כאשר התלבטו אמוראי בבל בדור השלישי במי לבחור לראשות ישיבת פומבדיתא, שלחו שאלה לחכמי ארץ ישראל: מי עדיף, רב יוסף, שהיה "סיני" – בקי, או רבה, שהיה "עוקר הרים" – מעמיק. חכמי ארץ ישראל המליצו על ה"סיני", מכיוון שהכול צריכים לבעל החיטים. כלומר, מכיוון שקיים צורך ראשוני בידע נרחב, והוא קודם ונחוץ יותר מן ההעמקה של "עוקר הרים". אבל למעשה נבחר רבה לפני רב יוסף, ובכך לימדה המציאות ההיסטורית והחברתית שלפעמים יש קדימות ל"עוקר הרים" (ברכות סד ע"א). ספרו של שמעון קליין על מגילת רות, "מגילת נאמנים", הוא דוגמה מובהקת של לימוד תנ"ך בדרך של "עוקר הרים".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– קול הרעם והחסד: הניגוד וההשלמה שבין מתן תורה למגילת רות
– לקראת שבועות: כך תכינו גבינה ביתית
– לספור שבועות עד לקבלת התורה, עד לחג הבא, עד ללידה
מה טיבו של עוקר הרים? אפשר ללמוד מהו עוקר הרים מתיאור שהציע התנא רבי שמעון בן אלעזר לדרך לימודו של רבי עקיבא. כידוע, רבי עקיבא התחיל ללמוד בגיל מבוגר, אחרי שנים רבות שבהן היה רועה צאן, עם הארץ. בתחילה מסופר שהלך עם בנו לבית הספר ללמוד אלף־בית, ולאחר מכן הגיע אל בית מדרשם של גדולי הדור, רבי אליעזר בן הורקנוס ורבי יהושע בן חנניה, וביקש ללמוד תורה מפיהם. כך מתואר המפגש ביניהם במסכת אבות דרבי נתן (פרק ו'):
הלך וישב [לו] לפני רבי אליעזר ולפני רבי יהושע. אמר להם: רבותי, פתחו לי טעם משנה. כיון שאמרו לו הלכה אחת הלך וישב לו בינו לבין עצמו. אמר: אל"ף זו למה נכתבה? בי"ת זו למה נכתבה? דבר זה למה נאמר? חזר ושאלן והעמידן בדברים. רבי שמעון בן אלעזר אומר: אמשול לך משל למה הדבר דומה: לסתת שהיה מסתת בהרים. פעם אחת נטל קרדומו בידו והלך וישב על ההר והיה מכה ממנו צרורות דקות, ובאו בני אדם ואמרו לו: מה אתה עושה? אמר להם: הרי אני עוקרו ומטילו בתוך הירדן. אמרו לו: אי אתה יכול לעקור את כל ההר! היה מסתת והולך עד שהגיע אצל סלע גדול, נכנס תחתיו סתרו ועקרו והטילו אל הירדן. ואמר לו: אין זה מקומך אלא מקום זה. כך עשה להם רבי עקיבא לרבי אליעזר ולרבי יהושע.
שלא כפי שרגילים לפרש, עוקר הרים אינו מתואר כאן כאיש הפלפול. הוא עוסק במה שנקרא בכותרת המשנה של הספר שלפנינו: "עיון והקשבה". עוקר הרים ניגש אל הספר כגשת הסתת אל הסלע, והוא מכה בו, שוב ושוב, מסיר ממנו שכבה אחרי שכבה, פיסת אבן אחת אחרי השנייה, עד שהוא מצליח להזיז את הסלע ממקומו, ולעשותו זמין ונגיש.
הקשבה לחילוף בין הקרי לכתיב
דרכו של המחבר בלימוד היא דרך של עוקר הרים. הוא מסתת במילות הכתוב, מילה מילה. לפעמים אפילו אות אות. כך לדוגמה הוא קורא את פסוק הפתיחה: "ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב בארץ וילך איש מבית לחם יהודה לגור בשדי מואב, הוא ואשתו ושני בניו", ושואל: "תיאור זה מעורר שאלות: מדוע 'שפוט השופטים' הוא גורם לרעב?" (זאת על פי הנחתו הפרשנית שחלקי הפסוק מקושרים ונובעים זה מזה); "מדוע 'שפוט השופטים' והרעב הם סיבה לנטוש את בית לחם? מדוע בחר האיש דווקא במואב? מה ניתן ללמוד מתיאורים אלו על האיש ועל דרכו?"
