השמרנות עלולה לסנדל את היהודית

לאחרונה נתקלתי בתופעה מרנינת לב. רבים מחבריי הדתיים־לאומיים מגלים עניין בהגות השמרנית, ומנסים למצוא בה קווים מנחים המשותפים להגות התורנית. בעיניי מדובר בתופעה מבורכת, כמו כל ניסיון השוואתי בין מחשבת ישראל למחשבה הכללית. אלא שהיא טומנת בחובה בעיה שראוי לתת עליה את הדעת.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– לקראת עסקת המאה: נחנכה יחידת מודיעין חדשה במג"ב
– כנגד כל הסיכויים "עד כאן 2020" מביאה סאטירה משובחת
– למרות התחזיות: הספרים המודפסים איתנו לנצח

פעמים רבות אנשי רוח האמונים על מחשבת ישראל קיבלו על עצמם מערכות מושגים, דרכי חשיבה וערכים הנובעים מהגות כללית מסוימת, עד שלא ידעו להבדיל בין האמירה התורנית לבין המחשבה הכללית שאיתה היא מתכתבת. הרמב"ם, למשל, השקיע מרץ רב במטרה לעמוד על השונה ועל הדומה בין תורת ישראל למחשבה האריסטוטלית שהייתה נהוגה בזמנו. הוגים יהודים לא מעטים בתקופתו, לעומת זאת, קיבלו על עצמם את המחשבה האריסטוטלית כהווייתה, וניסו לפרש את התורה על פיה.

הסכנה בכך היא כפולה: ראשית, עלינו לא לעוות את התורה על פי ערכי הזמן המשתנים, מתוך אהבת האמת והשאיפה הצנועה להגיע אליה. שנית, קיים חשש ממשי שנמצא את עצמנו מגינים בלהט על תיאוריות מעולם המחשבה הכללי שאינן רלוונטיות לזמננו, רק בגלל שחכמי ישראל בדורות הקודמים אימצו אותן לחיקם בחפץ לב. לכן, כשם שעלינו לעמוד על המשותף בין המחשבה התורנית לבין השמרנות, כך עלינו לנסות ולעמוד על ההבדלים ביניהן.

התקדמות מתונה אל היעד

השמרנות היא תנועה מחשבתית שקל להזדהות איתה, מכיוון שהיא ריאליסטית מאוד לגבי טבעו של האדם; היא מכירה בייחודיותו, בכישרונותיו הנבדלים משאר ממלכת החי, בתודעה העצמית הגבוהה שלו וביכולותיו החברתיות. מאידך, השמרנות עומדת על המגבלות של האדם: תבונתו היא מוגבלת, פעמים שמזגו רע, ויצריו הרבים זקוקים לעידון מתמיד, ואף לריסון מסוים.

השמרנות נותנת אמון מסויג ביצירתם הגדולה של בני האדם – החברה האנושית. היא מכירה בכך שמדובר בפרויקט רב־דורי, אשר כל דור ודור הוסיף לו מחכמתו, ואף ניפה וסיקל קמעא מהטעויות של אבותיו. כל זאת נעשה ללא מודעות או תכנון מראש, לא בתנועה מלמעלה למטה, אלא ההפך: על ידי ניסוי וטעייה של חברי החברה האנושית; התקדמות אבולוציות איטית ומייגעת, עקב בצד אגודל, אל עבר חברה מתונה ומתוקנת יותר.

כמדומני שזוהי אחת מנקודות הדמיון הגדולות ביותר בין השמרנות לתורת ישראל. אף התורה בנויה על סמכות רב־דורית. היצירה התורנית מתפתחת לאורך הדורות על ידי שילוב בין חכמת הדורות האחרונים לאלו שקדמו להם. מדובר ביצירה מרובדת ומתוחכמת לאין ערוך, אשר מתאימה את עצמה לתנאי החיים הנוכחיים באופן מעורר התפעלות. אדמונד ברק, מי שהפך את השמרנות לתנועה מחשבתית מובחנת, אהד את הדת בין השאר בגלל הסיבות הללו: הדת כוללת חכמת המונים רב־דורית, היא מייצרת סדר וסמכות, ונמנעת מניסויים חברתיים מלאכותיים אשר תוצאותיהם עלולות להיות הרות אסון.

