ולהצגתה בכלים רציונליים.

אולם התבוננות נוספת תעמיד אותנו על חתירתו של פרופ' רוזנברג להציב ציר מרכזי נוסף בתחומי היהדות והפילוסופיה השונים שבהם הוא עוסק. אכנה אותו תחום השלום. כוונתי לתחום המוסר היהודי; עשיית הישר והטוב חוזרת ועולה פעם אחר פעם, אם במפורש ואם במובלע, כנגזרת אולטימטיבית משותפת למקרא, לתלמוד, להלכה ולאגדה, לנגלה ולנסתר. ספרו "טוב ורע בהגות היהודית" (תשמ"ח), כמו גם שורה ארוכה של מאמרים דוגמת "מעמדו של המוסר הדתי" (תשל"ז), "והלכת בדרכיו" (תשס"ב), "המקרא והערכים" (תשס"ד) ועוד רבים, מתמקדים מפורשות בסוגיות ערכיות ומוסריות. אולם גם במאמרים שלכאורה אינם קשורים ישירות לתחום האתי דומה שתחום זה מוביל את פרופ' רוזנברג במחקריו ובכתיבתו.

הלב הוא התכלית

שלושה מאמרים שפרסם בנושאים תלמודיים מהווים לדעתי פריצת דרך חשובה בעיון התלמודי (פריצת דרך שאיני בטוח שזכתה לתשומת הלב הראויה!): "על הוויות אביי ורבא" (תש"ן); "ידות נדרים" (תשנ"ד); ו"רבה בר בר חנה – הסיפור הראשון" (תש"ס).

קריאתו בסוגיות השונות במאמרים הללו חותרת להבהיר מושגים, כמקובל בדיון תלמודי, אולם בד בבד חותרת לעגן מושגים אלו במסד ערכי־אתי. אתמקד בדוגמה אחת בלבד שגם בה זיכרון אישי. במאמרים רבים מתעכב פרופ' רוזנברג במיוחד על קורותיהם של שני האמוראים הגדולים אביי ורבא.

באחת משיחותינו הרבות, שעסקה בסוגיה בגמרא ובה מחלוקת בין אביי ורבא, פנה אלי לפתע וכך אמר לי: "כל פעם שתפגוש בלימודך בדברי רבא, עשה אוזנך כאפרכסת". לשמע הדברים תמהתי ביני לבין עצמי. מקור הביטוי באבות דרבי נתן (ובגרסה מעט שונה מופיע הביטוי בבבלי חגיגה דף ו ע"ב) בשיחה בין תלמידי רבי יהושע לרבם שביקש לדעת מה היה באותו היום בבית המדרש. בתשובתם מספרים לו התלמידים על דרשתו של רבי אלעזר בן עזריה על הפסוק בקהלת "דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים בעלי אסופות" (קהלת יב יא). על שתי המילים האחרונות בפסוק דרש רבי אלעזר בן עזריה:

בעלי אסופות אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה. הללו מטמאין והללו מטהרין; הללו אוסרין והללו מתירין; הללו פוסלין והללו מכשירין. שמא יאמר אדם היאך אני למד תורה מעתה? תלמוד לומר כולם נתנו מרועה אחד! אל אחד נתנן, פרנס אחד אמרן, מפי אדון כל המעשים ברוך הוא, דכתיב: "וידבר א־להים את כל הדברים האלה". אף אתה עשה אזניך כאפרכסת וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים את דברי אוסרין ואת דברי מתירין את דברי פוסלין ואת דברי מכשירין.

רבי אלעזר בן עזריה מודע לריבוי הקולות והדעות שבהכרח בוקעים ועולים בכל בית מדרש באשר הוא. אין הוא מבקש להשתיק את הקולות המנוגדים לדעתו. להפך – הוא מציע לתלמידיו לעשות אוזנם כאפרכסת כדי לא להפסיד ולו מילה אחת מכל הדעות המנוגדות זו לזו.

