בחג השבועות חל יום הזיכרון ה־72 לאדמו"ר השלישי לבית גור, ר' אברהם מרדכי אלתר, המכונה "אמרי אמת" על שם ספר דרשותיו שפורסם לאחר מותו. אין כניתוח דמותו, הגותו ופועלו של האמרי אמת כדי להבין את חסידות גור ומעורבותה בפוליטיקה, ובעניינים הציבוריים השוטפים של מדינת ישראל. הוא זה שהעניק לחסידות גור כוח רב עוצמה, והפך אותה לחסידות המשפיעה ביותר בפולין שבין שתי המלחמות, ועד ימינו אנו במדינת ישראל. הגרעין שנטע האדמו"ר לפני השואה בארץ ישראל הצמיח את מאות בתי המדרש ועשרות הישיבות שקיימות בגור היום. בהנהגתו שינתה חסידות גור את פניה והפכה לאימפריה פוליטית בעלת קו פעולה פרגמטי בעיקרו, מוקד כוח בעולם היהודי כולו.
ר' אברהם מרדכי נולד בעיירה גור שבפולין לאביו, ר' יהודה ליב אלתר, בעל ה"שפת אמת", נכדו של מייסד חסידות גור ר' יצחק מאיר אלתר, הידוע בכינויו "חידושי הרי"ם". האמרי אמת עלה לכס האדמו"רות בשנת 1905, ובמשך 43 שנים כיהן כאדמו"ר, עד לפטירתו בישראל חודש לאחר הקמת המדינה.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
"שגרת חירום מתמדת": כך נראו החיים במובלעת
נס או טעות בחישוב: המספרים המוזרים של הדו"ח הסרולוגי
קמפיין בחסידות סאטמר: החתונות היקרות הורגות אותנו
זהו אל עולם
עם תחילת מנהיגותו החל האמרי אמת לבצע מהפכות בכל דפוסי החיים וההווי הרוחני של בית גור. מהפכות אלו מצאו ביטוי הן בסדר היום החסידי, שבו לא אדון במאמר זה, והן בפן הציבורי הפוליטי, שהתמקד במאפייני אדמו"רותו כמנהיג, נוכח אתגרי השעה. בסוגיה זו כוונתי לחידוש שבהקמת מפלגה, תנועת נוער חרדית ותנועת פועלים חרדית, בייסוד עיתון יומי ובדברים שכתב ועשה ביחס לארץ ישראל, ובכלל זה גם הזיקה המרתקת שבינו לבין הראי"ה קוק.
חידושו של האמרי אמת בולט בעיקר ביחס להנהגתו של אביו. השפת אמת היה נטוע כולו בעולם רוחני. בתפיסת עולמו הוא הבחין בין העולם העליון שבו האמת לבין העולם הארצי, התחתון, שקרא לו עלמא דשיקרא. אמנם גם אצל האמרי אמת קיימת הפרדה בין העולמות, אבל הוא טבע ביטוי חדש, שעמד בבסיס תפיסת מעשיו הארציים: "אולם צריכים לדעת שכל הדברים בעולם הם מהשי"ת (= מהשם יתברך) וצריך להיות דבקות בהנותן ולתת שבח והודיה ועל ידי זה מתפשט אלוקות בכל מקום וזהו א־ל עולם" (אמרי אמת, וירא, תרצ"ד). הביטוי א־ל עולם, שכוונתו שגם למעשים בעולם הזה ועבור העולם הזה, העולם הארצי, יש משמעות, הוא שהקנה עבורו ממשות וחשיבות למהפכות ולשינויים שביצע.
לאמרי אמת הייתה תפיסה חדשה של תפקיד האדמו"רות. על רקע המאבק בחילון ובתנועות האידאולוגיות השונות שמילאו את חללה של פולין – ציונים, רוויזיוניסטים, פולקיסטים, קומוניסטים, בונד וכיוצא בהן – הוא ראה את המעורבות הפוליטית כחלק מאחריותו לשימור היהדות ואת עיקר תפקידו ראה במענה לצורכי הדור, וכאן גילה נכונות לאמץ אמצעים חדשים כדי להגן על האתוס הישן; הוא צידד בהקמתה של מפלגה, שבמסגרתה פעלו גם תנועת נוער ותנועת פועלים חרדים, וייסד עיתון יומי חרדי. בתפיסתו, הפעילות הפוליטית "תפסה" את החסידים במקום שבו הישיבה והשטיבל כבר לא הצליחו לעשות זאת, ולעיתים אף שימרה זיקה כלשהי לחסידות אצל צעירים שעזבו את אורח החיים החרדי.