אלא שבה בעת יש לעמוד על השונה בין היהדות לשמרנות בנקודה זו. ברק גורס כי הדת מהווה כוח חיובי כל עוד היא אמונה על שמירת הסדר החברתי הקיים וטיפוחו, בעוד שבתפיסת העולם היהודית, האמונה הדתית היא אמת טרנסצנדנטית. כלומר, השמרנות ממסגרת את הדת כאמצעי למען מטרה חשובה יותר, בעוד ביהדות חשיבותה של האמונה היא בהיותה מטרה ולא אמצעי. בנבואת אחרית הימים של הנביא ישעיהו, המציירת עולם אידיאלי, נאמר: "לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים". במובן הזה, היהדות היא אנטי־שמרנית, מכיוון שהיא מציבה מטרה נעלה יותר (מושג שלשמרן הקלאסי יהיה קשה לקבל) מאשר שמירה על הסדר החברתי הקיים. ההשלכה המעשית של הבדל זה תבוא לידי ביטוי ברגע שהתפיסה האמונית לא תספק תועלת לחברה האנושית במצבה הנוכחי – זהו הרגע שבו הדת עלולה להפוך לסכנה בעיני השמרן, בדיוק כמו כל תנועה אחרת הקוראת לתיקון העולם.

בעד מהפכות מתונות

כשם שקל להזדהות עם השמרנות, כך קשה להגדיר אותה. תופעה זו נובעת מעצם טבעה האנטי־מושגי של התפיסה השמרנית. הספר שהעניק לברק תהילת עולם הוא "מחשבות על המהפכה בצרפת". שמו של הספר מעיד על טבעה של המחשבה השמרנית: לא מדובר בכתב מושגים תיאורטי ומופשט, אלא בניתוח של אירוע היסטורי ממשי והשלכותיו המעשיות. ספרו של ברק אינו מצטיין בהברקות פילוסופיות, אלא בניתוח חד ונוקב של הסכנות הטמונות במהפכה חברתית משולחת רסן. ברק מראה את כוחם של המסורת ושל המוסדות החברתיים עתיקי היומין, אשר תפקידם לשמור על איזון חברתי עדין, איזון שאותו הפרה בגסות המהפכה בצרפת. הוא אף עומד על תכונות טובות שזקוקה להן כל חברה הגונה: מתינות, אצילות, וצייתנות בריאה, שאינה חסרת כל ביקורת.

חשוב לומר: ברק לא מתנגד לכל מהפכה באשר היא. הרי מעט לפני המהפכה הצרפתית התרחשה המהפכה האמריקנית, ואותה אהד ברק. מהפכה זו היא האבטיפוס של שינוי חברתי הנעשה באופן שמרני. המהפכנים האמריקאים ביקשו עצמאות מהסדר החברתי הבריטי המיושן, אך דרישתם לחירות הייתה מסויגת: חירות לא כערך עליון הרומס כל סדר חברתי, אלא ככלי לתיקון עוולות חברתיות ממשיות שאינן מאפשרות התנהלות חברתית תקינה כבעבר.

המנהיגים של המהפכה האמריקאית – ג'ורג' וושינגטון, תומאס ג'פרסון וג'יימס מדיסון – התנגדו לעבדות בכל תוקף, אך החזיקו בעצמם עבדים. הם התנגדו לחברת האצולה האירופית, אבל לא ששו להעניק שוויון זכויות לנשים. אפילו בריטניה הגדולה שכנגדה התקיים המרד לא הייתה בעיני המהפכנים רוע מוחלט שיש למגר, אלא עיוות חברתי כלפי האמריקאים עצמם שמעולו יש להשתחרר. המהפכנים האמריקאים, אם כן, התאפיינו במזג מתון ופרגמטי, האהוב מאוד על ברק.

