אני פוגש את דבורה נוב בבוקר קריר שהבליח אחרי שבוע שרבי. הריאיון נערך לכבוד השקת ספרה החדש "חולף לנצח – דרכים במסע החיים" (הוצאת פרדס), העוסק בקשר בין התפתחות פסיכו־פיזית לבשלות רוחנית, בין המסע הביוגרפי לבין העולם הפנימי, וכולל לא מעט שיתופים אוטוביוגרפיים ממסעה האישי כהמחשה, על מנת לעורר את הקורא להעמיק במסע החיים האישי שלו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– המרגלים של ימי העלייה הראשונה
– "מכנה משותף חזק מחפה על כל מחלוקת"
– מי הצית את המועדון הלבנוני?
אני משתף את נוב בתיאוריה שעלתה לי בימים האחרונים, המציעה לכל אדם לזהות את עצמו על הרצף שבין שלושה טיפוסים תיאורטיים ביחס לתהליכי התפתחות רוחנית. בקצה אחד נמצאות דמויות שנולדו עם רגישות רוחנית ורגשית מאוד גבוהה: מגיל צעיר הם מסתובבים בעולם נטולי עור, תודעתם מפולשת לאור ולרוח. הפער בין עוצמת החישה והחוויה לבין מוגבלותם ובוסריותם של כלי השפה וההפנמה מאתגר אותם מאוד. עולם הרוח נגיש להם והם קשובים יותר לקריאת המעמקים, אולם מועדים יותר להתערער עד שילמדו לחיות ולהכיל את הרגישות שלהם. לא פעם דמויות מהטיפוס הזה מגיעות אל המסע הרוחני מחוסר בררה, כי האלטרנטיבה עבורן היא להשתגע. נוב מתארת בספרה תקופות חיים עם היטלטלות חריפה בין תחושת נוכחות חזקה של עולם הרוח לבין מצוקת אילמות ובדידות כתוצאה מקושי לתווך את עולמה הפנימי לעולם.
הקבוצה השנייה כוללת את הטיפוסים הרציונליסטים שפיתחו מנגנוני הדחקה משוכללים. בקבלת האר"י יש מושג שנקרא "פרסה", המתאר את החציצה בין פניה הגלויים של התודעה לבין שכבות העומק והגובה שלה. ה"פרסה" של האנשים הללו אטומה ומוברגת היטב. הם מתנהלים בעולם בתחושת שליטה קוגנטיבית על הסובב והמתרחש, מסתגלים מהר לכללי המשחק החברתי ואין להם בעיית התמצאות ואוריינטציה. מוחם איננו חשוף לאזורי תודעה רחבה, וממילא אינו נדרש להתמודד עם טלטלות נפשיות ומנטליות. אין להם עסק בנסתרות, והמושג "רוחניות" מזוהה אצלם עם אידיאולוגיות וערכים. לרוב הם יטפחו קריירה מוצלחת, ועולמם הדתי יתמקד בעשייה: הם ייטו לחיי "תורה ועבודה" וערכים כמו גמילות חסדים וגאולת הארץ או מחאות חברתיות.
ויש גם קבוצה שלישית, המתפרסת על ספקטרום רחב עם מינונים שונים, של אנשים שאמנם נולדו עם "פרסה" חזקה החוצצת בצורה אפקטיבית בין העולמות, כל ממד מתנהל באין מפריע, אך מתחת לסף יש להם חיים פנימיים ערים. נפשם חזקה ויציבה יחסית, והיא מאפשרת להם קיום שגרה אפקטיבית. אלא שבשלב מסויים הם ישמעו "קול דודי דופק". אצל רוב בני הסגמנט הזה עולמות הנפש והרוח יתהוו בחוויות חיים מוקדמות וייפתחו חזק בסוף ימי הנערות – בימי הישיבה והמדרשה והטיול למזרח. בהמשך הם ייכנסו לתרדמת עמוקה או חלקית, למשך העשורים שבהם האנרגיה מופנית לבניית האגו, הקריירה, המשפחה והפרנסה. הקול הפנימי יתעורר אצלם מחדש במחצית השנייה של החיים. הם יחושו שההפרדה שאיתה התנהלו במשך הרבה שנים היא מלאכותית, שחוסר האינטגרציה בין חלקי הנפש מצמצם אותם ומונע מהם התפתחות משמעותית. אלא שאז הם יגלו שרוב השיח סביב תהליכי התפתחות רוחנית מכוון לצעירים בני 23־18, ועל רוחניות אינטגרטיבית ובשלה אף אחד כמעט לא מדבר.
