כל ימיי ישבתי בין החכמים, כתלמיד קשוב גם אם לא שפוט, בבקשי חכמה ודעת ודרך חיים, חכמי ישראל וחכמי האומות, מפיהם ומספריהם. וגם נתברכתי בידידי נפש קרובים, רחבי לב וחדי שכל ומשכילים, שבעזרתם ליבנתי כמה סוגיות. וכל ימיי לימדתי תורה ודעת, ומובן שמתוך כך נתלבנו רעיוניי, "ומתלמידיי יותר מכולם". אינני סוכן של אף אסכולה, אף כי תורת הרב קוק הזינה וממשיכה להזין אותי.
את יסודות השכלתי הכללית אני חב לבית הספר היסודי והתיכון של צרפת הפרה־פוסט־היסטורית (קרי מלפני מהפכת הסטודנטים של 1968, שהחריבה את תרבות צרפת וסתמה בעולם את האפשרות לחשוב באופן חופשי), לכיתות ההכנה לבתי הספר הגבוהים שם ולאוניברסיטאות במונטפליה, בסורבון, ובארץ בָּעברית.
למדתי שלוש שנים במרכז הרב, התמדתי בשיעורי הרב צבי יהודה קוק, ולמדתי מהרב מרדכי עטיה את כל התנ"ך וקבלת האר"י, ועוד כמה דברים על הדרך. וגם ממניטו קיבלתי רבות, ומתלמידי חכמים אין ספור מאז ועד עתה, ברוך החונן לאדם דעת, שזימנם בדרכי.
אינני קורא מהיר. להפך, אני קורא לאט, אבל ברבות הזמן, הקריאה מצטברת. אני נותן לטקסט לדבר בתוכי. עד כמה שידי מגעת, אני קורא בלשון המקור, או מתרגום טוב, ואם אפשר, מול המקור. כל מילה שאינה נהירה לי, אני מחפש את משמעותה במילונים ובאנציקלופדיות. כל זאת על מנת לא לכפות דעה קדומה על הטקסט, אלא להיחשף אליו בתום לב.
כך למדתי על תרבויות עתיקות, שומר, בבל ואשור, על מצרים, וכמובן על יוון ורומא מנה גדושה, מלבד התרבות האירופית מימי הביניים עד עתה. גם טרחתי הרבה ללמוד בשיטתיות את ההיסטוריה ואת הספרות של סין ושל הודו. וגם פקדתי שוב ושוב מוזיאונים רבים, כדי לספוג מעט מנשמת התרבויות והתקופות הספוגה בחפצים ומקרינה מהם.
את דעותיי עיצבתי בזהירות ובמתינות, מכיוון שכל אוצרות התורה והתרבות הכללית לימדו אותי ענווה. לא מעט אם כן נשאר בינתיים בצריך עיון. ואני מוכן לשנות את דעתי מתוך ביקורת הבנויה על טענות מבוססות. אינני אוהב פרובוקציות, ומי שנוקט בהן מפסיד כמה נקודות בהערכתי. עד כאן המודעא.
סימביוזה מתוחה אך פורייה
הרב צבי יהודה היה אומר על המושג "חכמה יוונית" המופיע במקורות חכמינו, שאין הוא מכוון למדעים. אלה שייכים לנו, כמו לכל האנושות. חכמה יוונית היא מה שמיוחד ליוונים, סיפורי האלים שלהם, את זה אמרו לא ללמוד.
אינני חושב שחכמינו התכוונו למה שאמר הרב צבי יהודה, אלא למכלול החינוך שהיה נהוג בעולם ההלניסטי, שארץ ישראל בימיהם הייתה כבר מזמן כלולה בו. אכן, החינוך היווני היה מיוסד על שינון של הומרוס, התעמלות ומוזיקה, אבל הוא כלל עוד תחומים שהם בהחלט שייכים למה שהיום נופל תחת השם "מדע". אבל דברי הרב צבי יהודה מגלים גישה, הבאה מאביו.
התפיסה שלפיה יש את "הישיבה הקדושה", בלי לימודי חול, המייצגת בטהרתה את היהדות, ולעומתה את לימודי החול בישיבות התיכוניות – וזאת כניגוד מוחלט בין שני עולמות סותרים – היא פשטנית ושטוחה. לא בכדי ישנן בספרות חכמינו כ־2,500 מילים יווניות ורומיות מיוונות. ולא רק מילים המתארות חפצים שאין להם שם בעברית, כי אם מושגי יסוד משפטיים, ואין כאן המקום לפרט. גם חכמינו בארץ, ולא רק אליטה אינטלקטואלית יהודית באלכסנדריה כמו פילון, היו בדיאלוג עם גישות פילוסופיות, וגם אימצו מהן, כמו רבי יהודה הנשיא.