לחלק מזקני החסידות קשה היה לקבל שינוי זה, וכאשר אחד מזקני גור שאל אותו מה ראה לסלול בעצמו דרכים חדשות, ענה, על פי אחת העדויות: "כי השתות יהרסון, צדיק מה פעל" (תהילים יא, ג). משמעות הדברים היא שכאשר מצב היהדות כתיקונו, יכול הצדיק להמשיך במסורת קודמיו ובמנהגיהם מבלי לשנות מאומה. אבל כאשר היסודות מתערערים ונהרסים ויש סכנה לחידלון רוחני, צדיקות בלא פעילות איננה מספקת מענה למשבר. וכשבאו אליו בטענות כי הוא נוהג בניגוד לדברים שהורה אביו, השיב: "אלמלי רצו בשמים שיישאר הסדר על כנו הקודם כבימי אבא, בוודאי עוד היה חי בתוכנו". על פי השמועה היה רגיל לומר שרק בדבר אחד הוא דומה לאביו: "אבא לא חיקה שום איש, וגם אני לא חיקיתי איש. רק בדבר זה חיקיתי את אבי" (ברומברג, מגדולי התורה, עמ' לב).
ביטוי יפה לחשיבות ההתחדשות בעיניו ניתן למצוא בדרשה שנשא בשנת 1930:
איתא במשנה: כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת… שזה רמז לעניני יהדות… קשקשת אלו קליפים הקבועים בו, נקודת עול מלכות שמים צריכה להיות קבועה אצל כל אחד מישראל וזהו קשקשת, וסנפיר הוא התחדשות (אמרי אמת, שמיני, תר"צ).
מצד אחד, אומר האדמו"ר, צריכה להיות בכל אחד מאיתנו יציבות בכל הנוגע לאמונה ולקיום המצוות, ואלה מסומלים על ידי הקשקשת; מצד אחר קיים גם הסנפיר של הדג, המקדם אותו ומאפשר לו להגיע למקורות מחיה. המטפורה שהוא משתמש בה מבטאת פריצה קדימה והתחדשות. יתרה מזו, למעשה, אי אפשר להתקיים ללא הסנפיר, ולפיכך אי אפשר לקיום בלא ההתחדשות!
כלי לחיזוק הדת
האמרי אמת היה אחד האדמו"רים הראשונים בפולין שהבינו את ערכה של תנועה מאורגנת. הוא נטל חלק בכינונה של אגודת ישראל והיה מעמודי התווך של מנהיגותה בפולין העצמאית. עובדה מרתקת כשלעצמה היא שאת המסרים ואת הבסיס הערכי לחשיבות מפעליו הארציים הוא שואב מתוך מערכת ערכים חסידית־מיסטית־רוחנית. לדוגמה: סמוך לראשית כהונתו דרש על הפסוק "ולקחתם אגודת אזוב": "מה שישראל מתאגדים זה הוא מפתח לגאולה" (אמרי אמת, בא, תרס"ז).
האמרי אמת קשר בין חשיבות ההתאגדות במפלגה לבין הגאולה. בדרשה אחרת שנשא לפורים עשה שימוש רדיקלי בביטוי מיסטי: "כשבני ישראל מתכנסים מתקבצים ניצוצות הקדושה" (שם, שושן פורים, תר"צ). האמרי אמת למעשה עיקֵר לחלוטין את המושג "ניצוצות קדושה" שאפיין את החסידות המוקדמת. ה"ניצוצות" עוברים תהליך עיקור מכל מיסטיקה. הם הופכים מוטיב מדרבן להתאגדות העם, ולמעשה גם לצידוק הפעילות הרבה שהשקיע באגודת ישראל.