אני מפיל עלייך משימה לא פשוטה, לנסות לתרגם את התמה של הספר שלך לשפה רציונלית, "מתנגדית". להסביר מהי תרומתו האפשרית למי שלא נולדו עם נפש מיסטית, שנפשם מעולם לא נקרעה בין עליונים לתחתונים.
"התעוררות רוחנית לא חייבת לבוא בעקבות שבר, אף שיש מסעות שמתחילים כך. הקב"ה קורא לאדם להתעורר בכל מיני דרכים: דרך הגוף, הנפש, הרוח, דרך אירועי החיים ומה שהם מעוררים בנו. אם הוא לא נענה הוא עשוי לחוות טלטלה. זה יכול לבוא דרך הגוף במחלות פסיכוסומטיות, דרך הנפש שמפתחת מצוקה או באמצעות משבר אמוני. זהו טריגר אפשרי אבל לא תנאי בלעדי, השבר איננו תנאי הכרחי להתפתחות.
"מחבר ה'בית גנזי', הרב משה לוריא, היה חסיד סלונים שהעיד על עצמו כי הוא 'קיבל הארה על ארץ ישראל', וכתב על כך רבות בשנותיו האחרונות. יש לו שיטה קבלית מעניינת, שבניגוד לאר"י לא מתבססת על שבירה ותיקון, אלא על נקודה שנפתחת למערכת שלמה. הוא טען שמודל השבירה – הגורס שההתפתחות מגיעה רק אחרי קטסטרופה – מתאים יותר לגלות. ארץ ישראל מאפשרת תנועת חיים שונה, הרמונית יותר והוליסטית יותר.
"אני מאמינה בזה. לדור שנולד פה יש כמיהה לרוחניות בחירית וטבעית, לצמצום מרכיב הכפייה והכוח בעולם הדתי. אני מאוד מחוברת לתורת הרב קוק, שמדבר על הכפירה שבאה לזכך את האמונה. חלק גדול מהדתל"שים החדשים הם אנשים שחיים אמונה חזקה בה' אבל רוצים לחיות את הא־לוהות בתוך החיים בדרך שאיננה כפויה. צריך לקרוא את ההתרחקות שלהם כקריאה לדיוק של חיי האמונה".
גרסה ישראלית מחודשת לחסידות
דבורה נוב (58) היא מהדמויות הבולטות של התחדשות הניאו־חסידות הארץ ישראלית. נוב עלתה בילדותה עם הוריה מארה"ב וגדלה בירושלים. היא חזרה בתשובה והייתה בקשר עמוק עם ר' משה שפירא מעפרה. היא ואילן בעלה, גם הוא חוזר בתשובה, היו תלמידים קרובים של הרב יצחק גינזבורג, ונמנו על גרעין ההקמה של היישוב בת עין, שם חיו במשך כ־25 שנה. הם הורים לשמונה ילדים ולפני שבע שנים עברו לאמירים שבצפון.
נוב למדה פילוסופיה ומחשבת ישראל לתואר ראשון, תרפיה בהבעה ויצירה לתואר שני, ובהמשך טיפול פסיכו־פיזי בשיטת "האקומי" ו"התמקדות". לימדה חסידות ותורת הרב קוק במשך שנים רבות, וכן פרמקלצ'ר (שיטת תכנון אקולוגית), יוגה, מחול ועבודה בתנועה. בהמשך הקימה את "המרכז ליהדות יוצרת 'סיהרא'", שכלל בתי מדרש לתנועה ולמחול, אמנות רב־תחומית, אקולוגיה ותוכנית לפסיכולוגיה יהודית, וצברה ניסיון טיפולי רב עם אוכלוסיות שונות. "חולף לנצח" הוא ספרה השלישי.
לפני שני עשורים השם שלך ושל אילן נלחש מפה לאוזן בישיבות ובמדרשות. מאז קצת נעלמתם.
"באותן שנים באמת התמסרתי להוראת חסידות ותורת הרב קוק, תוך דגש על תחומי גוף־נפש, יצירה ואקולוגיה. בהמשך שיניתי כיוון ולימדתי תנועה, אמנות ותיאטרון במכללות, ועסקתי רבות בטיפול, בהדרכה ובהכשרת מטפלים בתחומים אלה, בטיפול פסיכו־פיזי־רוחני ובפסיכולוגיה יהודית, תוך חיבור בין העיוני ליישומי. היום אני מרגישה צורך לשזור את התובנות שהתגבשו בי בצורת ספר. הספר הזה הוא חלק מהמסע, ניסיון לשזור את התחומים השונים לתהליך הוליסטי שלם. לא לדבר על החיים אלא לתאר את החיים. רעיונות יפים יש הרבה, אך לא מספיק ברור איך לחיות את מתנת החיים באופן מלא".
