הפעם רוצה אני לקחת אתכם למסע קצר בעולמם של חז"ל ולראות כיצד רעיון מופשט הולך ומתפתח מדור לדור. נעשה זאת דרך מושג ה"ברירה" – אפשרות הפעולה הרטרואקטיבית במציאות ההלכתית.
חלות שלפני ההתרחשות
נפתח בברייתא במסכת זבחים (כט, א):
תנו רבנן: ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו – אמר רבי אליעזר: כוף אזנך לשמוע, במחשב [=מתכוון] לאכול מזבחו ביום השלישי הכתוב מדבר, או אינו אלא באוכל מזבחו ליום שלישי? אמרת אחר שהוא כשר יחזור ויפסל? אמר לו רבי עקיבא… אף אתה אל תתמה על זה שאף על פי שהוכשר שיחזור ויפסל.
התנאים דנים בדין "פיגול". התורה אומרת שבשר קרבן השלמים צריך להיאכל בתוך יומיים, ואם הוא נאכל ביום השלישי אזי "פיגול הוא לא ירצה". ר' אליעזר רואה כאן בעיה. אכילת הבשר ביום השלישי גורמת לכאורה באופן רטרואקטיבי שההקרבה שבוצעה שלשה ימים קודם לא תהיה כשרה. יש כאן כביכול השפעה רטרואקטיבית נגד כיוון הזמן. לכן הוא מוציא את דברי הכתוב מפשוטם ומפרשם שאם בזמן ההקרבה התכוון המקריב לאכול ביום השלישי אזי הקרבן לא ירצה. לרבי עקיבא הרטרואקטיביות אינה מהווה בעיה והוא אף מביא דוגמה מהלכות טומאה לכך.
הרטרואקטיביות מתייחסת בדיון זה למה שאכנה 'חלות' – הסטטוס ההלכתי שחל על עצם או אדם, ובמקרה הזה ה'כשרות' וה'פסול' של הקרבן. בעיקרון, ה'חלות' אמורה להיות כפופה לסיבתיות ההלכתית, זאת אומרת להתרחשות מסוימת שקרתה במעשה, בדיבור או במחשבה של אדם, כמו פעולת קידושין, נתינת גט, הפרשת תרומה וכו'. סיבתיות זאת אמורה מלכתחילה לשמור על חץ הזמן, דהיינו ההתרחשות צריכה להתקיים לפני ה'חלות'. אולם כעת אנו עומדים בפני מצב של חלות רטרואקטיבית – הפיכת חץ הזמן. פעולה בעתיד תשנה את מעמד הקרבן בעבר.
האפשרות של הרטרואקטיביות ההלכתית הולכת ומתפתחת ומעמידה אותנו כעת בפני שאלה חדשה: האם ניתן להשתמש ברטרואקטיביות מלכתחילה? לדוגמה: כידוע, גט צריך להיכתב עם כוונה לאישה שאליה הוא מיועד. אולם האם ניתן לכתוב גט מראש ולהשלים רטרואקטיבית את כתיבת הגט לשמה, כשהזיהוי המדויק של האישה המגורשת ייקבע בעתיד? כאן מצוי השורש של המונח 'ברירה': 'ברירה' פירושה 'בירור' רטרואקטיבי שעתיד להיקבע בעתיד.
על אפשרות זו דנו תנאי הגליל. הקיצוני מבין תנאים אלה, שהלך בעקבות רעיון הרטרואקטיביות של רבי עקיבא, הוא רבי מאיר. התוספתא (שקלים ב, ה) מביאה את דעתו של ר' מאיר בעניין השימוש במגבית "מחצית השקל" לקניית קרבנות כפרה על שם התורמים. לפי רבי מאיר, בניגוד לרבי יוסי החולק עליו שם, הכהן יכול לקנות קרבנות כפרה גם עבור אנשים ממקומות שבהם השקלים עדיין לא נגבו אבל אמורים להיגבות בעתיד וזה ייחשב כאילו נקנו מכספי מחצית השקל שלהם. לפי ר' מאיר, ניתן ממש לפעול בהווה על בסיס מאורעות שיתרחשו רק בעתיד!
ימי הזמן הצהוב
מקרה מורכב יותר הוא גט שאדם נותן לאשתו על־תנאי, אם ימות בעתיד (בכדי לשחררה מהצורך בייבום):
זה גטך … מהיום אם מתי, מעכשיו אם מתי, הרי זה גט… מה היא באותן הימים? רבי יהודה אומר: כאשת איש לכל דבריה. רבי יוסי אומר: מגורשת ואינה מגורשת (משנה גיטין ז,ג־ד).