עבור האמרי אמת, עיקר תכליתה של המפלגה לא היה בהשגת יעדים פוליטיים. הוא ראה אותה בעיקר ככלי לחיזוק הדת. עם זאת, אף על פי שמטרתה של אגודת ישראל הייתה שימור אורחות החיים הישנים, צורתה הארגונית הייתה חידוש גמור וחיקוי הדרך הארגונית של התנועות החילוניות. בשל כך נכנס למחלוקות קשות עם אדמו"רי דורו, כגון האדמו"רים ממונקאטש, מלובאוויטש ומסאטמר. עובדה זו הכניסה את ראשי אגודת ישראל לסתירות ולאפולוגטיקה. גם עצם ייסוד עיתון חרדי היה תפנית גדולה, בעיקר על רקע אדמו"רותו של אביו, שהתנגד במפורש להקמת עיתון חרדי. הסיבה להוצאת העיתון, כמו להקמת המפלגה, נבעה ממניעים של חיזוק הדת. האמרי אמת רצה להוציא עיתון כדי להגן על הקוראים מפני תהליך החילון והחדרת רוחות זרות שעלולות להגיע מקריאת עיתוני המשכילים, הציונים והחילונים. אך לא פחות חשוב מכך – השליטה בעיתון העניקה כוח ועוצמה, והיא שימשה כשופר להעברת עמדות ודעות.
כמו הרב קוק, גם הוא גילה עניין בחזרה לארץ ישראל ויישובה, אבל יחד עם יחסו האוהד להתיישבות חרדית בארץ ישראל במתכונת חקלאית יצרנית, הוא סירב לנהוג בסלחנות כלפי צעירים שעזבו את מסורת אבותיהם. מנקודת מבטו, האחדות מותנית בקיום תורה ומצוות
את החשיבות שהעניק לקיומו של העיתון החרדי ניתן לראות במכתב ששלח בתענית אסתר 1917, ובו ביקש את תמיכתם הכספית של חסידיו לעיתון "דאָס יידישע ווָארט". במכתב הוא "שואל" את הביטוי שהשתמשה בו אסתר בהתחננה בפני אחשוורוש להצלת בני עמה מגזר דין המוות שהטיל המן: "לכן נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי שלא יהיה הדבר קטן בעיניכם כי במחיר קאָפיקס אחדים ביום תוכלו לסייע לגמור מפעל הזה שהוא כמזכה את הרבים". באותו מכתב עצמו גם הבהיר כי כל מי שימעיט לקרוא בעיתון הרי זה מבורך: "והנני להוסיף … לבל תחשבו כי כוונתי שתהיה הקריאה במכתב העת כמצווה מחויבת" (אלטר, אוסף מכתבים, מכתב ע"א, עמ' צד). העיתון לא נועד לאלה שאינם קוראים עיתון כלל, אלא לאלה שהחלופה עבורם היא קריאת עיתונות "פסולה": "מי ששומר עיניו מבלי להביט ולהסתכל חוץ מד' אמותיו של הלכה – מה טוב ומה נעים".
מכתב זה גרר מאמר ביקורת נוקב בעיתון הצפירה. כותב המאמר מעלה תמיהות כיצד בזמן זה, של שלהי מלחמת העולם הראשונה, מה שמעניין את "הרבי הגדול מכולם", כלשונו, הוא תמיכה בעיתון: "והנה רבי זה בא אל אנשי שלומו היקרים ובפיו אין מלה של חזוק הלבבות, של מוסר, של מילה טובה, רק 'דאָס יודישע ווואָרט'… זהו כל מה שיש לגדול שבכל הרביים אשר בעולם להגיד בימים אלו לחסידיו?". הכותב אמנם מבקר, אך לצד זאת מביא לידי ביטוי את מעמדו של האמרי אמת ואת עוצמתה של חסידות גור.
פגישה עם ערביי הארץ
כאמור, מהפכה נוספת בהנהגתו של האמרי אמת הייתה ביחס לארץ ישראל. בדרשה מ־1933 הוא אומר: "אלא ארץ ישראל צריכה להיות באופן זה, כדרך הטבע ושלא כדרך הטבע" (אמרי אמת, שלח, תרצ"ג). מאמר זה סתר במפורש את יחסו של אביו, השפת אמת, לאפשרות הגאולה בדרך הטבע. השפת אמת ראה בארץ ישראל מולדת רוחנית, אך התנגד לציונות ושלל רכישת אדמות בארץ וכיבוש שלה בכוח הזרוע. עם זאת יש להדגיש כי ליחסו האוהד של האמרי אמת לארץ ישראל לא היה דבר עם הציונות. לדידו, ציון וציונות לא היו היינו הך.