הניאו חסידות, שהתעוררה לפני שניים־שלושה עשורים, הייתה ניסיון ליצור גרסה ישראלית מחודשת לחסידות. החסידות עצמה אמנם פרצה דרך בכך שהנכיחה את הנפש האנושית כזירה מרכזית לעבודת ה', לצד לימוד התורה העיוני וקיום המצוות המעשי. אלא שהמהפכה הגדולה של החסידות התרחשה על ידי מייסדה, הבעל שם טוב, שהגה את תורת העלאת המחשבות הזרות ועסק בנפש. לאחר הסתלקותו חלה נסיגה, והעיסוק בנפש של רוב תלמידיו היה מאוד לא אינטגרטיבי. ממשיכי דרכו נמנעו מלפגוש את הנפש כמכלול שלם ולא חתרו לתיקון אזורי הצל שלה.
קחו למשל את ספר התניא של ר' שניאור זלמן מלאדי מחב"ד. הספר קורא למלחמת חורמה בין "הנפש הא־לוהית", כלומר הסופר־אגו, במונחי פרויד, או הממד הנשמתי־טרנסצנדנטי, ל"נפש הבהמית", שנקראת גם "הנפש הטבעית". בעל התניא מציע כפייה שיטתית והדחקה של התכנים העולים מהנפש, ואף לפתח שנאה ותיעוב כלפיה: "וגם ירעים עליה בקול רעש ורוגז להשפילה… דהיינו לרגוז על נפש הבהמית שהיא יצרו הרע בקול רעש ורוגז במחשבתו. לומר לו, אתה רע ורשע ומשוקץ ומתועב ומנוול" (פרק כ"ט).
הגישה של מייסד חב"ד אולי עמדה בבסיס ההחלטה של הרבי מלובביץ' לוותר כליל על תהליכי עומק נפשיים ורוחניים כבסיס עמוק לעבודת ה' ולהתמקד בעשייה ובהפצות. בברסלב לעומת זאת יש עיסוק ממוקד בנפש באמצעות ההתבודדות, אבל גם טיפוח של קונפליקטים בלתי אפשריים של החסיד עם הזהות המינית שלו.
הטענה הייתה שחסידות היא לפעמים יותר בעיה מאשר פתרון. מה לדעתך חידשה החסידות הארץ ישראלית?
"דרושה היום גישה יותר אינטגרטיבית, וכך מפגש בין העומק החסידי והרחבות של הרב קוק מאוד נצרך ומתבקש. מי רוצה לחיות בשדה קרב? הניאו חסידות חוללה שינוי עמוק בשפה הדתית. השפה הקיומית שהציעה הייתה אוונגרדית עד לפני שני עשורים. היום היא שפת האם ברוב הישיבות והמדרשות, גם אלו שרחוקים מתורת החסידות. היא חדרה כל כך עמוק למושגים ולחשיבה שלנו שאנחנו כבר לא זוכרים את הנקודה שבה זה קרה. מבחינתי זהו תהליך מבורך, כי הוא מאפשר להמשיך ולהתפתח. אנחנו דוברים את השפה הנפשית־קיומית בשיחה הדתית שלנו, אנחנו מבינים אינטואיטיבית שהתורה צריכה לשכון לא רק במוח אלא גם בגוף ובנפש ובנשמה. דרושה עבודה פנימית על מנת לשכלל את זה".
תיקון לעולם הדתי
אחד המושגים המרכזיים בספרה של נוב הוא אכן האינטגרטיביוּת, או השִילוּבִיוּת שאליה חותר כל תהליך התפתחות רוחנית. במסע הזה צפים ועולים אזורי צל מודחקים והופכים חומר גלם לעיבוד ותיקון: טראומות הכלואות בנפש או בגוף, רגשות לא מעובדים, אמונות מגבילות, קיבעונות וחסכים. חלק מרכזי מזה כולל עיסוק בתשוקות ויצרים המשקפים צרכים נפשיים עמוקים שלא זכו למענה, ופרשנות ברוח זו לטקסטים קנוניים. למשל דרוש בספר הזוהר המתאר את המפגש של משה עם פרעה, ולהבדיל פרשנותו של ק.ג. יונג לסיפור המיתולוגי של הגיבור הלוחם בדרקון באודיסאה של הומרוס.