עמדה שמרנית זו של ברק ושל חבריו האמריקאים מעוררת תהייה. מדובר בעמדה חסרת עקיבות ברמה המושגית; אם אתה בעד חופש – אז חופש לכולם. אם אתה מתנגד לעבדות – אל תחזיק עבדים. התשובה השמרנית היא פשוטה: אין אפשרות ליצור חברה מושלמת. מהפכה שתנסה לעשות זאת תגרום לטלטלות שנזקן רב על תועלתן. אנו מסתפקים במה שאפשר, ולא מתעקשים על הטוב ביותר. לדידו של ברק וחבריו השמרנים, אויבו של הטוב מאוד הוא המצוין.

קריאה רדיקלית לתיקון

לדעתי, כאן ניתן לעמוד על נקודת השבר בין המחשבה היהודית לבין השמרנות. היהדות, בעיקר בגלות, ידעה היטב למצוא פתרונות פרקטיים למציאות המשתנה. פעמים רבות חכמי ישראל הסתפקו במתן פתרונות מקומיים לבעיות שאיימו על קיומה של החברה היהודית החוסה בצילן של אומות זרות, ולאו דווקא חיפשו עקיבות מחשבתית וקוהרנציה הלכתית, כך, למשל, נמצאו פתרונות הלכתיים הנוגעים ליחס בין ישראל לגויים, לשאלות של פרנסה, לשאלות מחשבתיות על אורך הגלות, ועוד.

אמנם, כל זה נכון ליהדות הגלותית בלבד. היהדות בתפיסתה האידיאלית, כאשר היא באה לידי ביטוי באומה ריבונית בארצה, היא בעלת מאפיינים רדיקליים של תיקון דתי וחברתי. אתן כמה דוגמאות לכך: "לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו, אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדֹנָיו. עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ, בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בַּטּוֹב לוֹ, לֹא תּוֹנֶנּוּ". ברור כי הציווי שלא להשיב עבד לאדוניו מהווה פגיעה בנורמות החברתיות הנוהגות בעולם העתיק. מן הסתם קיום של ציווי מעין זה עלול לפגוע במרקם החברתי הקיים בחברה שבה העבדות רווחת, ואף על פי כן לא נמנעה התורה מלספק צו מחייב כגון זה. זהו, אם כן, ציווי אנטי־שמרני.

השינוי הרדיקלי הגדול שהתורה מורה עליו הוא האיסור החמור ביותר בכל התורה כולה: איסור עבודת אלילים. בעולם העתיק, כמעט כל תופעה דתית הייתה כרוכה בעבודת אלילים. האיסור על עבודת אלילים רבים וכן על עשיית פסל ותמונה, והחיוב להאמין בא־ל אחד, הם רדיקליים מאין כמותם בעולם שבו האלילות היא המובן מאליו. מה היה אומר ה"אדמונד ברק" של העולם העתיק? כפי הנראה, הוא לא היה חש בנוח עם דמות מהפכנית כמו אברהם אבינו, שכל העולם עומד מהעבר האחד של הנהר והוא מהעבר השני, והוא אף מנתץ את פסלי אביו – אלו שמסמלים את המסורת העתיקה והמורשת הרוחנית של המזרח הקדום. גם מזגו החם של משה רבנו ייתכן שלא היה מסב נחת לברק העתיק. משה רבנו לא יכול לסבול את העוולה החברתית של העבדות במצרים, והוא מוביל בעולם כולו מהפכה דתית שמאז ועד היום אין שנייה לה.