חמש פעמים ביקר האמרי אמת בארץ ישראל, עד לעלייתו ב־1940. בשובו מנסיעתו הראשונה (1921) כתב את המכתב הידוע בשם "על הספינה". בעיני רבים סימנו הנסיעה הראשונה של הרבי לארץ ישראל והמכתב שכתב בעקבותיה את תחילתו של יחס חדש מצד החסידות לארץ ישראל.
במכתב כתב כי ראה שאפשר להתנהג בארץ בדרכי היהדות. לכל אורכו של המכתב יש הרבה משבחי ארץ ישראל ועידוד לעלות ארצה, או לפחות לרכוש בה אדמות ולהשקיע בה כספים, אולם אין למצוא בכל המכתב עניין תיאולוגי או הלכתי ביישוב ארץ ישראל. את המכתב סיים בהוראה "לבל לנסוע בחפזון" (אלטר, מכתב ס').
מן המכתב עולה גם יחסו אל תושביה הערבים של ארץ ישראל: "ובעת שהלכתי בחוצות ירושלים במקום אשר סבבו התושבים הערבים וגמליהם, כמעט בכל מקום עברי, פנו הדרך ביראת הכבוד הלוואי שנזכה שתהיי מקצת מזה בכל המדינות בין תושבי הארץ. השקפתי שנוכל להעמיד היחס אתם ולשבת שמה בהשקט ובטחה".
באותו המכתב כינה את הרב קוק "איש אשכולות", אך עם זאת סייג והוסיף כי "אהבתו לציון עוברת כל גבול". הוא ציין את רשמיו מפגישותיו עם הרב קוק, שבהן הביע את הערכתו אליו ואל אישיותו וגם תיאר את הוויכוחים העקרוניים שניהלו. הוא חָלק על הרב קוק, שבשל התלהבותו ממסירותם של הצעירים, שאינם מקיימים מצוות, לארץ ישראל, הוא מוכן לכנס באחדות ישראל גם את החילונים. כמו הרב קוק, גם הוא גילה עניין בחזרה לארץ ישראל ויישובה, אבל יחד עם יחסו האוהד להתיישבות חרדית בארץ ישראל במתכונת חקלאית יצרנית, הוא סירב לנהוג בסלחנות כלפי צעירים שעזבו את מסורת אבותיהם. מנקודת מבטו, האחדות מותנית בקיום תורה ומצוות.
יחסיו של האמרי אמת עם הרב קוק הרתיחו את דמם של קנאי ירושלים, שכן הרב קוק היה כסדין אדום בעיני חלק מהקנאים בשל יחסו לציונות ואהבתו לחילונים. בביקורו השלישי, ב־1927, כמו בביקוריו הקודמים, ביקר האמרי אמת את הרב קוק. ביקור זה נתפס בעיני הקנאים כמתן לגיטימציה למעמדו של הרב קוק כרבה של ירושלים וכרב אורתודוקסי.
אחד מקנאי ירושלים, מאיר הלר סעמניצער, פרסם כרוז בזו הלשון: "במקום שיש חלול השם, אין חולקין כבוד לרב המסביר פניו לרשע [הכוונה לרב קוק] הרי זה ממרגיזי א־ל! אברהם אברהם לגזירה שווה, לא לחנם הלך הזרזיר אצל העורב […] אלא מפני שהוא מינות" (פאללאק, בית ועד, עמ' קכ"ה). פשקוויל זה היה כפצצה עבור האדמו"ר ובני ביתו, כמו גם עבור חסידיו בחו"ל. כאשר באו נציגיהם של הקנאים בניסיון ליישר את ההדורים, דחה אותם בנו של הרבי, ר' שמחה בונם, ולא נתן להם להיכנס אל אביו.