מסע שילובי עובר דרך כל הממדים: לימוד עיוני, התכוונות מנטלית, עיבוד רגשי ועבודה גופנית. בשלבים מתקדמים יותר נכנסת עבודה בטראנס הפותח מצבי תודעה רחבה. תוצאת המסע היא הרחבה של ה'אני' כך שיוכל להנכיח את עצמו בצורה מלאה, אמפתית, מתמסרת וחירותית, משוחררת מכיווץ, מתח ופחדים.
הממסד הדתי לא תמיד אוהב את זה, כי בוגרי מסע מהסוג שאת מתארת הם הרבה פחות נחרצים ושיפוטיים. הם לא מנופפים באמירות מוחלטות ולא חווים את העולם כמשחק סכום אפס בין טובים לרעים. האמת שלהם מורכבת יותר, הם אמפתיים יותר לשוֹנוּת, ומסוגלים לראות פנים לכאן ולכאן ו'להעלות ניצוצות' גם מתופעות קצה. קשה לרתום אותם לצו התנועה.
"זה מעולה, תיקון גדול לעולם הדתי. קרבת אלוהים ממשית דורשת נאמנות לאינסוף גילוייו של האינסוף כפי שהם מתגלים בנו ובחיינו. הפנים של הקב"ה אינסופיות וכשמצמצמים אותם למגרות צרות, ומבטאים אותם בריבים ומלחמות, התוצאה היא צער גדול. ה' אחד מתגלה במהלך ההיסטוריה ובמסע החיים בצורות שונות ומתחדשות, ודרושים קשב ובשלות כדי לקלוט, לבטא ולחיות אותן בזמן אמת, ולא רק להשליך על ה' את הצמצום של עצמנו ושל יכולת התפיסה שלנו. לא להתקבע בתוך פחד, קנאות וריצוי.
"הדת לא יכולה להישאר לנצח במצב הבוסרי שלה. עבודת ה' חיה וערה היא דרך חיים, ויש לה מתנות לתת לעולם הכללי, ולצורך כך היא חייבת לסגל רחבוּת אופקים, ממד אוניברסלי ושלום פנימי – אחרת היא מאבדת את הרלוונטיות. בית המקדש צריך להיות בית תפילה לכל העמים. החסידות שמה את האהבה במרכז הקשר עם האלוהים, הפחד כבר לא חייב להוות כוח המרכזי שמנהל אותנו. נדרשות אכן ארבעים שנה כדי לצאת מעבדות לחירות ולהשתחרר מחששות וקנאות. לא פשוט להיכנס אל הארץ המובטחת, אבל זו השגחת חיינו, והחסידות ותורת הרב קוק הורו לנו דרך.
"בעיניי רוב השברים שעוברים על קהילות דתיות נגרמים מחוסר אינטגרציה. כמו שאמרת, הבעש"ט לימד את תורת העלאת המחשבות הזרות ואז בא האדמו"ר הזקן ואמר שרק צדיק יכול לעשות את זה ורק בזמנים מסוימים. מי שקשוב וער לקולות שעולים מהשטח לא יכול להתעלם מהדרישה של הדור להיפתח, להתמודד באומץ עם הכול, לתקן מתוך חיות ואינטגרציה ולא מתוך כפייה. מי שימשיך לעבוד את ה' בצורה לא אינטגרטיבית עלול לחוות משבר חריף. בדיוק כמו ביחס לסביבה, אם לנצח נתעלם מכדור הארץ האיזון האקולוגי לא יחזיק. אין צורך לבחור בין אותנטיות לעבודת ה' – הכול אחד".
הספר לא מתוכנן להפוך לרב מכר כי את לא מציעה פורקן או קתרזיס. מי שמחפש ספר לייף־סטייל המציע עשרה טיפים מנצחים לחיים של שמחה ויופי עשוי להתאכזב. בחלקים האוטוביוגרפיים את מתארת מסע סזיפי מטיפול לטיפול, ממשבר למשבר, ואם ישנה התרה אזי היא לא בהכרח בשינוי המציאות, אלא ביכולת לקבל אותה.
"מעניין. אני ממש לא רואה את זה כך, אלא כמסע מרתק ומתחדש של חיות, ערות ואינטימיות. אני מאוד מכבדת את יד ההשגחה ואת מסע החיים שהיא הועידה לכל אדם בדרכו. הקשר עם הקב"ה נוכח במרכז חיי ומתבטא בדיאלוג גלוי או סמוי. דיאלוג דורש הרבה קשב. לא פעם עולים בנו רצונות, כמיהות או אשליות ביחס לעתיד מסוים שאנחנו מייחלים לעצמנו, אולי משהו שחונכנו עליו או שנדמה לנו שהוא יעשה לנו טוב. אך נרטיבים אלה או אחרים לרוב רק מפריעים לריקוד המשותף בין האדם לבוראו, שהוא חי ומשוחרר מכל התכתיבים שלנו.
