יותר מפירוש: תרי"ג בגרסת רס"ג

רבי שמלאי היה מחכמי הדור השני של אמוראי ארץ ישראל ונודע כדרשן וכפולמוסן עם הנוצרים. מכל דרשותיו יש אחת המאפילה על כל האחרות מבחינת תהודתה: "שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה, שלש מאות וששים וחמש לאוין כמנין ימות החמה, ומאתים וארבעים ושמונה עשה כנגד איבריו של אדם" (בבלי, מכות כג ע"ב). אין ראיה שהאמוראים פעלו בהשראת דרשה זו וגיבשו מנייני מצוות, אולם הגאונים והראשונים עסקו במלאכה זו, מלאכה שהיא גם חכמה. דעת לנבון נקל, שמאחר שמדובר במספר סופי (613), כל מחלוקת במניין המצוות היא לפחות על שתיים: כנגד כל מצווה שאחד מוסיף, עליו לגרוע אחת כדי שלא לחרוג מן המניין המוגדר.

בימי הביניים רבו מנייני המצוות והם עוררו מחלוקות חריפות, אשר התרחשו בשתי זירות: האחת – בית המדרש, ושם היה זה ויכוח עקרוני אך לרוב תאורטי בין מלומדים; האחרת – בית הכנסת, ושם לבשה המחלוקת דמות מעשית. ומדוע? מפני שפייטנים ומשוררים חיברו פיוטים ובהם מניין המצוות, אשר כונו "אזהרות", והם נאמרו בבית הכנסת בשני הימים של חג השבועות בגולה. ביום הראשון שוררו את הפיוט שמנה את מצוות ה"עשה" וביום השני את זה שפרט את מצוות ה"לא תעשה".

הפיוטים ששוננו מדי שנה ונשתגרו על לשון המתפללים הביאו להפנמת מניין מוגדר, ומי שחשב שהוא שגוי סבר שמדובר בטעות חמורה ובנזק חינוכי בלתי נסבל. הד מרתק לכך יש למשל בהקדמת הרמב"ם ל"ספר המצוות", שם כתב: "תקפני צער שכבר נצטערתי בו זה שנים, והוא שמנין המצוות כבר שגו בו בענינים שלא אוכל לתאר עוצם זרותם… ובכל עת ששמעתי את האזהרות רבות המספר שנתחברו אצלנו בספרד נהפכו צירי עלי מחמת מה שראיתי מפרסום הדבר והתפשטותו" (ספר המצוות, תרגם הרב יוסף קאפח, ירושלים תשל"א, עמ' ד־ה). המניינים הידועים ביותר הם של רבי שמעון קיירא, בן המאה התשיעית שכנראה נולד בבצרה שבדרום בבל (עיראק), בעל ספר "הלכות גדולות"; רב סעדיה גאון (מצרים־בבל, 882־942; להלן רס"ג); רבי אליהו הזקן בן מנחם ממאנש (Le Mans) (1060־980); רבי יצחק בן ראובן הברצלוני, איש המאה האחת עשרה; ורבי שלמה אבן גבירול (מלגה־גרנדה־ולנסיה, 1021־1058).

 

ליקוט, תרגום ופרשנות

במשך שנים היה ידוע כי רס"ג חיבר גם ספר מצוות, וגיבש אותו בעשרים ושישה פרקים נושאיים, מלבד "אזהרות" פרי קולמוסו שנדפסו בסידורו, אולם הוא היה זמין לציבור רק בחלקו, כמו רבים ממפעליו הספרותיים, אשר רק במאה העשרים ובמאה העשרים ואחת רואים את אור הדפוס. עתה באו שני תלמידי חכמים מובהקים, הרב חיים סבתו ואחיו הצעיר ד"ר נסים סבתו, והעמידו מהדורה מפוארת ומוקפדת של ספר המצוות של רס"ג.

מהדורתם מיוסדת על עשרים ושלושה כתבי יד, אשר חלקם מפוצלים בין אוספים שונים, לעיתים עד חמש אכסניות לחלקים מכתב יד אחד! מדובר אפוא ביותר משלושים קטעי גניזה. אין כתב יד שלם אחד, ולכן נדרש ד"ר סבתו, שהוא מומחה עתיר ניסיון בחקר הגניזה ובזיהוי כתבי יד, ללקט את הרסיסים, לזהותם, לשייכם ולאחותם. זו אוּמנוּת שהיא אָמנוּת, וידיו רב לו בה. כל כתבי היד הם בכתיבה מזרחית, ולממצא פליאוגרפי זה יש חשיבות גדולה לחקר תפוצת ספר המצוות של רס"ג, סוגיה שאני מקווה כי ד"ר סבתו ילבן במחקר נפרד. לבד ממנגנון חילופי נוסח מוקפד, עוד תרגם ד"ר סבתו לעברית את חיבור הגאון שנכתב בערבית־יהודית, ועשה זאת בעברית רהוטה ומשובחת, מתובלת בלשון חכמים ובמונחים הרווחים בספרות התורה שבעל פה. זו הנגשה ראויה, שכן אני מניח שרוב מי שיזדקק לחיבור זה אינו בקי בערבית־יהודית אלא עניינו בהלכה.