כאן נדון מעמדו של מה שהייתי רוצה לכנות 'הזמן הצהוב' – "אותן הימים" בלשון המשנה, דהיינו המצב העכשווי של זמן הביניים שמעמדו הסופי ייקבע רק בעתיד. רבי יהודה דוחה את החלת הגט עד המצב של קיום התנאי – רגע לפני המוות. עד אז האישה ממשיכה להיות אשת איש. לפי ר' יהודה, ההלכה משתמשת בכוחה כדי לבטל את אי הוודאות של 'הזמן הצהוב'. אולם רבי יוסי סובר שמעמדו של הזמן הצהוב הוא מעמד של ספק. אי ידיעתנו ביחס למה שיתרחש בעתיד קובעת את מעמדו של זמן הביניים כזמן של ספק מהותי. האישה "מגורשת ואינה מגורשת" – מה שמכנים בתורת הקוונטים "סופרפוזיציה" של שני המצבים האפשריים, ומצב זה לא ישתנה רטרואקטיבית אם ימות הבעל.
לעומת דעות אלו שבמשנה, מוסיפה הגמרא את רבי מאיר הטוען: "בעילתה תלויה" – מעמדה ההלכתי של האישה ב"זמן הצהוב" (נשואה או מגורשת) אינו ידוע כעת אולם ייקבע בעתיד וכך גם ההשלכות של המעשים שנעשו באותו זמן ביניים. בניגוד לרבי יוסי ולרבי יהודה, רבי מאיר שוב הולך עם רעיון הרטרואקטיביות של ר' עקיבא ומקבל את האפשרות שהמצב ההלכתי, ה"חלות" בהווה, יכול להיות מוכרע על ידי מעשה שיתרחש בעתיד!
כשעוברים לעולמם של האמוראים, מי שממשיך ומפתח את אפשרות ה"ברירה" הרטרואקטיבית עד לקצה הוא רבא. רבא רואה את ה'ברירה' כרטרואקטיביות ללא שום הגבלה, כאשר בר הפלוגתא שלו, אביי, מגביל את ה'ברירה'. המחלוקת ביניהם היא במצב שבו האופציה העתידית הפתוחה תלויה בגמירת הדעת, ברצונו ובהחלטתו של האדם. לדוגמה: בעירוב תחומין בשבת. כידוע, יכול אדם לצאת משטח העיר אלפיים אמה לכל כיוון אבל בעזרת עירוב תחומין מערב שבת ניתן להזיז את מרכז העיגול ואז לצאת לכיוון אחד ארבעת אלפים אמה. השאלה היא האם יכול אדם לעשות עירוב תחומין לכמה כיוונים, שיחול בפועל לפי הכיוון שבו יחליט ללכת בשבת. רבא, כאמור, מקבל זאת, בעוד אביי מתנגד.
בין דאורייתא לדרבנן
ביחס למחלוקת זו בעניין ברירה, מעניינת דעתו של רב אושעיא שבמצוות דרבנן יש 'ברירה' ובדאורייתא לא. מדוע? לכאורה ניתן להשיב בקלות ולטעון שהכול נובע מדיני ספק. אם נניח שסוגיית ברירה נשארה בספק בגין המחלוקות, הרי שספק דאורייתא לחומרא, וספק דרבנן לקולא. אולם ברצוני להציע שקביעת ר' אושעיא משקפת עמדה עמוקה יותר, העומדת בבסיס ההבחנה שבין דאורייתא ודרבנן בהגות האמוראים. תוצאות מעשי בני האדם בהלכות דאורייתא נתפסו בעיני האמוראים כריאליות, בעוד תוצאת המעשים האנושיים בעניינים דרבנן הינה ברמה הפרסונלית.
זאת אומרת, התוצאה הריאלית פירושה שינוי במציאות. הפעולה הפרסונלית פירושה שעלינו לפעול כאילו היא הייתה מתרחשת. אם "ברירה" הינה מדאורייתא, הרי היא מתארת אפשרות ממשית בעולם ההלכתי כבמעין פיסיקה נסתרת. אולם לפי רב אושעיא זה לא כך, הרטרואקטיביות לא פועלת באמת במציאות ההלכתית. אולם בעניינים דרבנן אנו יכולים לקבוע שעל בני האדם להתנהג כאילו היא תפסה, ולכן סובר רב אושעיא שהתיאוריה של רבא תקפה בתחום ה'דרבנן' ולא ב'דאורייתא'.