"אדם שחי בערנות ובקשב מוכן לפגוש את ההשגחה בחייו, ולפעמים זה דורש התמודדות עם פער בין הציפיות למציאות. אדם עשוי למצוא את עצמו במקום אחר לגמרי ממה שהוא תכנן, הוא יכול לסרב להיפתח לזה ולהתעקש ללכת עם הראש בקיר, והוא יכול גם לנסות להקשיב. טבעי שאדם החווה אי שקט יבקש שקט. זה בסדר, אבל אם הוא יתעקש לדחוק את חייו בכוח למטרה צרה, הוא עלול להפסיד הזדמנות להתפתחות יותר משמעותית המזומנת לו.
"כך למשל, כשהייתי צעירה ייחלתי לעצמי 'אני' חזק ויציב שיוכל לחיים על הצד הטוב ביותר, על אף הרגישות שלי. אך עם הזמן דווקא מה שנוצר הוא דבר אחר – עומק של נוכחות. באמת נוכחות זו היא יותר משיכולתי לייחל לעצמי, וסוג החוזק שרציתי כלל לא שייך אליי. אני לא רואה בכך חוסר יכולת לשנות את המציאות, אלא יכולת להיפתח לשפע המתחדש שניתן לי. היו תקופות שבהן חיפשתי להגיע ל'הפי אנד', אך עם הזמן למדתי להכיל את החיים כפי שהם: עם הרגישות, הפחד, האבל, התסכול, לעבד אותם ולהמשיך ליצור את המשך מסע חיי מתוך מה שנפתח בזמן אמת.
"אני חושבת שהנקודה כאן היא הנכונות לאינטראקציה עם מה שעולה. לחיים של דיאלוג מתמשך, עם הזולת, עם הסביבה, עם החלקים בתוכנו, עם הקריאה הפנימית ויד ההשגחה. להתפתח ולגדול מתוך מה שקיים וזמין עבורי, ולא מתוך השוואה לאחרים או למסלולי תיקון שלא שייכים לי. אני מאוד אוהבת להתבונן בתהליכי ההתפתחות הטבעיים של תינוקות. הם זוחלים, נוגעים, ממששים, קמים ונופלים. כל זה קורה בטבעיות, מתוך תנועה אינטואיטיבית וסקרנית. אני מאמינה שגם אנשים מבוגרים יכולים לחיות ככה".
נוב מביאה בספרה את הסיפור על הצדיק החסידי רבי זושא שתהה על מה בעצם הוא מברך בברכת "שעשה לי כל צרכי", שהרי היה עני מרוד ולא היה לו דבר. ואז הוא ראה שמה שיש לו זה עוני, ואם זה מה שה' נתן לו – זהו כנראה צורכו, אולי ברובד של מסע התיקונים שלו. והוא בירך בשמחה ובכוונה.
מה בין זה לבין פטאליות מהסוג שאנחנו רואים הרבה בחברה החרדית. השלמה תיאולוגית עם העליבות והעוני, והיעדר ניסיון ממשי לשנות את המצב?
"חסידות איז'ביצא־ראדזין מאוד ברורה עם ההבחנה הזו: לעשות את ההשתדלות המרבית בזמן אמת, בהווה, אך כשהווה הופך לעבר – לדעת לקבל את מה שהיה כרצון האלוקי, ומחויבות להמשיך ולבחור מחדש בזמן אמת. חלק מעבודת הזיכוך הדרושה מאפשרת להבחין בין הקולות השונים המתעוררים בנו, לשים לב למניעים שלהם, להבחין מה ממני ומה מהקב"ה, ואיך ליצור איתם. זו עבודה עמוקה שדורשת הרבה דיוק ותשוקה לאמת".
אגו והישגיות רוחניים
היעדרו של שיח התפתחותי בשל גובה מחיר כבד מעולם הרוח. "עם הזמן אני פוגשת יותר ויותר אנשים שזנחו מסעות רוחניים שהיו משמעותיים להם בזמנם", כותבת נוב בהקדמת ספרה. "שלא מצאו את המשך דרכם הרוחנית האותנטית, למרות ההירתמות והנכונות לכך. הם חווים את התכנים הרוחניים כתלושים, בוסריים או לא רלוונטיים. יש שזנחו אותם לטובת התמודדויות אחרות, בוערות יותר, כמו קשיים הישרדותיים והתמודדויות רגשיות".