הנהגתו ופעולותיו של האמרי אמת היו בגדר חידוש ומהפכה במערכת הערכים החסידית, הן זו של חסידות גור והן זו של התנועה החסידית בכלל. כאשר נתפסת הפוליטיקה כערך חסידי, בעל חשיבות לעבודת ה', מתאפשרת גם הנהגה חסידית בעלת כפל פנים, שכן היא מחייבת פרגמטיות
האמרי אמת הצליח להגיע ארצה ולהתיישב בה במהלך מלחמת העולם השנייה, ב־1940. יש הטוענים כי גם למוסוליני היה חלק בסיפור הצלתו וכי הוא נתן הוראה לדאוג שה"אפיפיור של היהודים" – כך הם כינו את האדמו"ר – יוכל לצאת מפולין לארץ ישראל. הנהגתו של האמרי אמת כפי שעולה מן הדברים הייתה דינמית, כזו הנענית לאתגרי הדור, ובשל כך גם מצליחה לשמר את עצמה. חשיבותו והשפעתו היו לא מעט גם בשל העובדה כי הוכר כאדמו"ר מוביל וחזק בכל המחנה החסידי בפולין. הוא זכה לכינויים מכינויים שונים הן מפי מעריציו בקרב החברה החרדית בפולין והן מפי עיתונאים יהודים ולא יהודים, ביניהם אפילו עיתונאים ערבים; העיתון המצרי "אל אהראם" פרסם מאמר על האמרי אמת, ובו נכתב כי הרבי (בתרגום הערבי השתמשו בביטוי שמקורו בשם "צופי", כלומר אנשי המסתורין והסיגוף באסלאם) מתנגד לציונות.
עוד נכתב שם כי העיתון "דאָס יידישע טאָגעבלאט", שהוא שופר לדעותיו, מתנגד לפוליטיקה האווילית של הציונים בארץ ישראל, ויחד עם זאת עז רצונם של הרבי וקהל חסידיו לבוא לידי הבנה עם הערבים ותושבי הארץ ("הרבי מגור בעיתונות הערבית", דבר, עמ' 4, 7.2.1932). העיתון הערבי שיצא באותה עת בארץ ישראל, "פלסטין", העתיק את הריאיון מ"אל אהראם" ופרסם אותו תחת הכותרת "מתנגדים לציונות". ההתעניינות באדמו"ר בעיתונות הערבית מרתקת כשלעצמה. קשה לדמיין אדמו"רים אחרים ששמם יצא למרחקים עד כדי כך.
בשנותיו האחרונות חלה דעיכה במצבו הבריאותי והנפשי. ככל שנודעו יותר ממדי השואה, שבה איבד למעלה ממאה מבני משפחתו ואת מרבית חסידיו, הלך והסתגר. בשנים אלה מיעט להופיע באירועים ציבוריים וצמצם את מגעיו עם חסידיו. הוא נפטר בעיצומה של מלחמת השחרור ובצוואתו הנחיל את האדמו"רות לבנו, ר' ישראל.
הנהגתו ופעולותיו של האמרי אמת היו בגדר חידוש ומהפכה במערכת הערכים החסידית, הן זו של חסידות גור והן זו של התנועה החסידית בכלל. כאשר נתפסת הפוליטיקה כערך חסידי, בעל חשיבות לעבודת ה', מתאפשרת גם הנהגה חסידית בעלת כפל פנים, שכן היא מחייבת פרגמטיות, כזו שמאפשרת למנהיג להיות רדיקלי במצב אחד ומתון במצב אחר, כפי שמשתקף באופן ברור מאופן הנהגתו של האמרי אמת. יסודות אלה, לפי דעתי, הם אלה שגרמו לכך שהאמרי אמת הצליח לשמר את חסידות גור כחסידות הגדולה והמשמעותית בארץ ישראל. מעבר להצלחה הארצית, יסודות אלה מייצגים חידוש רעיוני, המעיד על היכולת היצירתית של המנהיגות החסידית לייצר פרשנויות חדשות לערכים ישנים.
להנהגתו של האמרי אמת היה חלק נכבד במהפך שחל בחסידות לאורך הדורות מחסידות שמימית לחסידות פוליטית, וזו הניחה את היסודות למעורבותה של חסידות גור בפוליטיקה ובציבוריות הישראלית של היום. הפוליטיקה היא חלק מובנה במערכת הערכים של גור, ולכן אינה בבחינת גחמה של שר זה או אחר ואף לא של האדמו"ר הנוכחי של החסידות.