במהלך הדיון ובחיפוש מענה לשאלות אלה, ידון המחבר גם במשמעות הפתיחה של המגילה במילה "ויהי", בהסבר השימוש במונח "שופט" למנהיגים בתקופה שבין משה ויהושע לבין המלכים, שאול ודוד והבאים אחריהם. הוא יבחן מדוע הכתוב מכנה את אלימלך "איש מבית לחם יהודה" ואינו חושף את שמו עד הפסוק השני, מה תפקידו של "לגור", מה הוא מוסיף על פני אמירה סתמית – וילך אל שדי מואב, ובמה הוא שונה מ"וישב בשדי מואב". מה ייחודה של מואב ומדוע בחר הכתוב לתאר את ארץ מואב דווקא כ"שדי מואב". לשם מה נחוצה הצגת משפחתו: "הוא ואשתו ושני בניו", כאשר בפסוק השני יתוארו כולם בשמותם: אלימלך, נעמי, מחלון וכליון. מתוך החציבה והסיתות בין המלים, מחלץ קליין תובנות משמעותיות המשליכות אור על הבנת המגילה כולה.
הקריאה המדייקת אינה עוצרת ברמת המילים אלא יורדת לעתים גם לרמת האותיות. כר' עקיבא השואל את רבותיו אל"ף זאת למה נכתבה, כך גם המחבר בפנותו אל המגילה. לדוגמה, הוא מדייק בפסוקי ההנחיה של נעמי לרות, בטרם רדתה בלילה אל בועז בגורן: "ורחצת וסכת … וירדתי {וירדת} הגורן … ויהי בשכבו … וגלית מרגלותיו ושכבתי {ושכבת} והוא יגיד לך את אשר תעשין" (רות ג, ג־ד). בהקשבה עדינה לחילוף בין הקרי: וירדת, ושכבת; לבין הכתיב: וירדתי, ושכבתי, שומע ר' שמעון את ההזדהות של נעמי עם רות, כאילו היא עצמה שותפה עימה במעשה, נמצאת איתה בגורן, ומעניקה לה ליווי, ביטחון ולגיטימציה למעשה הנועז.
בחקר הספרות מקובל לכנות את דרך הקריאה הזאת "קריאה צמודה", שבהגדרתה היא קריאה פרשנית "שנותנת משקל גדול יותר לפרטי על חשבון הכללי ומקדישה תשומת לב רבה למילים, התחביר והסדר שבו נפרשים משפטים ורעיונות בזמן הקריאה". אף על פי שסגנון זה פשט בביקורת הספרות רק במהלך המאה העשרים, קליין מלמדנו שפרשן מקרא עברי, תורני, יכול לשאוב אותו ישירות ממקורותינו הקדמונים ביותר; החל ממדרשי התנאים, במיוחד אלו שבאו מבית מדרשו של רבי עקיבא, שלא הניחו אות או מילה, בחלק המשפטי או בחלק הסיפורי של המקרא, שלא סיתתו אותה ובאמצעותה את התורה כולה, כדרכו של רבי עקיבא.
לא משועבד לבית מדרש מסוים
בבתי המדרש הארצישראליים המתחדשים, מדגישים הבט אחר של דרך הקריאה הזאת, היא נקראת "קריאה יחפה". נהוג לומר שהיא נוצרה בבתי המדרש של "ארון הספרים היהודי" שבהם לומדים בצוותא דתיים וחילוניים, מרקעים שונים, הנבדלים זה מזה בהיקף הידע המוקדם שאיתו הם ניגשים ללימוד, ובעלי הנחות יסוד אמוניות שונות ביחס למקרא. בבתי המדרש האלה פותחה גישה הגורסת שיש לקרוא את הפסוקים בלא הנחות מוקדמות ולהקשיב לכתוב רוב קשב, כל מאזין כפי יכולתו וטיב שמיעתו.