נוב נותנת בהם סימנים: יש שאוחזים במסע של חיפוש רוחני, אך בשל פחדים, הרגלים והתקבעויות לא מעדכנים את השפה ולא מוכנים לאתגר את הזהות שלהם ולנסות להרחיב אותה. יש שמצמצמים את כל עולם הרוח להשראה שהם מקבלים מאדם אחר, צדיק, רבי, אדמו"ר או גורו רוחני ונשארים בעצמם תלותיים ולא מפותחים. אחרים מנסים להיאחז בלימוד ובחוויות שעבדו להם פעם, כמו אדם בוגר שמתעקש לשחזר אהבת נעורים אבודה, מכור לריגוש שבהתאהבות במקום להיפתח לבשלות ולמעמקים שמתפתחים בקשרים ארוכי טווח. יש המתעקשים על רגעים של השראה מיסטית עמוקה וחשים שבלי "הנְשָמָה" שכזו הם יישאבו למציאות ריקה, ניהליסטית ומייאשת.
וגם, "יש הממשיכים לחיות חיי רוח המונעים מכוח האגו, ונתונים להישגיות רוחנית המאופיינת במתח, לחץ ושיפוטיות. בקשת האמת הופכת אצלם למרדף נוירוטי אחר מציאות בלתי אפשרית, בין אם זו לובשת צורה מכווצת או רומנטית. גם עבודה רוחנית עם מושגים כמו 'ביטול' ו'התמסרות' יכולה להתעוות תחת ידיו של סופר אגו ביקורתי ומצליף, ולאפס את האדם על עולמו הפנימי ואיכויותיו האישיות והאנושיות".
במקרה הטוב האנשים הללו משלמים את המחיר בעצמם. במקרה הרע הם מתרגמים את הרוח לכוח ופוגעים באחרים. "לצערי אני מכירה מעט מאוד אנשים, מכל המגזרים, שהעולם הרוחני שלהם חי ונוגע, מתפתח ומתחדש, בריא ומשוחרר, אחד ואורגני עם החיים", מסכמת נוב.
יש נקודה נוספת שלא ציינת. יש היום סלידה עמוקה ממיסטיקה ומרוחניות מסיבות מוצדקות לחלוטין. פעם אחר פעם אנשים חטפו וחוטפים כוויות משרלטנים רוחניים.
"זו בעיה קשה מאוד שאסור להקל בה ראש. כשאדם בא אל הרוחניות עם תחושה עצמית לא מפותחת ולא מעובדת, הוא עלול להישאב למרוץ של הישגיות רוחנית, מבלי להבין שעולם הרוח דורש התכוונות אחרת לגמרי: של התכוונות, היפתחות, חיבור ושחרור. מסע רוחני הוא הזמנה להתמסר ליד ההשגחה, לנוע את דרכו מתוך פתיחות למסתורין כפי שהוא מתגלה בזמן אמת".
לחבוק את ברכת חיינו
הקב"ה תופס נפח מאוד מרכזי בספר שלך. לא רק כמהות אישית חיה ונוכחת, אלא גם כפרטנר לכל מה שקורה: במעבר מבדידות לאינטימיות, במעברי חיים ומוות, בתהליכי יצירה וריפוי.
"כמו שהסבירו המקובלים, יש כמובן את רובד האינסוף שאין לנו שום השגה ותפיסה בו, אבל לאלוהות יש גם גילוי פרסונלי בעולם, בנו ובחיינו, ואכן זו נקודה משמעותית עבורי. מדובר בקשר חי המתקיים דרך מסע חיינו, וכל אדם יכול להיפתח לקריאת המעמקים של חייו. מדובר בריקוד אינטימי עם הלא נודע כפי שהוא מתגלה דרכנו ובמסע חיינו, ודרושים לכך קשב וערנות למה שעולה בזמן אמת, ואיך להביא אותו אל תוך הקשר. הספר עוסק בכך בפירוט.
"ההיסטוריה של הדתות היא במידה רבה היסטוריה של השלכות. בהיותו לא נודע, הקב"ה הוא מושא השלכות אולטימטיבי. לבני אדם קשה מאוד להפסיק לברוא אותו בצלמם וכדמותם ולנסות לגייס אותו לטובת האינטרסים שלהם. אך כשאדם מוכן לפרוץ את הבועה של עצמו, ובמקום הנזקקות האישית להיווכח במפגש החי כמרכז, הכול מוחש אחרת. אך בשביל זה אדם צריך לעשות עבודה עם הצרכים והמצוקות שלו. לטפל בהם במקום להשליך אותם לכל עבר".