סכנת הצדקתה של העוולה המוסרית

אכן, גם המחשבה היהודית גורסת כי אויבו של הטוב מאוד הוא המצוין, אך בהוספת נופך חשוב: פעמים שאויבו של המצוין הוא הטוב מאוד. פעמים שהעוולות הרוחניות והחברתיות הן סך הכול נסבלות, בעיקר בעיני אלו שפחות סובלים מהן, כך שדווקא הטוב היחסי הוא שמונע את השינוי המיוחל, את החתירה אל עבר הנשגב והמצוין. וזו, כמובן, אמרה ששמרן אמיתי בשום אופן לא יהיה מוכן לקבל.

לדעתי, כאן נקודת התורפה של השמרנות. היא עלולה להיהפך מהר מאוד מתנועה מתונה ופרגמטית לכזו המצדיקה כל עוולה חברתית על בסיס עצם קיומה רב השנים. ראוי לשאול: בעולם שמרני, האם היינו זוכים למהפכנים כמו אברהם אבינו ומשה רבנו? האם היה מקום למוכיחים בשער כמו נביאי ישראל? או שמא לעד היינו נשארים סוחרי עבדים ועובדי אלילים? כמדומני שבמקרה של שמרנים כמו ברק התשובה היא חד־משמעית: בהחלט היינו זוכים. כפי שראינו, ברק מתנגד למהפכות אלימות ומחריבות כמו המהפכה הצרפתית, אבל לא לתיקונים מתונים והכרחיים כמו במהפכה האמריקאית. אמנם, לא כל השמרנים הם אדמונד ברק, ובהחלט ישנה סכנה שהתנועה השמרנית תוביל אותנו למחוזות אפלים שכאלו.

היחס בין המחשבה היהודית לשמרנות, אם כן, דומה ליחס בין תורת היחסות של איינשטיין למכניקה הקלאסית של ניוטון. במהירויות "רגילות" שתי התיאוריות יספקו לנו תוצאות זהות, אך ברגע שנבדוק את המהירויות הגבוהות במיוחד, שבהן רק תורת היחסות הכללית תוכל לספק לנו מענה מדויק, נבין כי גם בתוצאות הרגילות הפער בין התיאוריות הוא אינסופי. התיאוריה של ניוטון מספקת תוצאה נכונה במהירות רגילה, אך היא עושה זאת על ידי הסבר שגוי. כך, השמרנות והיהדות עשויות לעיתים לצעוד יד ביד לאותו הכיוון, בעיקר לאור היהדות הגלותית. אמנם מטרת הצעידה היא שונה בתכלית; היהדות שורדת כדי להוביל לבסוף לתיקון עולם ולשידוד מערכות אוטופי, ואילו השמרנות צועדת אל עבר שימור הקיים, תוך מערכת עדינה של איזונים ושיפורים.

השמרנות והפוסטמודרניזם

דברים אלו מובילים אותנו לנקודה האחרונה שברצוני להאיר. נקודה זו, אף על פי שהיא פחות משמעותית מהקודמת, היא חמקמקה מאוד, עד שרוב אוהדי השמרנות האמונים על מסורת ישראל כלל לא נותנים עליה את הדעת.

תפיסת העולם השמרנית מבית מדרשו של ברק היא במידה רבה רלטיביסטית. היא אינה מכירה בתפיסה מוסרית מוחלטת, כל שכן שאין לה שאיפות להכריע את אמיתותה של תפיסה אונטולוגית וטרנסצנדנטית כזו או אחרת. במובן זה, יש דמיון רב בין השמרנות הקלאסית לתפיסות עולם המכונות "פוסטמודרניות", כמו הוגי התיאוריה הביקורתית בצרפת ובגרמניה. מה, אם כן, ההבדל בין הרלטיביזם של ברק לעומת זה של פוקו ודרידה? הטמפרמנט הוא זה שיוצר את השוני. ברק טוען כי מכיוון שלא נוכל להגיע לידיעה של אמת אונטולוגית או מוסרית מוחלטת, מוטב לנו להישאר במצב החברתי והמדיני הנוכחי – "העמד דבר על חזקתו", בלשון חכמינו. כאמור, תפיסה זו אינה שרירותית, אלא היא נובעת מהערכה ליצירה הרב־דורית של המוסדות החברתיים והדתיים, ומחששות מוצדקים מפני תיאוריות מהפכניות שלא נוסו מעולם. ברק הוא קר־מזג, מתון ומחושב, וזהיר מטבעו.