על אלה בא הרב סבתו והציב את מה שהוא כינה "פירוש", ובאמת יש בו הרבה מעבר לפירוש, ואסביר מדוע. מלבד ה"אזהרות" שבסידור הגאון עוד כתב רס"ג פיוט על המצוות, ורק אחר כך את "ספר המצוות". הרב סבתו סקר באופן שיטתי את עמדת רס"ג בשלושת חיבוריו אלה והראה כי לעיתים אין זהות בין דברי הגאון בשלושתם, לדוגמה בפרק השביעי, המוקדש לענייני טומאה (עמ' 58־59). עוד השווה דרך קבע את עמדת הגאון לעמדת בעל "הלכות גדולות", לעמדת הרמב"ם, ולגישותיהם של ראשונים וחכמים בצפון אפריקה, בספרד ובאשכנז. מדובר אפוא במחקר השוואתי רב אנפין. הרב סבתו הִרבה להביא את דברי אותם חכמים בחלקם ולעיתים אף במלואם, וכך זימן למעיין תשתית מקיפה ומלומדת באכסנייה אחת.

הרב סבתו דקדק בפרטים והסב את תשומת לב המעיינים להיבטים שלא כל עין מבחינה בהם. בה בעת היטיב להכליל ולהפשיט את ממצאיו, בייחוד במבואו החשוב, וכך האיר את מפעלו של רס"ג בראייה מערכתית רחבת אופקים. המאפיין הראשון שציין הוא ההסתמכות הרבה של רס"ג על פשוטם של המקראות. זה מאפיין שקשה להפריז בחשיבותו.

 

בין רס"ג לרמב"ם

על בסיס המהדורה שהעמידו האחים סבתו מתבקש עתה מחקר מדוקדק שישווה את גישת הגאון בספר המצוות עם גישתו בתרגומיו ובפירושיו לחלק מספרי המקרא, וכבר הראה פרופ' חגי בן־שמאי, גדול חוקרי רס"ג בדורנו, כי במפעלו הספרותי של רס"ג אין להבחין בין פירוש להגות. לשון אחר: מאחר שרס"ג נהג עקיבות גדולה בתרגומיו ובפירושיו, ומאחר שהם הושפעו השפעה מכרעת מתפיסותיו העיוניות, מתבקש לבחון ביסודיות את היקף עקיבותו גם בזיקה לספר המצוות.

הרב סבתו קבע כי "שיטת מניית המצוות של רבנו חלוקה על לפחות תשעה מתוך ארבעה עשר העקרונות (שורשים) שקבע הרמב"ם בפתיחתו לספר המצוות, ורבות מן הדוגמאות המצוינות ברמב"ם מכוונות גם נגד המנייה בספרנו" (עמ' לב). זה ממצא מאלף שמעורר להערכה מחודשת את ריבוי הפנים ועוצמת ההכלה שיש בהלכה על מקצועותיה השונים.

בשולי דיונו דן בשאלה האם הכיר הרמב"ם את ספרו של רס"ג, מאחר שלא נקב בשמו במפורש. הרב סבתו נמנע מלהכריע בשאלה מסקרנת זו, אף שמתוך דבריו משתמע שמתבקש להניח שאכן הכירוֹ. ההבדלים בין רס"ג לרמב"ם רבים, ולחלקם יש משמעות החורגת הרבה מגבולות הדיון ההלכתי וניצבת בתחומי האמונות והדעות. כך למשל זיהה הרב סבתו כי "הגדרת רס"ג למצווה זו [חילול השם – נ"א] שונה לחלוטין מהגדרת הרמב"ם לאיסור חילול השם בסה"מ ובהלכות יסודי התורה" (עמ' 12).

תובנותיו של הרב סבתו פולשות לתחומים רחבים של התורה שבעל פה במובנה הרחב. אסתפק בדוגמה אחת. אגב הדיון בשבעת העניינים שעל הדיינים לברר בדיני נפשות האיר כי רס"ג פירש את משנת סנהדרין (ה, א) כדעת רבי יוסי ולא כתנא קמא, וסמך דבריו על קריאה ספרותית מדוקדקת במבנה הספרותי של המשנה (עמ' 140־141). ומה המצווה הקשורה לשופר? לפי רס"ג ור' שמעון קיירא המצווה היא לתקוע בשופר, אך לפי הרמב"ם החובה היא לשמוע קול שופר (עמ' 197).

 

ספרות ההלכה והפיוט

חלקים מספר המצוות של רס"ג ראו אור לפני כמעט חמישים שנה בידי הרב ירוחם פישל פערלא (ירושלים תשל"ג). במקומות רבים סבר הרב סבתו שהרב פערלא טעה, והביע זאת בלשון עדינה ומכבדת, שיש בה שיעור מאלף כיצד ראוי לבקר מבלי לחטוא לאמת.

ב"נוספות" לספר באו פיוט תרי"ג מצוות (עמ' 251־261), שִבְעֲתָא וה"אזהרות" שכתב רס"ג (עמ' 265־282), מצוות המנויות בפיוט המצוות ובאזהרות וחסרות בספר המצוות (עמ' 283־288), טבלת השוואה בין ספר המצוות לרס"ג, הלכות גדולות, הרמב"ם, פיוט המצוות והאזהרות (עמ' 289־323); נספח על השערות הרב פערלא (עמ' 325־328). לספר נלוו שני מפתחות: המצוות לפי סדרן בתורה (עמ' 331־350) ומפתח מקורות (עמ' 351־407).

מנייני המצוות הם סוגה קטנה יחסית, קשה ומורכבת, בספרות ההלכה ובפיוט. מפעלם של האחים, הרב סבתו והד"ר סבתו, מרים תרומה סגולית להכרתה וחשיבותו משולשת: הוא משלים נדבך חסר וחיוני בתולדות הסוגה, שזמנו סמוך לתחילת התהוותה; הוא מסייע בשחזור מפעלו הספרותי הכולל של רס"ג, שעדיין רחוק מאוד מסיומו, ובייחוד בתחום שהמחקר בו חסר; והוא ישמש מעתה "תו תקן" לכל המבקש לעיין ולחקור בסוגה זו. זה מפעל אדירים המוגש בצורה מופתית וראוי להערכה ויקר.