איך הקשר עם אלוהים הופך לכלי טיפולי בקליניקה שלך?
"בעבודה הטיפולית חשוב לנסות לזהות את החוויה החסרה של המטופל, ולאפשר לה מענה. הרבה מפצעי נפשנו נוצרו בתקופת החיים הראשונית, שבה חיינו בנזקקות אינסופית, ועצם קיומנו היה תלוי בזולת. ליבו החשוף והפתוח של תינוק נפגש עם המציאות על מגבלותיה, ותמיד יש דיסוננס כלשהו בין רצונו ותשוקתו לבין המענה אליהם, המוגבלים בזמן ובמקום מטבע הדברים. הקשר עם הקב"ה הוא היחידי הנוכח איתנו והמלווה אותנו במהלך כל החיים, גם אם באופן נסתר, הוא היחידי שיודע אותנו עד תום, רואה ללבב ומבין לליבנו. הוא בעל אהבה אינסופית, מאמין בנו באשר אנחנו, יודע את דרכנו.
"בנוסף וכהמשך לחוויה המתקנת המתאפשרת ביחסי מטפל־מטופל – למשל של נוכחות אוהבת בזמן מצוקה – אפשר לעורר את המטופל למפגש עם אלוהים חיים, שבו נוצר מפגש חשוף ואינטימי בין פצעי נפשו לבין האיכויות האלוהיות: בין הבדידות הקיומית לאהבה האלוהית האינסופית, בין חוסר הוודאות למי שיודע את דרכו, בין היותו לא מובן, אולי אף לעצמו, לבין מי שרואה ומבין לליבו, בין היותו פרום וקרוע לבין מי שאוסף ומאחה אותו לאחד בהיותו מוקף וחבוק בנוכחות חמה וטוטלית. מפגשי חיים עמוקים אלה הם בעלי כוח ריפוי טרנספורמטיבי.
"בנוסף לכך, טיפול פסיכופיזי רוחני יכול לעזור לאדם לחבור לקריאות חייו הסמויות והעמוקות ביותר, לעזור לו להבין את הקשר בין אירועי חייו לעולמו הפנימי, ולחשוף תיקונים לא מודעים העומדים לפתחו דרך דרכי גילוים בגופו ובנפשו. הקשר הטיפולי גם יכול לאפשר עיבוד וריפוי של השלכותיו, ואפשרות להיפתח למסתורין של החיים כנוכחות מיטיבה ופורייה, וכך גם לעודד את אשר מבקש את דרכו לבקוע ולצמוח".
מהתיאורים שלך ברור שהחוויה המיסטית מאוד נוכחת בחיים שלך, אולם את לא מדברת עליה הרבה במפורש.
"יש לי זיקה טבעית למיסטיקה. זו חוויה קיומית פשוטה עבורי להיפתח למה שמעבר ובמעמקים. אבל כמו כל מתנה גם עם זה צריך לדעת איך לעבוד, איך לא להתמכר לגילויים החשופים של האלוהות. כאשר הקשר עם הקב"ה עומד במרכז החיים יכולים להיות גילויים חזקים שפותחים עולמות שלמים בבת אחת, וגם גילויים מתונים וטבעיים יותר הצומחים לאיטם. לרוב קיימת התרחשות נעלמה המבשילה את מה שנגלה בן רגע, כרחשו של הגולם, הבוקע לפתע כפרפר, או הרחש התת־קרקעי המקדים, באופן נסתר, להתפרצותו של הר געש.
"העולם המיסטי דורש המון לימוד. יש אנשים שנולדו עם רגישות אבל מתקשים מאוד לנהל שגרה ולשמוח בחיים הפשוטים. הם צריכים ללמוד איך לחיות את האלוהות בכל מעגלי החיים ולא רק בפיקים ובמצבי קצה. איך לווסת בין רגעי האור לרגעי החושך. אני זוכרת שפעם, אחרי סדנת ויפאסנה, הייתה הפסקת חשמל והלכתי בשביל חשוך. החושים שלי היו פתוחים וחשופים אחרי ימים ארוכים של מדיטציה והתבוננות, והתהלכתי בהתפעמות עצומה, חשתי איך שהכול מלא חיות ושטוף אור. מאז אני יודעת שכך הם שבילי החיים, כל הדרכים, גם אלה המוחשים כחשוכים ביותר. עבודת האינטגרציה היא להטמיע, להפנים ולעבד את אשר עברנו, באופן המאפשר לחוות אותם באופן יותר מלא, להשליך עליהם אור גם כשחווית התגלות כבר חלפה".