פוקו, דרידה וחבריהם לתיאוריה הביקורתית תופסים את העולם הפוך כמעט: אם אין כל תפיסה מוסרית אמיתית ומוחלטת, הרי שאין לתפיסה הנוהגת בעולם כל יתרון על כל האחרות. אדרבה, יש להניח כי תפיסה זו התקבלה מתוך שיקולים מעוותים של מעצבי התודעה החברתית, אשר מטרתם הייתה לשמר את הכוח בידיהם. המוסדות החברתיים העתיקים הם כמובן החשודים המידיים ביצירת מבנים חברתיים מנוונים שכאלו, והם עומדים בקו האש של התיאוריה הביקורתית.

פוקו וחבריו מוכנים לקחת את הסיכון ולצאת להרפתקה של שינויים חברתיים רדיקליים, שעל ידיהם יחולק הכוח מחדש באופן שווה ומוצדק יותר בין כל בני האדם. המבנה החברתי הוא כולו פרי תכנון אנושי, אין בו דבר מן האמיתות האונטולוגיות או המוסריות, שכן אלו אינן קיימות בכלל או לכל הפחות אינן ניתנות להכרה, והוא נועד לספק את תאוותיהם של הגרועים שבבני האדם: העשירים, החזקים, הגברים, בני החברה הלבנה השלטת. אם כן, כל פירוק והבניה של החברה האנושית מחדש מתוך תודעה רלטיביסטית מן הסתם יספקו תוצאה טובה יותר מזו הנוכחית.

היהדות חולקת מכול וכול על המשותף לשתי התפיסות הללו. התפיסה היהודית גורסת כי יש אמת מוסרית מוחלטת, והיא מופיעה דרך התורה. כמו כן, היהדות מספקת חשיבות יתרה לתפיסה הטרנסצנדנטית, האונטולוגית, אף אם היא מכירה במגבלות הידיעה של בני האדם. "ה' א־לוהיכם אמת" – האמת נמצאת שם, קיימת במלוא תפארתה, גם אם אין לנו היכולת להבין אותה על בוריה. במובן הזה, התפיסה השמרנית זרה ליהדות בדיוק כמו התפיסה הפוסטמודרנית.

אין צריך לומר שהמחשבה היהודית בדרך כלל רחוקה מאוד מתפיסות פרוגרסיביות כמו זו של התיאוריה הביקורתית – הדבר ברור מאוד לעין המתבונן. יחד עם זאת, היהדות כתנועה גאולית – כזו השואפת לתיקון רוחני וחברתי, לנבואה ולהשראת שכינה ולבניין בית המקדש – קרובה יותר לתפיסת התיקון הפוסטמודרנית מאשר לגישה השמרנית.

אכן, השמרנות עשויה לספק לנו כלים נאים במאבק כנגד שינוי המאפיינים המסורתיים בחברה, האהובים עלינו כל כך כיהודים הנאמנים למסורת עתיקה. אך היא עלולה גם להוביל אותנו לקיפאון מחשבתי ומעשי, ולהחזיר את החלומות הגדולים שלנו על תיקון עולם במלכות ש־די למקום שבו הם היו קבורים שנים רבות לאורך הגלות, עמוק עמוק בבוידֶם של התודעה הקולקטיבית שלנו כאומה בעלת ייעוד יחיד ומיוחד.