"עם ישראל חי" – התרסה; "יא כאלב" – לא סיבה למעצר

המתנה ממושכת בכניסה למתחם ההר בעוד תיירים חולפים על פניך ונכנסים, מעקב צמוד של אנשי הווקף ומעצרים לנוכח נסיבות של מה בכך הם מציאות מוכרת כבר שנים רבות לכל יהודי חובש כיפה שעולה להר הבית, אבל נדמה שלראשונה מצליח עו"ד איתמר בן־גביר לאתגר את המשטרה בעניין.

בחול המועד סוכות תשע"ו, 30.9.15, עלה בן־גביר להר. הוא נאלץ להמתין במשך שעה וחצי במבואת השער יחד עם עשרות רבות של יהודים חובשי כיפה, בעוד מבקרים גלויי ראש עולים אל ההר ללא כל עיכוב. משכבר הורשה לבסוף לעלות אל ההר, לנוכח קריאות "א־ללהו אכבר" מצד מתקהלים מוסלמים הוא השיב לעברם בקריאה "עם ישראל חי". בתגובה לכך עיכבה המשטרה באופן מיידי את בן־גביר. הוא הוצא משטח ההר, הובל לתחנת המשטרה ונחקר במשך שלוש שעות. בסיומן נדרש להתייצב למחרת לדיון בעניינו בבית משפט השלום. טרם הוצאתו מהמתחם עוד הספיק בן־גביר לשמוע את אחת הנשים המוסלמיות מקללת את אחד מחברי הקבוצה היהודית "יא כאלב", כלב. בניגוד לבן־גביר היא לא עוכבה ואף לא הורחקה מהמקום.

בדיון שנערך למחרת דחה השופט מנחם הכהן את בקשת המשטרה להרחקה ממושכת של בן־גביר משטח ההר וקבע שאין בקריאת "עם ישראל חי" "פעולה מובהקת העולה כדי הפרת הסדר הציבורי". בן־גביר תבע בעקבות האירועים הללו את המשטרה ואת הווקף הירדני המנהל את המקום. את המשטרה האשים בהפרת חוק איסור אפליה במקומות ציבוריים ובעיכוב בלתי חוקי, ואת הווקף האשים במעבר על חוק הגנת הפרטיות, שבין השאר אוסר על "בילוש או התחקות אחרי אדם העלולים להטרידו, או הטרדה אחרת" – שזה ככלות הכול בדיוק מה שהווקף עושה.

כדרכו בקודש שלא להכיר בשלטון הישראלי בהר ובבירה, התעלם הווקף כליל מהתביעה. בעקבות זאת זכה בן־גביר מיד השופט בתיק, מרדכי בורשטין, בפסק שחייב את הווקף לפצותו ב־50 אלף שקלים. הווקף התעלם כמובן גם מפסק הדין, וזה כבר מצוי בהליכי הוצאה לפועל. בן־גביר, כמדומה, הוא הראשון אי פעם שזכה בפסק דין כזה נגד הווקף הירדני. לו יצליח לגבות את הסכום, לא מופרך להניח שעשרות אם לא מאות יהודים דתיים מקרב עולי ההר שסבלו מהטרדות הגוף האלים הזה ילכו בעקבותיו, ויעמידו בסכנת התרוששות את קופת ההקדש האיסלמי.

המדינה התנגדה כבר בתחילת הדרך להוצאת פסק דין נגד הווקף, וביקשה להתנדב להגן על הארגון הזר. בן־גביר נזעק ותהה מדוע זו מתאמצת לגונן על גוף שאינו פועל מטעמה, אלא מטעם ירדן. בן־גביר מספר שישיבות התייעצות בעניין תביעתו התקיימו במשרד החוץ והגיעו עד ראש הממשלה עצמו. רק הרעש התקשורתי שחולל הביא לנסיגת המדינה מהתנגדותה למתן פסק הדין, ובעקבות זאת בית המשפט אכן העניק את הצו המורה לווקף לשלם לבן־גביר את המגיע לו.

אנשי ההוצאה לפועל ייכנסו למשרדי הווקף בהר הבית ויעקלו רכוש?