אלא שפרופ' שלום רוזנברג לא מסר לי את הדברים בהקשרם המקורי, כי אם דרש את דרשת רבי אלעזר בן עזריה (תנא בדור השלישי בארץ ישראל) על רבא (אמורא בבלי בדור הרביעי)! סתם ולא פירש. לימים הבנתי, אולי, את כוונתו. בסוף אחד ממאמריו הפובליציסטיים, "נפלאות השפה", שראה אור במדורו הקבוע במוסף זה בט"ו באב תשע"ו, הוא כותב כך:

גילוי העיקרון החשוב ביותר, אמרתו של גדול הפילוסופים התלמודיים רבא: רחמנא ליבא בעי (הקב"ה מבקש את הלב).

האם יתכן שפרופ' רוזנברג המליץ לי לעשות את אוזני כאפרכסת כל אימת שאפגוש בדבריו של רבא, בשל מה שהוא כינה "העיקרון החשוב ביותר", דהיינו אמרתו של רבא "הקב"ה ליבא בעי"? האם לדידו אמרה זו אינה פרפרת לחכמה בעלמא, טיבול מוסרי ללחם ולבשר של הלכה ואגדה, אלא זו התכלית? האם ייתכן שמבחינתו של ר' שלום מטרה זו אינה מתייחסת רק לספרות התלמודית, אלא מהווה את המסד ואת הטפחות של כל מה שבשם יהדות ייקרא: מקרא, תלמוד, מדרש, הלכה, פרשנות והגות ועוד ועוד? האם ייתכן שהוא רואה את אמרתו של רבא כהמשכו של רצף המתחיל במאמרו של הלל הזקן: "דעלך סני לחברך לא תעביד", וממשיך בדברי רבי עקיבא "ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה"? האם ייתכן כי בשל כך מכנה פרופ' רוזנברג את רבא בכינוי הלא שגרתי: "גדול הפילוסופים התלמודיים"? [יצוין כי בכל הספרות התלמודית רק חכמי אומות העולם מכונים בשם "פילוסוף". אם כן, יש כאן אמירה נועזת ביותר של פרופ' רוזנברג, הראויה לעיון מעמיק]. והאם ייתכן שיש בכינוי זה כדי הצעת מקבילה בין דבריו של רבא לדבריו של קנט, שפותח את ספרו על תורת המוסר שלו, הנחת יסוד למטאפיזיקה של המידות, במשפט המפורסם:

אי־אפשר להעלות על הדעת דבר כלשהו בעולם, ואכן אף לא מחוצה לו, שיכול להיחשב לטוב ללא כל סייג, חוץ מרצון טוב.

ואולי מה שרבא מכנה ליבא בעי, מכונה על ידי עמנואל קנט בציר הגותי שונה בשם רצון טוב?

ואולי אותו רצון טוב הוא גם מה שפרופ' שלום ביקש בפעילותו הציבורית בישראל מזה שנות דור, בארגוני הידברות, כמו חוג "הגות" וחוג "שחרית" שעל הקמתו שקד לאחר רצח רבין? אותה חתירה כפולה לאמת ושלום בוקעת ועולה במאמרו "אל אחי הפלסטינים" שבו הוא בוחן את הסיכוי לשלום לאור התוכן של האמנה הפלסטינית ומסכם: "אני חושב שצריכים להכיר בזכויות הפלשתינים, ואין כאן מקום להאריך, אך לשם כך יש הכרח בשינוי יסודי באש"ף". אכן אמת ושלום.

מחויבות לתלמידי

אסיים במאפיין אחד של פרופ' רוזנברג כמורה. הוראתו מאתגרת ולו בשל המעברים המחשבתיים הדרושים כדי לעקוב אחרי הלך מחשבתו. בטוחני שהוא מודע לכך.

יחד עם זאת מחויבותו לתלמידיו אינה יודעת גבול. וכך נהג לומר לנו: "תשאלו כל שאלה – גם שאלה לא טובה – אעשה כל שביכולתי להפכה לשאלה טובה". כך אמר וכך עשה. מי ייתן ויזכה להמשיך בעשייתו הברוכה בבריאות לשנים רבות נעימות וטובות.