יחסי הגוף והנפש משמעותיים לא רק בעשייה שלך אלא גם בכתיבה התיאורטית.
"זה גם חלק מהאינטגרציה. הגוף על חושיו ותנועתו הוא מתנה גדולה מה', ויש הארות ותובנות שמגיעות רק דרכו. הוא מעמיק את החוויה, ונותן לרוח עיגון והשתרשות. אדם יכול ללמוד הרבה או להבין הרבה, אבל יש את מה שהוא יקבל דווקא מתוך הנוכחות הפסיכו־פיזית. התנועה מלמדת אותנו משך, רצף, זרימה, תהליכיות והתפתחות. תנועה ומחול הם כלי טיפולי התפתחותי נפלא.
יש תהליכים שמתרקמים בנפש, יש תהליכים שמבשילים בגוף. העבודה בכל הרבדים מאפשרת אינטגרציה ממשית. לחיות את הדברים בצורה מלאה ובריאה ולא להיתקע בקיבעונות ובפערים. חיינו הם אחד עם נהר החיים, איך מה לנסות להיאחז בטיפה ספציפית רק בגלל שהיא הראשונה שפגשנו והתרגלנו אליה".
תהליכי חיים מתקדמים
נושא מרכזי מאוד בכל שיטת התפתחות רוחנית כמעט לא קיים בספר שלך – הזוגיות והמיניות.
"אכן, הספר לא מקיף את הכול. כשאני באה להביא מתוך עצמי אני גם מנסה להיות קשובה למה שיש לי לתת, וגם למה שנצרך. נדמה לי שהנושאים הללו זוכים ללא מעט התייחסות היום, אך כיצד לחבוק את ברכת חיינו באופן מלא, מתוך נוכחות, חירות, ערות ואינטימיות – לא נודע דיו. שמתי דגש מיוחד על הממד הההתפתחותי והאינטגרטיבי, על הזיקה והקשר בין הממדים השונים ועל מה שיכול לאפשר את התפתחותם. הרבה מאוד ספרים עוסקים בהתפתחות רוחנית אבל רובם בפרספקטיבה שמתאימה לצעירים או לבעלי תשובה בתחילת דרכם. אנשים ש'חיו בחושך' ופתאום 'גילו את האור'. הם עברו מאפס לאחד ומתמודדים עם שאלות ראשוניות ומשברים ראשוניים. כתבתי את הספר כי חשתי חוסר בטיפול בתהליכי חיים יותר מתקדמים.
"היעדר העיסוק ברוחניות בשלה היא בעוכרינו, ואנו משלמים ביובש רוחני. תהליכי חיים שונים דורשים המשך התפתחות, ולא כל מה שהיה רלוונטי בעבר יכול למלא את המתבקש היום, ברמה האישית והקולקטיבית. אנשים עוברים חיים שלמים בלי להגיע לתיקונים הפנימיים שהנשמה שלהם מבקשת. הם משגשגים מקצועית וכלכלית אבל ההתפתחות הרוחנית נזנחת. כשאתה בגילאי 40 או 50 אתה לא חי את השאלות של גילאי 20 ו־30 והמסע שלך עלול להיפסק או להתייבש אם לא תמצא איך להחיות אותו".
לא מעט ישיבות ומדרשות נפתחו לעיסוק בנפש ובפנימיות, אבל כמעט רק ברובד העיוני־לימודי.
"בזמנו, כשהתחלנו לעסוק בזה עלו לא מעט התנגדויות. בישיבות ובמדרשות חששו להיכנס לתחומים הללו בכל מיני טענות: זה אגו, זה פסיכולוגיה, זה גוף, זו לא תורה. הייתה המון זהירות. אנשים לא רצו לאבד את הציור הרוחני שלהם, לא ללכת שבי אחרי האני או אחרי כוחות שמושכים החוצה. אני מאמינה שהתנועה הזו מיצתה את עצמה.
"עולם התורה התפתח בתוך עצמו. עולמות הטיפול והרוח התפתחו בתוך עצמם. יש כבר יותר בשלות, הגיע הזמן ליצור את האינטגרציה, או ליתר דיוק: לחשוף את האחדות שבתשתית הכול. לא להמשיך להיות מונעים על ידי תחושת איום וחשדנות. להיפתח הרבה יותר לגילויי פניו הרבים והמתחדשים של האחד. יש בשלות עמוקה להתכללות בריאה, לגלות איך הכול מתהווה דרך בקשת האדם לחיות אלוהות".