המדע במובן המודרני צמח מסוף המאה ה־16 על יסוד העיקרון של התורה (לא במודע), "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם", "ומִלאו את הארץ וכִבשוה, ורדו בדגת הים וכו'", המנקה את היקום מן האלילים ואפילו מהתערבות הכנסייה, ומפנה בכך מקום לאדם לחקור אותו על מנת לקדם את חייו באין מפריע. וגם מאז ועד היום קיימת סימביוזה דיאלקטית מתוחה אך פורייה בין יהודים לנכרים, בכלי ראשון או בכלי שני. העולמות אינם נפרדים כפי שאוהבים לחשוב. אפילו החכם והתם של רבי נחמן מתכתב עם הרמב"ם, שגייר את אריסטו.
השכלה בנויה ואיכותית
ועתה, לגבי בית הספר ותכניו. עמדתי היא שבית הספר אינו מיועד להכשיר להצלחה מקצועית, לא בית הספר היסודי, לא בית הספר התיכון, ואפילו האוניברסיטה. וכן במקבילה היהודית, לא בית הספר, שבו "קוראים", כלומר משננים מקרא ומשמעותו הפשוטה בצורת תרגום; לא בית המדרש, שבו "תלמידי החכמים", כלומר התלמידים בני העֶשְׂרֵה, שונים את התורה שבעל פה, וכשמגיעים לחכמה דנים בה, וזה התלמוד.
אז מהו אם כן תפקיד בית הספר? יש גישה רווחת, שלפיה ייעודו הוא לחנך. אני מתנגד לגישה זו, ולא אאריך כאן. לפי דעתי החינוך חייב לבוא מן ההורים. הם יכולים למנות שליחים, אך הסמכות בהם היא שוכנת, וחוסר אחריות הוא מצדם לנסות להיפטר ממנה, ובכך לוותר על האוטונומיה המוסרית של המשפחה ולסלול את הדרך לצמיחת משטר טוטליטרי. לפי דעתי אנו נמצאים במשטר תרבותי טוטליטרי רך, עם השלטת המחשבה האחידה הנכונה פוליטית, ומאוד מסייעת לכך היומרה של משרדי החינוך לעסוק בחינוך. וכפי שראינו בעליל לאחרונה, גם בית המשפט עוסק בחינוך.
תפקיד בית הספר, מן היסודי ועד האוניברסיטה, מן החדר ועד הישיבה הגבוהה, הוא להעניק השכלה בנויה ואיכותית, תורה לשמה. כולל לרבנות, או לדיינות, הוא לעומת זאת בית ספר מקצועי. ברור שמי שרכש השכלה, הדבר יסייע לו בדרכים שונות גם לרכוש מקצוע, ובוודאי לעבור ממקצוע למקצוע אם ייאלץ לכך.
ברור גם שקניין השכלה משכלל את החינוך, בכך שהערכים המתקבלים מן הבית משתכללים או משתנים בהיפגשם עם המציאות שההשכלה מגלה. על כך צריכה להיות תוכנית הלימודים מיוסדת, על הקניית חכמה ובינה, חינם, כי האצילות מחייבת. אצילות האדם, הנברא בצלם אלוהים, בעל בחירה חופשית, שהדעת, בת החכמה והבינה, מצמיחה ומגדילה.
החכמה היא תוכן, הבינה היא מיומנות ההבנה. שתיהן משולבות בכל עת. יש טענה אופנתית, האומרת שבימינו אין צורך בידע, כי כל הידע נמצא במחשב בהקלדת כמה קלידים. אכן אשרינו שזכינו לנגישות עצומה של ידע דרך המרשתת, והיד נטויה. אך דא עקא, מי שאין לו ידע יסודי מסודר אינו יודע לחפש באוצר העצום הזה. וזה ייחודו של בית הספר, שהוא מסוגל – אם יתעשתו קובעי מדיניות החינוך ויתפכחו משכרותם – להקנות לתלמידים קניין מסודר, בנוי, דיסציפלינרי ובין־דיסציפלינרי, של ידיעות רבות המאפשרות הצטיירות סבירה של העולם, החומרי והרוחני, שבו אנו חיים, בתודעתם. על ידי מסלול מעגלי, שבו קניין ידיעות וקניין מיומנויות משולבים עם התנסות, עם גילוי ועם יצירה. לכל תלמיד בכיתה, על ידי מורה המושך אותו למעלה, לפי כוחו, בעידוד ובשמחה, ונוטע בו את חדוות הדעת, את הביטחון בכוחו, את הגבורה להתקדם ואת בקשת האמת.
ומכיוון שהאדם הוא חיה חברתית, התכנים שעל בית הספר למסור לתלמידים שונים מחברה לחברה. וכנסת ישראל, שכלשון הרב קוק נתייחדה מכל האומות לקרוא בשם ה', ראוי לבניה לקנות משחר ילדותם את התורה, מורשת יעקב. ובזה הרב יוסף צודק. וכך מתבטא גם הרב קוק באיגרת ק"ע, שבה ביקש לפרסם ב"חבצלת" את העיקרון של מקומו העיקרי, הכמעט בלעדי, של לימוד התורה בבית הספר היסודי.