בן גביר: "זה רעיון לא רע, אבל הדברים לא מוכרחים להתרחש דווקא בצורה כזו. יש לווקף חשבונות בנק שאפשר להוציא מהם כספים. אמנם אין ספק שלו היה מדובר בכל אדם או גוף אחר במדינה כבר מזמן הייתי מוציא ממנו את הכסף, אבל מכל מקום, גם אם ההוצאה לפועל מתעכבת, פסק הדין הזה מסנדל את מדינת ישראל ובסופו של דבר הווקף ישלם".

אולם המאבק בווקף איננו כל הסיפור, מפני שבן־גביר, כאמור, תבע בעניין עיכובו גם את משטרת ישראל. בהקשר הזה מגיע בימים אלו לסיומו הליך משפטי מרתק. בשבועות הקרובים ייתן שופט השלום מרדכי בורשטין את דברו הסופי בעניין.

"מי התיר לך לעבור על החוק?"

החקירות שהתנהלו בתיק חשפו בין השאר את העובדה שהשוטר בעמדת הבידוק בכניסה להר באותה עת, מוטי גבאי, אסר על הממתינים היהודים לצלם את הנעשה ואף איים במעצר על הנוהגים כך. בבית המשפט הוא טען שאינו יודע אם איסור כזה קיים כלל בחוק.

בבית המשפט נחשפה שיטת התנהלות המשטרה כלפי יהודים שומרי מצוות המבקשים לעלות להר. התברר שה"נשק" של המשטרה הוא כזה: כל ניסיון למחות על האפליה, על ההמתנה הבלתי אפשרית ועל הנהלים השערורייתיים מוגדר כ"הפרעה לסדר הציבורי", המצדיקה גם מעצר. כך, עצם העובדה שבן־גביר התלונן באוזני השוטר לאחר שעה וחצי של המתנה בכניסה בביקור ההוא לפני שנתיים וחצי הוגדר בזיכרון הדברים שכתב השוטר "הפרעה" ו"חסימת הכניסה להר". רק על דוכן העדים נשבר גבאי והודה שבן־גביר לא נקט בשום פעולה פלילית, וכל פשעו היה שהעז למחות על התנהלות המשטרה.

מפקד הר הבית בזמן התקרית, שלומי טובול, טען בתחילת עדותו שמוסלמים ויהודים מטופלים ונעצרים באופן שווה בהר במקרים של הפרת הסדר. רק אחר כך החל להתפתל כשבן־גביר ביקש ממנו לנקוב בשם של מוסלמי כלשהו מקרב הצועקים עליו באותו בוקר בהר, שעוכב במקביל אליו. כשנשאל אם המוסלמית שהטיחה באחד היהודים באותו יום "יא כאלב" נעצרה, השיב טובול: "לא יודע להגיד אם עצרו אותה. לא זוכר".

בן־גביר: "אתה מכיר את חוק הגנת הפרטיות?"

טובול: "מכיר".

בן־גביר: "למה אתם לא אוכפים את החוק הזה כאשר אנשי הווקף הולכים אחרי יהודים?"

טובול: "אני לא הולך להיכנס לסוגיות של פוליטיקה ולא להסדרי ישראל־ירדן".

בן־גביר: "אסור לאדם לבלוש ולהתחקות אחרי אדם. למה אתם מאפשרים להם להפר את החוק?"

טובול התחמק: "יש דברים שחזקים יותר ממשטרת ישראל, וזה לא הדיון".

עורך הדין לחץ: "מי אומר לך לא לאכוף את החוק?"

טובול: "משנת 67' יהודים נכנסים לבקר בהר הבית, ומאותה שנה יהודים מלווים בידי שומרי הווקף בצורה כזו או אחרת".

גם חקירתו של קצין המשמרת שעיכב את בן־גביר, ניצן דואניס, הייתה דומה. "כל האחרים היו בשקט ואני היחיד שצעקתי בהר הבית?", תהה בן־גביר.

דואניס: "לא אמרתי שאתה היחיד שצעקת, אבל אותך שמעו".

בן־גביר: "את האחרים (המוסלמים, א"ס) לא שמעו?"

דואניס: "אתה עשית את זה במטרה להתריס".

בנקודה הזו לא התאפק השופט בורשטין, ותהה: "אחרים שהיו בהר לא עשו זאת בכוונה להתריס?"

דואניס: "יכול להיות".

בהמשך הדיון שלף בן־גביר סרטונים שצילם בעת האירוע, שבהם נשמעות היטב קריאות המוסלמים הרמות "א־ללהו אכבר".