דומני שגם בכך היה ייחודו של רבי עקיבא בבית המדרש וגם לכך התכוון המשל של רבי שמעון בן אלעזר. רבי עקיבא הגיע לבית המדרש כאדם מבוגר ומגובש ולא ביטל את אישיותו ואת אופן ההתבוננות שלו בפני רבותיו. הוא לא קיבל את תורתם כמות שהיא, אלא בדק ובחן כל אות וכל תיו, וכתוצאה מכך שחזר ושאל, גם "העמידן בדבריו". כלומר, הסיתות המדוקדק גרם לרבותיו לחשיבה מחודשת, עד כדי התיאור העוצמתי בסיום. כביכול, רבי אליעזר ורבי יהושע עצמם הם סלעים שרבי עקיבא בקושיותיו וחקירותיו ערער והזיח ממקומם – כפי שאכן מתגלה בכמה וכמה מקומות במדרש ובמשנה. הקריאה היחפה מאפשרת גם לשמעון קליין לחשוף רעיונות פרשניים חדשים, שאינם עולים על דעתו של מי שמשועבד ורגיל במסורת הלימוד של בית מדרש זה או אחר.
אמנם, קליין אינו מגיע אל מגילת רות מרקע עם־ארצי, והוא אינו יחף באמת. יש בו מידה לא מבוטלת של סיני הטעון בשקי חיטין של ספרות חז"ל והפרשנות הקלאסית למקרא. הוא נועל על רגליו מסורת אבות ויחס של קדושה לכתוב, מנעלים השומרים אותו מלדרוך על קוצים וברקנים של פרשנות חסרת אחריות, שאין בה כבוד למעלתה של המגילה כאחד מן הכתובים שנכתבו ברוח הקודש.
אחת הבעיות הידועות של הקריאה הצמודה, כדרך בקריאת ספרות, הוא היקפה האינסופי. ניתן לכתוב ספרים שלמים על פסוקים בודדים, כפי שהדגים ז'אק דרידה בספרו על יוליסס של ג'ויס. ללומדי תורה אין בכך כל חידוש. הכול יודעים שאי אפשר להקיף את שבעים הפנים של התורה על פסוק אחד, וקל וחומר שלא על מגילה שלמה. לבחירה לעיין בהעמקה יש מחיר, והיא ויתור על מידת ה"סיני". גם הספר שלפנינו סובל מכך, בשני מישורים. האחד, שאין הוא מציג לפנינו את מבחר הפירושים האפשריים לשאלות המועלות בכל פסוק ופסוק. יש התייחסות רבה יחסית למדרשי חז"ל, פחות ממנה לפרשנות המסורתית, וכמעט נעדרת כל התייחסות לפרשנים החדשים בני הדורות האחרונים.
חיסרון אחר הוא שככל שהספר מתקדם, מידת העיון והדקדוק פוחתת. על פרק א' (22 פסוקים) נכתבו 45 עמודים, דהיינו שני עמודים בממוצע לפסוק; ואילו על שלושת הפרקים הבאים נכתבה כמחצית: כעמוד בממוצע לפסוק. אין ספק שאפשר היה להרחיב ועוד ועוד, ויש להודות למחבר שלא חשב שעליו למצות את כל שיש באוצרותיו, אלא הניח ללומדים בקעה להתגדר בה ולהמשיך ללמוד ולהעמיק עוד.
מעלתו של הספר בכך שאין הוא מציע פירוש בלבד, אלא מדגים דרך חשיבה ועיון שיטתית, כך שמעבר להנאת הלומדים מן הפירוש הרענן והמקורי למגילת רות, הם ירכשו כלים לחשיבה ועיון, שיוכלו לשמש אותם גם בלומדם בשאר ספרי התנ"ך, וגם בעולמות אחרים של תורה שבעל־פה, בהלכה ובאגדה.
מגילת נאמנים
מגילת רות – עיון והקשבה
שמעון קליין
מאבני המקום – ישיבת בית אל, תש"ף, 160 עמ'