אבל עינינו הרואות ששיטות ההוראה, וההתנזרות מ"מקצועות החול" במוסדות היותר תורניים, בחברה החרדית כמו בחברה הציונית תורנית, אינן מביאות לקניין ראוי של התורה עצמה, וגורמות במשך הזמן לאי־יכולת להתמודד עם השקפות עולם אחרות הרווחות בעולם מסביב, כך שלא מעט תלמידים, בשלבים שונים, מרגישים מרומים.
מקצוע המתאים לכישורים
לשם הגשמת האידיאל של הרב קוק העולה מעוד מקומות רבים בכתביו המעשירים ומגוונים את הנאמר ב"איגרת החינוך", ולא מתוך גישה של פשרה בין עולם הקודש ועולם החול, ייסדתי לפני 43 שנים את תוכנית הלימודים של תלמוד תורה חברון, שנתפרסמה אחר כך בשם תוכנית ברקאי, על פי הצעת חיים מגני ז"ל.
לימוד התורה הוא עיקר, מתוך מסירה מדויקת של הטקסט בהגייה איכותית, והוא מלווה בקניין כל הידיעות והמיומנויות הנחוצות להבנתו, בהדרגה מעגלית. פיתחתי שיטת לימוד והוראה, המיוסדת על מרכיבים מסורתיים (שינון, טעמים, פירוש הפשט על יסוד הדקדוק) ועל מרכיבים מודרניים (ידיעת הארץ, הטבע, התרבויות הקדומות, עם תמונות, מפות, טבלאות, צירי זמן ועוד) המוגשים כהקדמות לקטעי הכתוב, ופיתוח חשיבה ויכולת הבעה על ידי סיכום בשיח כיתתי על הקטע שנלמד. לשם חזרה מגוונת וסדר הגיוני, המקצועות השונים נלמדים לא רק במסלול המזדמן על פי הטקסט, אלא גם כמקצוע נפרד לפי סדר דידקטי. לזה קראתי המסלול הכפול, המזדמן והדידקטי, בלשון, בארמית, בטבע, גיאוגרפיה והיסטוריה. וגם צירפתי מקצועות ללא שילוב במקרא, חשבון, אנגלית, התעמלות.
אין לי מעקב אחרי תלמידים בוגרים. גם לא הצלחתי לייסד מוסד חינוכי תיכוני. גם במציאות, במקומות שונים, התיימרו ליישם "תוכנית ברקאי" מבלי להבין אותה ומבלי לטרוח אפילו להתעניין מעט על מה מדובר, כך שצריך להיזהר. למגינת לבי, כמה מתלמידיי אינם מנהלים אורח חיים המקפיד על שמירת מצוות. מאלה ששמעתי עליהם ומהם, אף אחד לא התלונן על הקניין שקנה בתורה, כאילו הדבר חסם אותו בחיים, בדיוק להיפך.
לסיכום. אני חושב שרובו של הדיון הוא מלאכותי, ועל כן כולם צודקים, כי יוצאים מהגדרות לא מוסכמות. מחשבה מחוץ לקופסה מאפשרת ניתוח אחר: אין בית הספר הכשרה מקצועית, גם אם הוא מועיל לה. איך בית הספר סדנת חינוך, גם אם הוא מעניק מקורות לחינוך שההורים מורישים לילדיהם. תפקידו להקנות השכלה סדורה, לכל תלמיד לפי כוחו וכישוריו. ההשכלה המוקנית – לפי השקפה יהודית – עיקרה היא התורה, בכתב ובעל פה, מתוך טקסטים מדויקים, על פי הסדר ההגיוני שחכמינו התוו. על ידי ביאורם של המקורות נקנות ידיעות רבות בלשון ובידע עולם, שבלעדיהן אי־אפשר להבינם. מתוך הסרת מסך הבוּרוּת, הטקסטים מדברים בעד עצמם, והם נושא לעיון ולשיח בכיתה ובבית. במהלך השנים, החכמות טובעות את דרכי הוראתם הייחודית ונקנות בפני עצמן במקצועות מוגדרים, הכרת התרבויות השונות מתרחבת מתוך לימוד עשיר של ההיסטוריה, והן תפארת לאדם הצומח בשנות התבגרותו.
בשלב כל שהוא, על פי מצבים כלכליים, אישיים, תנאי המשק, התפתחות המדע והטכנולוגיה, על כל אדם לרכוש מקצוע המתאים לכישוריו והמועיל לחברה, והמקצוע וחיבתו יוסיפו נדבך חשוב לאישיותו. אבל חייו, השיח הפנימי של תודעתו, יהיה ניזון כל חייו מעושר התורה והחכמה שרכש, לשם שמים, בשנות בית הספר, ועל יסודן ירכוש עוד ועוד קנייני דעת בחירות אצילית.