"לא שמעת את הצעקות?", שאל שוב בן־גביר.

דואניס: "שמעתי".

בן־גביר: "עצרת אותם (את המוסלמים הצועקים, א"ס)?"

דואניס: "לא".

בן־גביר: "למה?"

דואניס: "באותו הרגע ובאותו הזמן החשיבות הייתה לאבטח את קבוצת היהודים".

בן־גביר: "ואחרי אותו הרגע, הרי קבוצת היהודים יצאה, עצרת אותם?"

דואניס: "לא. לא אני עצרתי אותם".

בן־גביר: "מישהו אחר עצר אותם?"

דואניס: "במהלך התקופה ואחריה התקיימה פעילות של המשטרה נגד אותם מפירים, פעילות שאני לא מעורה בה ולא שותף לה".

בן־גביר: "אתה מתחמק, עם כל הכבוד. בדיוק על אותו משקל שאני צעקתי, האם אתה יכול להצהיר שאחרי האירוע מישהו עצר את מי שצעק עלי?"

דואניס: "עניתי כבר שלא".

בהמשך התייחס בן־גביר לעובדה שלאחר שמוסלמית קיללה כאמור את אחד מחברי הקבוצה היהודית, הוא ביקש מדואניס את פרטיה. דואניס, שכלל לא נכח בעת האירוע ולא ידע באיזו מוסלמית מדובר, השיב לשואל שפרטיה מצויים בידי המשטרה. "אם לא היית באירוע", תהה בן־גביר, "איך אתה עונה ליהודי שמתלונן בעניינה ושואל אם יש לך את הפרטים שלה 'כן, כן, יש הכול'? כך מתנהג שוטר סביר במדינת ישראל?"

דואניס: "באותו הרגע הדבר החשוב ביותר היה להוציא את הקבוצה של היהודים בבטחה. כדי שהם ישתפו פעולה ויצאו החוצה (משטח ההר, א"ס) נדרשתי גם להגיד את זה".

"בעצם אתה מודה בבית המשפט שרימית אנשים", הטיח בו בן־גביר. "מסרת דברים ביודעין שזה לא נכון, כי מבחינתך שום דבר לא מעניין אותך חוץ מזה שיהודים יצאו החוצה".

בהמשך חולב בן־גביר מקצין המשטרה גם הודאה למעשה בכך שמשטרת ישראל מתנהלת כבר עשרות שנים בהר בניגוד גמור לחוק.

בן־גביר: "למה נתת לשומרי הווקף להתקרב?"

דואניס: "זה חלק מהפרוצדורה במקום".

בן־גביר: "קיים חוק הגנת הפרטיות. למה נתת להם להתקרב? איזו פרוצדורה זו?"

דואניס: "ככה זה מאז שאני קצין בהר הבית. שומרי הווקף נמצאים בליווי של קבוצות יהודיות שמבקרות

בהר הבית".

בן־גביר: "אבל זו הפרת חוק. יש גורם שאמר לך להפר את החוק?"

דואניס: "זו הוראה מהמפקדים שלי".

בן־גביר: "הם אמרו לך 'תפר את החוק'?"

דואניס: "אף אחד לא אמר לי".

בסיכומים שהגיש בן־גביר הוא ממשיך את המתקפה הכוללת שלו על נוהלי המשטרה בהר. בין השאר הוא מצטט שם מפסק דין שבו נפסק פיצוי לאדם שהמתין ממש כמותו, שעה וחצי, בכניסה למועדון. במקרה ההוא הביעו השופטים את דעתם ולפיה "ספק אם יש בפיצוי כספי לפצות על פגיעה בכבודו של אדם". הוא מצטט גם מפסק דין שבו קבע השופט צבי זילברטל ש"גם אם קיים נוהל, כל עוד הוא נוגד הוראות חוק, במיוחד הוראות חוק הפוגעות בזכויות אדם, אין לנוהל כל תוקף ויש לחייב בנזיקין".

"האם מישהו יעלה על הדעת", מסיים בן־גביר, "שבכניסה לקניון כלשהו או אפילו במחסום במדינת ישראל יבואו ויגידו 'אין לנו מספיק כוחות' ואז יהודים ייכנסו חופשי וערבים ייאלצו להמתין שעות? האם איזה בית משפט ייתן גושפנקא לכך? האם מישהו יכשיר את המדיניות הזאת?"